<h1>תוספות רבינו פרץ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ומקשין העולם, הוה ליה לאתחולי בבבא שאחר כן, הכשר מבוי ב"ש אומרים וכו', ובתר הכי ליתני הך בבא קמייתא לפרושי שיעור רחבו וקומתו דמשתרי הך הכשר. ומתרצים, דאגב לישנא דמסכת סוכה דמתחיל הכי מתחיל נמי הכי במכילתין. ועי"ל ועיקר, דהשתא נמי בהכשר מבוי קא מתחיל, דקתני ואם יש לו צורת פתח וכו', ועדיפא ליה הך הכשר דצורת פתח, לפי שהוא מועיל לעולם, גם ברוחב יותר מעשר וגבוה יותר מעשרים כדקאמר בגמ' [י"א, א']. ומ"מ תנא קודם דין גובה ורוחב משום דעליה שייך למתני דין צורת הפתח.
מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט. פ"ה מבוי שיש לו ג' מחיצות וברביעית הוא פתוח לרשות הרבים. ופי' הקונטרס דכיון דהכי הוא שרי לטלטולי ביה מדאורייתא, דלאו ר"ה הוא, כלומר דלא הוי ר"ה אלא כשהוא רחב י"ו אמה ומפולש משער לשער משני ראשין, [אבל מבוי] (ו)קצר הוא, ואי נמי הוי רחב י"ו אמה מ"מ אינו מפולש כדפי', וא"כ לאו ר"ה הוא ושרי לטלטולי ביה מדאורייתא בלא שום תיקון, אלא רבנן גזור עליה משום דדמי קצת לר"ה ואתי לאיחלופי אטו ר"ה גמור, ומשו"ה שריוה בלחי וקורה כי היכי דליהוי ליה היכר ולא אתי למישרי ר"ה גמור. ותימה למה הזכיר הקונטרס בלשונו דלאו ר"ה הוא, לימא דהוי רה"י גמור כיון שיש לו שלש מחיצות, דאפי' לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה [ו]סברי דב' מחיצות לא הוי רה"י, מ"מ בג' מחיצות מודו דהוי רה"י. ונ"ל למהר"ף נ"ע פי' רש"י, דהקו' רצה ליישב דאליבא דכולי עלמא מותר לטלטל במבוי [מ]דאורייתא, ואפי' למאן דבעי ד' מחיצות דאורייתא, אבל בג' לא הוי רה"י והזורק לתוכו מר"ה פטור, מ"מ לדידי' פטור ומותר לטלטל בתוכו מדאורייתא, דנהי דרה"י לא הוי דבעינן ד' מחיצות לשוויי רה"י לזריקה, מ"מ ר"ה לא הוי למיסר טלטול כיון שאינו מפולש מב' צדדין כדפ"ה לעיל. וטעמא משום דילפינן מדגלי מדבר, וא"כ מותר לטלטל לתוכו מדאורייתא, דלא אסיר תורה טלטול רק בר"ה גמור. וכיון דמדאורייתא שרי כדפרי', אלא שרבנן אסרוהו משום דדמי קצת לר"ה, הלכך שריוה בתקנתא דלחי וקורה דהוי היכירא ולא אתי לאיחלופי אטו ר"ה, דאי הוי מיתסר מדאורייתא לא הוה שרי בלחי וקורה, דאינו רק היכר לבד קורה, ולחי נמי איכא מאן דאמר דהוי משום היכר. כנ"ל ההר"ף נ"ע.
מבוי. היה לו לומר מבוא, כדכתיב ויביאני אל מבוא החצר, אלא לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד. ימעט. פ"ה ישפיל הקורה. ולאו דוקא, דה"ה אם רצה להגביה את הקרקע דמהני שפיר. ומיירי במבוי (שחצירו) [שהכשירו] ע"י קורה, ומשו"ה צריך למעט דלמעלה מעשרים לא מינכרא, דאי הכשירו בלחי א"כ אין לחוש על גובהו, דמ"מ ניכר שפיר. והרחב וכו' ימעט. כלומר אם הפתח רחב מעשר ימעט, משום דכיון דהוא רחב יותר מעשר א"כ הוא פרצה, ופרצה לא התירו חכמים. וזה מיירי בין הכשירו בקורה בין הכשירו בלחי, משום דיותר מעשר היינו פרצה כדפ', ומשו"ה בלחי אינו ניתר כיון דלא הוי פתח.
גמרא. מאי שנא גבי מבוי וכו' ומאי שנא גבי סוכה וכו'. פי' היה לו לשנות לשון אחד בסוכה ובמבוי, ובסמוך (אפי') [אפרש] איזה לשון היה נראה למקשה שהיה לו לשנות בשתיהן. ומשני סוכה דאורייתא. פ"ה כדמפ' במס' סוכה [ב', ע"א] הטעם משום דכתיב [ויקרא כ"ג] למען ידעו דורותיכם, ומימות משה נתן בה שיעור, ובעו חכמים לפרש שאם לא עשה כן פסולה. ואע"ג דמהני ביה תקנתא ושייך בה לשון תקנה, מ"מ כל כמה דלא מתקן מקרי פסולה לפי שהיא דאורייתא, וכיון דשייך ביה לשון פסול תניה, אבל במבוי לא שייך ביה לשון פסול, דכל עיקרו מדרבנן הוא וא"כ מאי פסול שייך ביה, עכשיו התחילו להראות עסקי מבוי ותורותיו, הילכך לא היה יכול לומר לשון פסול, לפיכך תני תקנתא. וא"ת תרצת שפיר למה תני במבוי לשון תקנה, דלא הוי מצי למיתני ביה לשון פסול כדפי', אבל בסוכה למה לא תני ביה לשון תקנה, דהא שיכא ביה תקנתא שפיר כדפי'. וי"ל דמשמע ליה דכיון דשייך בה לשון פסלות כדפ', תנא ליה אע"ג דכמו כן שייכא בה תקנתא, דלשון פסלות עדיפא ליה למתני. וא"כ לפי זה צ"ל דהמקשה לא היה פריך ליה מסוכה, רק ממבוי הוה פריך ליתני פסלות בשניהם גם במבוי, דלשון פסלות עדיפא ליה לשנות טפי, ומזה משני ליה שפיר דבמבוי לא שייך ביה פסול, ולא היה יכול לשנותו, כיון דלא שייך ביה משום שהוא דרבנן, אבל בסוכה דשייך בה נמי פסול, תנא לשון פסול אע"ג דתקנתא נמי שייך בה, משום דלשון פסול עדיף טפי כדפי'. וליכא למימר שהיה פריך דווקא מסוכה ליתני תקנה בשתיהן גם בסוכה, דא"כ תצטרך לומר דלשון תקנה עדיפא לי' טפי, וא"כ מזה אינו מתרץ כלום במה שאומר סוכה דאורייתא וכו', (ולפי פ"ה) דמ"מ ליתני בסוכה לשון תקנתא, כיון דלשון תקנתא נמי שייך בה כדפ"ה, ולשון תקנתא עדיף טפי לפי מה דפי', אלא ודאי צ"ל כדפרישית שלא היה מקשה רק ממבוי. והשתא קשה דלשון שני משמע איפכא, דקאמר תלמודא ואיבעית אימא דאורייתא נמי תני [תקנתא אלא סוכה דנפישין מיליה פסיק ותני] לשון פסולה וכו', (וכדפ') דבסוכה לא היה יכול לשנות תקנתא, משמע שקושי' המקשה היתה מסוכה דוקא, אמאי לא תנא (דווק') בסוכה ימעט, מדנקט לתרץ בסוכה. וזה אין נראה, דבכל מקומות שיש שתי לשונות כענין זה אינם חלוקים רק מטעם, אבל לעולם שתיהם על דבר אחד, ופירושו הוי לזה כמו לזה. והא נמי ליכא למימר דהמקשה הקשה משתיהם, והשתי לשונות נמי הראשון מתרץ טעמא דמבוי לחוד והשני מתרץ טעמא דסוכה לחוד, וזה אינו נראה, דא"כ שהקשה לו משניהם דליתני לשון אחד לשניהם או זה או זה, הו"ל לפרש טעם לשניהם הכל בלשון אחד, ולא היה לו לעשות שני לשונות ואיבעית אימא.
לכ"נ כפי' ר"י, דגם לשון ראשון לא בא לתרץ אלא מסוכה, וה"נ הוה פריך מאי שנא כו', כלומר אמאי לא תני גבי סוכה לשון תקנה כמו גבי מבוי. ומשני סוכה דאורייתא תני פסולה, פי' דבסוכה לא שייך תנא למיתני ימעט, דימעט הוי חומרא דרבנן, וסוכה הוי דאורייתא, ולא שייך למיתני תקנתא אלא בדבר שחומרא מדרבנן. מבוי דרבנן תני תקנתא, ושם שייך שפיר למיתני ימעט, דהחומרא אינה אלא מדרבנן. ועוד פי' אחר, סוכה דאורייתא תני פסולה דהוי לשון אלימא, דמשמע לשון דיעבד, ואי הוי תני ימעט הוה משמע דוקא לכתחלה, אבל דיעבד אם לא מיעט נמי כשר, וזה אינו דגם בדיעבד פסולה, וא"כ (יש לשנות) בדאורייתא לית לי' למיתני לשון דאיכא למיטעי, משו"ה תני פסולה, אבל במבוי שהוא דרבנן לא איכפת ליה למיתני לשון דאיכא למיטעי, משו"ה תני תקנתא. וא"ת והא אמרינן פר' במה מדליקין [שבת כ"ב, א'] נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים פסולה וכו', אלמא דגם בדרבנן תני פסולה. וי"ל דאגב דתני בסוכה פסולה תנא נמי בנר חנוכה, דלא הוי שייך למיתני ימעט, [ד]הו"א כמו שהיא מודלקת ישפילנה, וז"א למ"ד הדלקה במקומה בעינן, ואפי' למ"ד הנחה עושה מצוה חיישינן דהרואה אותה יאמר לצורכו הוא דאדלקה, כדאמר גבי הדליקה בפנים והוציאה לחוץ. ואיבעית אימא דאורייתא נמי תני תקנתא. פי' הקשית ליה אמאי לא תני תקנתא בסוכה כמו במבוי, ועל זה תרצת דלא הוי מצי למתני בה תקנתא משום דסוכה הוי דאורייתא, ובדבר שהוא דאורייתא לא תני תקנתא כדפ', זה הטעם אינו, דודאי גם בדאורייתא שפיר תני תקנתא, אלא טעמא אחרינא משום דסוכה נפישין מילי וכו'. וא"ת מ"מ תקשי לך אמאי [לא] מקשה המקשה נמי ממבוי, מאי שנא דלא תני ביה כמו בסוכה. נ"ל לההר"ף נ"ע דודאי הא פשיטא ליה למקשה מסברא דלעולם יש לו לשנות לשון תקנה ולא לשון פסול, חדא דיש לו לתנא לאשמועינן היאך היא [ניתרת], ותקנתא הויא לשון טב, דהכי משמע לשון תקנה הוא פסול עד שיתקן אותו כך. ועוד הוה סבירא ליה למקשה דאין לו לתנא לשנות פסול אלא בדבר שאין בו תקנה, ומשו"ה לא מצי פריך אלא אמאי לא תני תנא בסוכה תקנה כמו במבוי, ועל זה תירץ לו התלמוד כדפי'.
ושחטו (אל) פתח אהל מועד וגו' [ויקרא ג']. וא"ת אמאי לא מייתי קרא דכת' פתח ההיכל מאתים וחמשים איש, אלמא דהיכל מיקרי פתח. וי"ל דניחא ליה לאתויי מדברי תורה מלאתויי מדברי קבלה. דכתיב אל פתח אולם הבית. (פי') וחזרנו בכל המקרא ולא מצאנוהו. ואומר רשב"ם דהיינו קרא דיחזקאל [ח'], דכת' והנה פתח היכל יי' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה (אנשים) [איש], וע"כ בפתח אולם קיימי, דאילו פתח היכל לא מצי אמר, דלא הוי בין אולם ולמזבח, והכא הוי הפסוק כמו ונתן הכסף וקם לו. ול"נ לפי', דהא לא יתכן כלל הא דקאמר אי כתיב אל פתח אולם כדקאמרת וכו', דלעולם לפי סברא זו יכול להוכיח כן. לכ"נ לר"י דהכי מוכח, בהרבה מקומות כתיב פתח הבית [יחזקאל מ"ז], ובהרבה מקומות כתיב אולם הבית [שם מ'], והוי כאילו כתיב אל פתח אולם הבית. ורבנן אי כתיב אל פתח אולם כדקאמרת. פי' אי הוה כת' הכי בשום מקום כדקאמרת, אכן בשום מקום לא כת' אל פתח אולם, השתא דכתיב אל פתח הבית, הבית הפתוח לאולם דהיינו ההיכל, פי' והא דכתיב אולם הבית אינו ר"ל שיהא אולם הבית, אלא ר"ל אולם שלפני הבית.
<h2>דף ב:</h2>
בין לרבנן בין לר' יהודה לילפו מפתח שער החצר. פ"ה דפריך מרחבה דמתני', והרחב מעשר אמה ימעט, ואמאי הל"ל דחשיב פתח ברוחב עשרים, לילפו מפתח שער החצר. ובין לר' יהודה ובין לרבנן למה לי למילף מפתחו של אולם, לילף מפתחו של שער החצר וכו', מה להלן רחב עשרים אף כאן רוחב עשרים. אבל ל"ג מה להלן חמש, לפי דאותם שגורסים כך טועים, דסבורים דפריך מגבהה והל"ל גובה חמש כמו הכא, וז"א דודאי מהא לא מצי למיפרך, דכיון דאשכח פתח דהיכל דהוי גבוה כ' ומיקרי פתח, יש לנו יותר למילף מיניה מלמילף מפתח שער החצר שהוא פחות, אלא ודאי פריך מרחבה כדפי'. ומשני פתח שער החצר איקרי כו'. בגובהה הוא דכתיב. שנגבהו הקלעים המזרחיות מזה ומזה לפתח ט"ו אמה יותר משאר קלעי החצר, דהוו להו גובה כ', ולרחבו לא ניתנה מדה. ההוא. חמש אמות. משפת קלעים ולמטה. מאותן ט"ו שנעדפו מזה ומזה לפתח היו עוד חמש גובה שוה לשאר הקלעים, ועליהן נתוספו ט"ו בגובה משני עברי הפתח, דהוו להו כ'. ל"א בגובהה הוא דכתיב, דגובה כל קלעי החצר סביב ט"ו אמה, אבל לרוחב הפתח לא למדנו שיעור, ולהאי לישנא גר' במסקנא ההוא משפת מזבח ולמעלה, שהמזבח גובהו עשר, והקלעים גבוהין הימנו חמש דהוו להו ט"ו, כדי שלא יהא כהן עומד עליו והעבודה בידו וכל העם רואים אותו מבחוץ. שתיה"ן שמעת"י וז"ה עיק"ר, וכן מפורש בזבחים בפ' קדשי קדשים [נ"ט, ע"ב]. והמפרש לשון ראשון טעה, שהיה סבור [ד]מאן דפריך ולילפו מפתח החצר אגובהה פריך, ולמיפסל גובהה יותר מחמש, ומשום הכי מהדר לאוקמי פתח שער החצר בגובה(ה) כ'. וא"ת כיון דגרס ההוא משפת מזבח ולמעלה, (שהיו גבוהים) [צ"ל שהי' גבוה] י' [ו]הרי ט"ו, והא כתיב גבי מזבח ושלש אמות קומתו [שמות כ"ז]. וי"ל דהכא מיירי כר' יוסי דפליג עליה דר' יהודה בפר' קדשי קדשים, ואומר נאמר כאן רבוע [שם] פי' במזבח הנחשת, ונאמר להלן רבוע [שמות ל'] פי' במזבח הזהב, מה להלן גובהו פי שנים ברחבו, והיה רחבו אמה וגבהו ב' אמות, אף כאן במזבח הנחשת גובהו פי שנים ברחבו, ורחבו חמש אמות וא"כ גובהו י' אמות. ואם לא היו הקלעים אלא שוים למזבח, א"כ היה כהן נראה ועבודה בידו, לכך היה גבוה יותר ה' אמות משפת המזבח ולמעלה. וא"ת ומה ת"ל שלש אמות קומתו, ההוא משפת (מזבח) הסובב ולמעלה, ואמה אחת מן הקרנות זהו ד', ושש אמות למטה מן הסובב הרי לך י' אמות.
וקשה לר"ת, דהיכי מצי למימר דאגובהה קאי הרי פשטיה דקרא מוכח דארוחב קאי, דמפרש מעיקרא אורך החצר לצפון מאה אמה וכן לדרום, והרוחב לצד מערב נ' אמה, וכשמגיע לפרש צד (מערב) [מזרח] מפרש ט"ו אמות מקלעים לכתף, וכן לכתף השני, וכן למסך הפתח. וע"ק דכיון דהך קשיא קיימא ארחב, היה לו לתלמוד להמתין לומר אותה קושיא עד לקמן [י', א'] דשקיל וטרי על המשנה שהרחב מעשר אמות ימעט, דהא בכאן לא שייכא, דהא קאי עד השתא אגובהה. וכי תימא דנקטיה הרחב אגב גררא, א"כ הל"ל אלא הא דתניא והרחב מעשר אמות ימעט וכו'. וקושיא זאת לא יישר בעיני, משום דאינו יכול להביאו כדפ', דכיון דלמסקנא אינו כך דאינו יליף מהיכל, כדמפ' ואזיל תלמודא לרבנן מטעם היכר ולר' יהודה מפתח המלכים גמר, משו"ה אינו יכול לאומרו על המשנה, אבל למאי דס"ד דרב סובר דרבנן גמרי מפתחו של היכל ולר' יהודה מפתחו של אולם, פריך שפיר כדפ'. וע"ק דכיון דארוחבה פריך, א"כ צריך למחוק גיר' הספרים מה להלן חמש אף כאן חמש. לכך נראה לר"ת דודאי אגובהה קאי, וה"ק בין לר' יהודה ובין לרבנן לילפו וכו', פי' לא יקרא פתח לבד מחמשה, דכתיב אורך וכו' וקומה חמש אמות וכו' מה להלן חמש ברוחב עשרים אמה אף כאן וכו', ולא פריך אלא מחמש ולא מרוחב, אלא שגומר דבריו. ואע"ג דכמו כן מצינו פתח ההיכל דהוא גבוה כ' אמות, מ"מ יותר יש לנו ללמוד (יותר) מפתח שער החצר דבדין איקרי פתח, דהיינו אורחיה דפתח שיש לו גיפופי מכאן ומכאן והפתח באמצע, והכי הוי פתח שער החצר שהיו לו ט"ו אמות מכאן וט"ו אמות מכאן והפתח היה באמצע, אבל מהיכל אין לנו למיגמר, דלא שמעינן דאיקרי פתח אלא ממשכן, ומשכן איקרי פתח שלא כדין כיון דלית ליה גיפופי. ומשני פתח שער החצר איקרי פתח סתמא לא. זה קשה לפי' ר"ת, דכיון דפריך מגבהה א"כ מאי משני פתח שער החצר, אדרבה פתח של שער דינו להיות גדול מפתח, דפתח קטן משער, וא"כ מאי משני. ואומר הר"ר יחיאל דה"ק, פתח שבתוך השער שקורין גיקיי"ט בלע"ז איקרי, דאותו הוא קטן יותר מפתח אחר.
וקשה לפר"ת, דאמאי לא פריך מרוחבה כדפ'. ופי' בתוס' דמרוחבה לא פריך משום דצורת הפתח מהניא ליה. אבל ל"נ למו"ר, משום דצורת פתח לא מהניא רק כשהוא למעלה מן הפתח, אבל מן הצד לא מהניא צורת פתח, וצורת הפתח מן שער החצר היה מן הצד. וע"ק לומר דס"ד השתא דמהניא צורת פתח לרוחבה ולא מהניא לגובהה, דלקמן [י"א, א'] אמרינן דמהניא לגובהה כמו לרחבה, אלא ודאי לא מהניא צורת פתח לא לרוחבה ולא לגובהה משום שהיה מן הצד כדפי', וא"כ הדרא קושיא לדוכתה, דאיכא נמי לאקשויי לרוחבה. ושינויא דמשני פתח שער החצר איקרי, לא שייך גבי רחבה לפי פי' הר"ר יחיאל זצק"ל. ועוד דשינויא בתרא דמסיק דמסך פתח שער החצר הוה עשרים בגובהה, ושביק לגמרי שינויא קמא, קשה טובא מרחבה. לכך י"ל דלא פריך מרחבה לפי שכיון שהיו לו גיפופי מכאן ומכאן הוי שפיר פתח ברוחב יתר מעשר, אבל מבוי שאין לו גפופין לא הוי פתח ביותר מעשר. ואע"ג דבמתני' פסיק ותני הרחב מעשר ימעט, אפי' אית לי' גיפופי, מ"מ סתם מבוי דלית לי' גיפופי ליכא למילף מחצר, הלכך השוו (ו)חכמים מדותיהם אית לי' גיפופי ללית לי' גיפופי. אבל מגובהה הוה פריך שפיר מחצר מכ"ש, ועוד דגבי גובהה לא מהניא גיפופי מן הצד. וא"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתה, אמאי קפריך לילף מחצר לחמש, אדרבה אית לן למילף מהיכל משום למרבה [מקשינן] דהיכל ואהל מועד, דהשתא ליכא (למילף) [למימר] דעדיפא ליה מחצר משום גיפופי, דאדרבא לאידך גיסא כדפ', דסתם מבוי לית ליה גיפופי. וי"ל דמשער החצר עדיפא ליה משום דאשכחנא דאיקרי פתח בהדיא בתורה, אבל היכל לא איקרי פתח בהדיא בתורה, אלא ילפינן מאהל מועד כדאמר לעיל [ב', א']. ובהכי ניחא קושיא אחריתי שמק', למה הוצרך להוכיח פתח מפתח אהל מועד, הא היכל גופו איקרי פתח בהדיא ביחזקאל [ח'] דכתיב פתח היכל הש"ם כמאתים וחמשים איש אלא היינו משום דמהיכל לא מצי למילף רוחב עשר דקתני גבי מבוי, משום דשאני היכל דהוו להו גיפופי משא"כ במבוי, לכך נקט מאהל מועד, דמהתם ילפינן רחב עשר, ואהל מועד לא הוו להו גיפופי. ולענין גובה עשרים ילפינן מהיכל משום דמקדש איקרי משכן, ואע"ג דהיכל גיפופי הוה ליה, גבי גובהה גיפופי אינן מעלין ומורידין. ור' יהודה דיליף מאולם גם לענין רוחבה, היינו משום דאולם לא הוו גיפופי. כ"נ למר"פ זצק"ל.
פתח סתמא לא איקרי. וקשה לרבי' נתנאל, דהא כתיב בפ' במדבר [ג'] ואת מסך פתח החצר, ולא כתיב שער. וי"ל דה"פ, פתח סתמא לא איקרי בכל המקומות, וכיון דכתיב שער החצר בשאר דוכתי אין זה פתח סתמא. ואיבעית אימא. ה"ג קלעים חמש עשרה אמה לכתף הוא דגבהן. כלומר כך הוא האמת, דהקלעים לא היו גבוהין רק ט"ו אמות וכר' יוסי כדפ"ל. פי' אתה סובר דהקלעים לא היו גבוהין רק ה' אמות ומשו"ה אתה מקשה ליה, זה אינו, דודאי היו גבוהין ט"ו אמות, כר' יוסי דאמר התם בפ' קדשי קדשים [זבחים נ"ט] דהמזבח היה גבוה י' אמות והקלעים היו גבוהין יותר מן המזבח ה' אמות כדי שלא יהא כהן נראה וכו' הרי ט"ו. וכי כתיב וקומה ברוחב חמש סוף פרשת ויקהל [שמות ל"ח] גבי מסך הפתח, ההוא משפת קלעים ולמעלה, כלומר שהיה המסך גבוה חמש יותר מן הקלעים, נמצא שמסך הפתח היה גבוה עשרים. אבל ל"ג כי כתיב ט"ו אמה וכו', דההוא קרא לא מיירי בגובהה כלל. וא"ת תרצת לר' יוסי, אלא לר' יהודה דפליג על מילתיה מאי איכא למימר, דהא איהו דאמר דברים ככתבן, המזבח שלש וקלעי החצר היו גבוהין חמש. וי"ל דלדידיה נתרץ תירוץ ראשון, פתח שער החצר איקרי וכו'.
אלא מעתה לא ליהני ליה צורת הפתח וכו'. וא"ת ליפרוך כהאי גוונא דפריך פירכא קמייתא דדלתות, ונימא עתה אלא מעתה ליבעי צורת פתח גם בשאינו רחב אלא עשר לבד כמו שהיה בהיכל. וי"ל דליכא למיפרך הכי, דמזה אין להביא ראיה מהיכל, דכיון דהוה ביה דלתות לצניעות לא סגי ליה בלא צורת הפתח, כדי שלא יהא ההיכל פרוץ מלמעלה. וא"ת א"כ היכי פריך דלא תיהני צורת הפתח ביתר מעשר דהא היכל הוה לי' צורת פתח וכו', לישני דמשם אין להביא ראייה מהיכל, דשאני היכל להכי הוי לי' צורת פתח משום דהוה ביה דלתות לצניעות, ומשו"ה לא סגי ליה בלא צורת פתח כדפי'. וי"ל דפריך שפיר, ע"כ צורת הפתח לא מהניא להרחיבו יותר מעשר, דהא היכל דהוה ביה צורת פתח ואפ"ה לא הוה רויח רק עשר אמות, ואם איתא דמהני ליותר מי' אמות א"כ בהיכל דהוה ביה צורת פתח למה לא הרחיבו יותר מי' אמות. ומ"מ קשה דליפרוך כמו כן מדלתות, לא ליתהני דלתות ביתר מעשר, דהא הכא בהיכל דהוה ביה דלתות ואפ"ה לא הוה רויח אלא עשר, ואם איתא דמהנו א"כ לרחיבו ליה טפי. וי"ל דודאי בדלתות ליכא למימר הכי, דכי איכא ביה דלתות הוי כמו סתום, ולהכי מהני גם ביתר מי', כ"נ.
<h2>דף ג.</h2>
לא ליתהני ליה אמלתרא. פי' להגבי' למעלה מעשרים. בכאן לא שייך לומר ליבעי אמלתרא, משום דאין חשיבות הפתח תלוי באמלתרא, דבלאו הכי נמי קרוי פתח. דילמא כי תניא ההיא באולם תניא. האמת כן הוא דגבי אולם מיתניא במס' מדות [פ"ג, מ"ז], והכי פריך, דילמא כי תניא ההיא באולם תניא דוקא, אבל לא בהיכל.
בסוכה כשירה. וא"ת ואמאי כשירה, והא קמצטרף סכך פסול לסכך כשר ובהכי פסולה, כדאמר התם [סוכה ט', ב'] עשה סוכה תחת האילן כאילו עשאה תחת הבית, וקאמר לא שנו אלא כשצילתו של אילן מרובה מחמתו אבל חמתו מרובה מצילתו כשירה, ופריך והא קמצטרף סכך פסול בהדי כשר, ומשני בשחבטן ועירבן, וכיון שנתערבו ונתבטלו ברוב [כשרה], והכא לא שייך לא ביטול ברוב ולא עירובו, דמי לא עסקינן אפילו מקצת המרובה למעלה מעשרים. ואומר ר"י דלא דמי, דהתם בלאו סכך פסול לא הוי צילתו מרובה מחמתו, ומשו"ה [פריך] והא קמצטרף וכו', אבל הכא כל זמן שיתקיים הסכך כשר, דהיינו מה שלמטה מעשרים, יהיה בלא הסכך פסול צלתה מרובה מחמתה, דאפי' לא הי' שם רק סכך אחד דק מ"מ היה בעבורו צלתה מרובה מחמתה, ומשו"ה לא מיצטרף הסכך פסול בהדי הכשר. וא"ת א"כ היכי פריך אי קלשת ליה הו"ל חמתה מורבה מצלתה, הא כי נמי קלשת ליה ולא ישאר שם רק מעט מ"מ יהיה צלתה מרובה מחמתה. וי"ל דפריך הכי, אי קלשת ליה אתי הרוח ונוטל אותו סכך, ואז יהיה חמתה מרובה מצילתה. והא דלא קאמר הו"ל סכך הניטל ברוח כמו גבי קורה, היינו משום דנקט הלשון דשייך גבי סוכה, משום דסוכה גדולה היא ואין הרוח שולט בה לזוז אותה כולה ממקומה, אבל גבי קורה שייך שפיר הלשון דניטלת ברוח, דדבר קטן הוא. וא"ת התם בסוכה דפריך והא קמצטרף וכו', אמאי לא משני שצלתה מרובה מחמתה בלא ענפי האילן, כגון שעשה סכך גמור תחת האילן. ופ"ה דהתם דכיון דהוא עושה סוכתו תחת האילן, א"כ מתכוין הוא שיסייענו האילן נמי לצל, לפי שיש לו מעט ערבה. ולפי זה אין להסיר כל הלאט"ש, אלא אחת מבינתיים כל כך שיהא חמתה מרובה מצלתה, ואז ודאי כשיעשה הסוכה תחתיו כיון שיהא צלתה מרובה מחמתה לא מיפסלא בסכך פסול שלמעלה מן הכשר. אמנם הש"ר מקוצי הקשה על פי' זה, חדא דלא מצינן בשום מקום דבר שהוא בעין שיתבטל. וע"ק דאמאי דחיק נפשיה לאוקומיה בשחבטן, לישני ליה דמיירי בצלתה מרובה מחמתה בלא ענפי האילן, כגון שעשה סכך גמור תחת האילן, דזה לא היה דוחק כל כך כמו הא דמשני בשחבטן לפ"ה, וזהו דוחק לומר שמתכוין שיסייענו האילן. לכ"נ לומר דודאי מיירי שפיר שעשה סכך גמור תחת האילן, והכי פריך והא קמצטרף סכך פסול בהדי כשר, ומשום דסכך פסול פוסל כנגדו, וא"כ מצטרף הסכך פסול עם הכשר, דקס"ד שיש אויר בין האילן לסכך. ומשני בשחבטן, פי' כשחבט ענפי האילן למטה ובאויר שבינתיים שם סכך כשר, וכשר מטעם פרוץ כעומד, כדאמ' בסוכה [ט"ו, א'] סככה בשפודין ובארוכות המטה אם יש ריוח ביניהם כמותם כשירה. ולפי' זה צריך להסיר כל הנסרים שקורין לאט"ש, משום דאם לא יסירם כולם א"כ תיפסל הסוכה, משום דסכך פסול פוסל כנגדו אם לא חבטן, ואם כן מצטרף סכך פסול עם הכשר. אבל מ"מ הקורות אין צריך להסיר, דאינם כסיגנון סכך. ובסוכה אפרש אותו בע"ה.
<h2>דף ג:</h2>
תניא דמסייע לך. וא"ת איך מייתי מהיכל, והלא אמרינן לעיל [ג', א'] דאינו אלא סימנא בעלמא. ועוד איך נוכל להשוותם, והלא אמרי' היכל באמה בת ששה, ואמת מבוי איכא למ"ד בשמעתין באמה בת חמשה, אלא ע"כ סימנא בעלמא הוא כדפ', הכא נמי סימנא בעלמא הוא לענין החלל. וי"ל דודאי אי חשבון האמות שוות שפיר מיתנח ביה סימנא בהיכל, אבל אי חשבון האמות אינם שוות לא היה יכול למיעבד ביה סימנא, וא"כ לענין החלל ודאי אין לחלק ביניהם. אי נמי (מאי) [מידי] הוא טעמא אלא לרבא, ורבא קאמר בשמעתין אחד זה ואחד זה באמה בת ששה.
כמאן דאמר בארבעה. וא"ת והא כמו כן צריך שיהא הרוחב ד' טפחים, וא"כ הוא מרובע, ואינו ניתר בלחי וקורה עד שיהא אורכו יתר על רחבו. וי"ל דאינו ר"ל בצמצום, אלא ר"ל ד' ומעט יותר. ומיהו קשה דהא קיימינן אליבא דאביי, ואיהו ס"ל לקמן [ה', א'] בד' אמות. וי"ל דהכא אליבא דרב נחמן קאמר וליה לא סבירא ליה. בין הכרם ולגדר כו'. פי' ד' אמות לעבודת הכרם, וד' אמות לדוושא של גדר, וד' אמות באמצע הוי שדה, [ולא אמרי'] ליתן (ה) [ד'] אמות לגדר (וב') [וד'] אמות לכרם, שהגדר אין לו שדה. כפ"ה.
כרבנן דאמרי כרם. וא"ת אכתי קשה מההוא דפ' המוכר את הספינה [ב"ב פ"ג, א'], המבריך ג' גפנים ועיקריהם נראים א"ר אלעזר רואים אם יש חלל ריוח מארבע ועד שמנה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין, פי' אבל פחות מד' היו רצופין ואינם כרם, דעשוים לעקר, וגם יותר משמנה היו מפוזרים, וא"כ כשתמדוד הד' אמות באמה בת ששה הוי קולא. וי"ל דלמסקנא קאמר דרוב אמות קאמר. אי נמי ההיא כר' שמעון והכא כרבנן. ור"ל מארבע אמות קטנות ועד ח' אמות גדולות באמה בת ששה, דהוי תרוייהו לחומרא. ומ"מ קשה דאכתי הא איכא ההיא דמס' כלאים [פ"ד, מ"ד], גדר [שנפרץ] עד עשר הרי זה כפתח, פי' ומותר לזרוע סמוך, כדאמרי' [ב"ב כ"ו, א'] זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן, יתר מכאן הרי הוא כפרצה, וכי אמרינן באמה בת ששה הוי לקולא. וי"ל דרוב אמות קאמר. ותימה דא"כ מאי דרוב אמות, אדרבא באמה בת ששה לא מצינן אלא ב', קרחה ומחול, ובאמה בת ה' איכא ג'. ופירשו בתוס' דבמס' כלאים קחשיב דאיכא טובא דדינם באמה בת ו', וזהו דוחק. לכ"נ למו"ר דלא קשה מידי מההיא דבבא בתרא, מהמבריך ג' גפנים, משום דכיון דמטעם רצופין הוא, א"כ היא בכלל ההיא דמייתי הכא, כרם הנטוע על פחות מד' אמות וכו', ומחדא טעמא נינהו, דשם רצופין חדא הוא. וכי תימא א"כ אכתי יש כל כך מאותם שר"ל באמה בת ה' כמו מאותם שר"ל באמה בת ו'. וי"ל דלא קשה, דההיא דגדר שנפרץ וכו' דקאמר דעשר הרי הוא מותר לזרוע בסמוך, היינו מטעם דפתח הוי, ודין זה הוי שייך גם בשבת כמו גבי כלאים, ומזה הדין לא מיירי אביי, דהא דקאמר אביי באמה בת ו' ה"ק, אמת כלאים לענין דינין דשייכי דוקא בכלאים ולא לגבי שבת הם באמה בת ו', אבל מדין דשייך גם בשבת בהא לא מיירי. והשתא ליכא להקשות רק מאותם שמביא בכאן, ולהכי משני רוב אמות. כ"נ למר"פ נ"ע.
<h2>דף ד.</h2>
אמר לך רבא רשב"ג (דת"ק) הא אתא לאשמעינן אמת כלאים לא יצמצם. ולפרושי מילתא דת"ק קאתי, דאמרי ובלבד שלא יהו מכוונות, דיש מהן שוחקות ויש מהם עציבות, ולא פירש אילו שוחקות ואילו עציבות, ואתא איהו לפרושי דהנך דכלאים ליהוו שוחקות, כדקתני שלא יהו מצומצמות, וא"ת א"כ גם לאביי אמאי קאמר לי' דתנאי היא, לימא דרשב"ג אתא לפרושי מילתיה דת"ק דאמת כלאים דווקא קאמר. וי"ל דליכא למימר הכי, דא"כ למה הוצרך רשב"ג לומר בדבריו ובלבד שלא יהיו מצומצמות, שהרי כיון דת"ק לא מיירי אלא מכלאים, א"כ הא דקאמר איהו ובלבד שלא יהו (מצומצמות) [מכוונות] ר"ל מצומצמות, וא"כ למה לי' לרשב"ג למיהדר ולפרש ובלבד שלא יהו מצומצמות, לא הוי ליה למימר אלא הכי, כל אמות שאמרו חכמים בכלאים באמה בת ו' ותו לא. אבל לרבא ניחא שפיר דאיצטריך לפרושי לרשב"ג ובלבד שלא יהו מצומצמות, שהרי ת"ק מיירי מתרווייהו, מאמת כלאים ומאמת מבוי, והא דקאמר ובלבד שלא יהו מכוונות, ר"ל שלא יהו שוות, דיש מהן שוחקות ויש מהן עציבות, אבל לא פירש איזה מהן שוחקות, ולהכי איצטריך רשב"ג לפרושי דהנך דכלאים ליהוו שוחקות.
למעוטי אמה יסוד ואמה סובב. כדאמר התם [מדות פ"ג, מ"א] עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד, עלה חמש וכנס אמה זהו סובב. והפי' אינו שוה, דלגבי היסוד ר"ל אמה דעלייה, וגבי סובב לא קאי אאמה דעלייה, דההיא איכא טפי מאמה, כדפירש עלה חמש, אלא קאי אאמה דכניסה. כפ"ה. אמה וטופח. פ"ה אמה קטנה שיש באמה בינונית אמה וטפח מאלו.
גפן כדי רביעית יין לנזיר. פ"ה שאם שתה רביעית יין שילקה. וקשה דא"כ אין זה כמו שאר השיעורים שמשערים בהם מילתא אחריתי, ולפי' זה גפן היינו איסור עצמו ואינו תלוי בו השיעור כלל. לכ"נ לומר כדפ"ה בפ"ק דסוכה [ו', א'], דפ"ה כדי רביעית יין לנזיר, שאם אכל עלין ולולבין של גפנים כל כך שאם יתנם בכוס מלא יין ויצא ממנו רביעית [חייב]. וא"ת ולמה לנו לשעורי ביין, לישעריה במים. וי"ל דלהכי משערינן ביין משום דצריך יותר עלין או לולבין כדי להפיל רביעית יין מלהפיל רביעית מים, משום שהיין נגדש על שפת הכלי, משום דעב הוא ואינו ממהר לצאת, אבל מים צלולים הם וממהרין לצאת, ולא הוה צריך כל כך עלין או לולבים להפיל [רביעית] מים, ואע"ג דהוי קולא גלי קרא גפן. וזה אתיא כמשנה ראשונה, דבנזיר איכא פלוגתא, דקאמר אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית, משנה ראשונה אמרי אינו חייב עד שישתה רביעית יין, ר' עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב. ופי' רש"י בפ' קדמונים דרישא דקאמר דאינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית היינו משנה אחרונה, ונקט אכילה וה"ה שתיה, משנה ראשונה אמרו אינו חייב עד שישתה רביעית יין, נקט שתיה וה"ה אכילה, כדקאמר הכא וכדפ' שאם אכל כל כך עלין שאם היו נותנים אותם בכלי מלא (מים) [יין] שיפול ממנו רביעית יין דהוא חייב. ר' עקיבא אומר אפי' שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב, היינו משנה אחרונה. וגר' כספרים דגרסי ת"ק פי' משנה ראשונה מדמו ליה כל איסורי דנזיר לשתיה, פי' אכילה לשתייה כדפ'. ור' עקיבא, כיון דכתיב ענבים לחים ויבשים לא יאכל, וכתיב בתרי' כל משרת ענבים לא ישתה, מקיש שתיה לאכילה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית. והא דהכא אתיא כמשנה ראשונה. וקשה לר"ת חדא דדוחק הוא לומר דהך דהכא אתיא כמשנה ראשונה. וע"ק דדוחק הוא לומר דסדר משנה אחרונה הוי קודם משנה ראשונה, הרי בכל מקום הוא מסדר משנה ראשונה ואחר כך הוא אומר ב"ד של אחריהם אמרו. ועוד דכיון דכבר פירש משנה אחרונה, למה לי למתני ר' עקיבא אומר. לכ"נ לומר דודאי רישא אף לדברי הכל אתיא, דאף למשנה ראשונה בעינן באכילה בכזית, ולא פליגי אלא בשתיה, דמשנה ראשונה סבירא ליה ברביעית, ור' עקיבא דהיינו משנה אחרונה סבר דאף שתיה בכזית. וגר' בגמ' ת"ק לא מדמי כולהו שיעוריה לשתיה, שהרי שתיה ברביעית ואכילה בכזית, ויש גרסא לא מדמי איסורי דנזיר, והיא היא, (ופ"ה) כדפי' לעיל שבא לאפוקי מר' עקיבא דמדמה גם בשתיה לאכילה. והשתא קשה דהך דהכא אתיא דלא (כמ"ד) [כמאן, דקאמר] ברביעית, ומיירי ע"כ באכילה כאשר הוכחנו, והיכי קאמר ברביעית הא כו"ע מודו גם משנה ראשונה דאכילה בכזית. לכך גרס ר"ת כדי כזית יין לנזיר, ולא מיירי באכילה (ד)אם היה אוכל מעלין ולולבין כשיעור כזית, דא"כ לא הוי דומיא דאינך אחריני דהוי שיעורים שמשערים בו מילתא אחריני, וגפן לפי זה היינו האיסור עצמו אבל לא השיעור כלל, אלא ר"ל בשתייה, וה"פ אם היה שותה יין כל כך כמו שיפול מכוס מלא יין מחמת כזית יהא חייב. ומשערין ביין, שנשים כזית בתוך כוס מלא יין ומה שיפול מן הכוס מחמת אותו כזית זה יהיה השיעור, והיינו יותר מעט משאם נשער במים, לפיי שהיין נגדש ואין כזית יכול להפיל כל כך מיין כמו ממים.
<h2>דף ד:</h2>
רובו ומקפיד עליו. פ"ה רוב שערו. משמע שר"ל דלרוב בשרו לא אתא הילכתא דאפי' מיעוטו נמי, ולא נהירא, דא"כ למה לי קרא דאתא לשערו תיפוק לי מהילכתא, כיון דלא נשנית ההלכה אלא על שערו. וע"ק דהא ביבמות פ' הערל [ע"ח, א'] מייתי הא דר' יצחק על בשר, עלה דההיא דגיורת מעוברת בנה אין צריך טבילה, אלמא דמיירי מבשרו. לכ"נ לומר דההלכה הוי משניהם, בכל מה דמיירי הפסוק, וא"כ מיירי ודאי בבשר דהא קרא מיירי בבשר בהדיא. והשתא ניחא דאיצטריך שפיר את בשרו לרבות שערו, דאי לא כתיב את הו"א דשערו לא הוי מן ההלכה, דהייתי אומר דהלכה לא מיירי אלא מבשר דמזה משתעי קרא, אבל השתא דכתיב את לרבות שערו אז אמרינן דההלכה נשנית בין בבשר ובין בשער. וגם ניחא שפיר השתא ההיא דיבמות דמייתי ההיא דר' יצחק עלה דההיא דגיורת מעוברת בנה אין צריך טבילה, שהרי ההלכה נשנית בבשר כמו בשיער.
כל האמות בינוניות. [חוץ מ]אמת קרן ואמת מזבח ואמה יסוד ואמה סובב, כך תניא במנחות. (אמה) [אמת] בנין, כגון אמות הקרשים והיריעות. ואמת כלים, כגון אמת הארון והמזבחות. כפ"ה.
מאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה. פ"ה דקסבר חודו החיצון יורד וסותם, דמשו"ה מותר להשתמש תחת הקורה, וכיון דמותר להשתמש הוי שפיר היכרא לאותם המשתמשים תחת הקורה, ומשו"ה סגי בטפח. ומ"ד בארבעה קסבר אסור להשתמש תחת הקורה, דחודו הפנימי יורד וסותם, וא"כ רוחב הקורה הוי חוץ לסתימה, וא"כ לאותם המשתמשים במבוי אין להם היכר בקורה, שהרי בנמוך [הן], ומשו"ה צריך (שיכשור) [שימשך] תוך המבוי כדי שיהא הקורה ניכרת להם כשישתמשו באותו גובה, וכיון דאפיקתיה מטפח צריך מקום חשוב, ולכך צריך ד' טפחים. וקסברי כולהו קורה משום מחיצה. וא"ת כיון דכולהו קסברי דקורה משום מחיצה, א"כ היכי קאמר רב יוסף דסגי בטפח משום דקסבר מותר להשתמש תחת הקורה, הא קאמר בתר הכי דכ"ע קסברי מותר להשתמש תחת הקורה והכא בהא קמיפלגי דמ"ד בארבעה קסבר קורה משום מחיצה, אלמא דלמ"ד קורה משום מחיצה אע"ג דמותר להשתמש תחת הקורה מ"מ לא סגי בטפח. וי"ל דהאי לישנא קמא פליג מזה אלישנא בתרא, וסבר דלמ"ד מותר להשתמש תחת הקורה דסגי בטפח, אע"ג דקורה משום מחיצה ואע"ג דאין מחיצה בפחות מארבעה, היינו דוקא היכי שיש חסרון מחיצה, אבל הכא דהם מחיצות גמורות חוץ מן הקורה, אלא מדרבנן אצרכוה קורה משום היכירא וא"כ די לנו בטפח אי אמרינן חודו (הפנימי) [החיצון] יורד וסותם. ותדע דאין להשוותם, דאפי' למ"ד קורה משום מחיצה צ"ל דהתקראות אינם שוות מזאת המחיצות למחיצות דעלמא, שהרי תקרא בעלמא אינה אלא בארבעה וכאן סגי בקורה דטפח, אלא ודאי צ"ל דאינם שוות. ומ"מ [קשה], מה דחק הקונטרס דכו"ע קסברי קורה משום מחיצה. ואומר הר"ר יעקב מקינו"ן דלכך פ"ה כן משום דמדקאמר לקמן ואיבעית אימא דכו"ע קורה משום היכרא, מכלל דעד השתא לא אסיק אדעתין בהאי, אלא קסברי כו"ע קורה משום מחיצה. אבל אין מזה הוכחה, דיכילנא למימר דמשום הכי קאמר דכו"ע קורה משום היכר, משום דקאי אהא דקאמר לעיל מיניה דקמיפלגי בהא אי קורה משום היכירא אי משום מחיצה. כ"נ למר"פ נ"ע, וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מה דחק לומר דכו"ע קסברי קורה משום מחיצה. ונראה למו"ר דשמא י"ל דלהכי פ"ה כן משום דרצה ליישב בכל ענין, אפי' כי נימא דכו"ע סברי קורה משום מחיצה. והשתא ניחא דקאי שפיר הא דקאמר דכו"ע קורה משום היכר גם אלישנא קמא, וה"ק דכ"ע קסברי קורה משום היכר, פי' לבד, אבל לא משום מחיצה, כ"נ למר"פ נ"ע.
<h2>דף ה.</h2>
ואיבעית אימא דכ"ע אמרינן היכר שלמטה כהיכר שלמעלה והכא בגזירה שמא יפחת קמיפלגי. והק' הר"ר יעקב מקינון, למ"ד דגזירה שמא יפחת, א"כ לדידיה מה מועיל אם אמרינן היכר (שלמעלה) [שלמטה] כהיכר (שלמטה) [שלמעלה], הא כיון דגזר שמא יפחת א"כ לעולם בעי ארבעה. ותירץ הר"ר יעקב מקינון דנפקא מינה אם עשאו בבנין של שיש או של אבנים שאין רגילות ליפחת, ובהא ודאי כ"ע מודו דסגי בטפח, כיון דקסברי כ"ע דהיכר שלמטה כהיכר שלמעלה. והא דקאמר בגזירה שמא יפחת קמיפלגי, ר"ל בדבר הרגיל ליפחת, כגון בבנין של עפר.
אלא משכו בכמה. וא"ת ואמאי שינה לשונו, דכמו דלעיל קאמר רחבו בכמה הו"ל למימר הכא נמי בהאי לישנא. ופ"ה דבדבר השוקע ומחיצות מקיפות אותו כגון חקק שייך לומר משכו. ועוד נראה למו"ר דשפיר נקט משכו דלא הוי (אלא) רחבו, דדוקא לעיל גבי קורה שייך שפיר לומר רחבו, משום דאינם באים לתקן המחיצות שהרי הם טובות ועשויות כתקנן, ואינם עסוקין רק לתקן הקורה, ורוחב הקורה היא באורך המבוי לכך קאמר רחבו, אבל הכא הם באים לתקן המחיצות, שהרי אינם עשויין כתקנן דאינם גבוהות י' טפחים, והמחיצות הם לאורך המבוי, ומשו"ה לא שייך לומר רחבו אלא משכו, כ"נ למר"פ נ"ע.
רב יוסף אמר בארבעה. וא"ת אמאי לא קאמר בטפח כמו לעיל בהיה גבוה יותר מעשרים ובא למעטו. ופ"ה דלא דמי, דלעיל היו המחיצות חשובות, אלא שהם למעלה מעשרים ולא הוי הקורה היכירא, ובעבור זה פסלינהו רבנן, ומשו"ה סגי בטפח, אבל הכא דהמחיצות לא היו חשובות לכך בעינן ארבעה.
ואי בארבעה היכי משכחת לה. והא אין פתח בפחות מארבעה וא"כ פצימין היכן הם. וכי תימא ארבעה לאו דוקא, דע"כ כך היא דהא רחבו צריך שיה(י)א ארבעה, דפחות מארבעה אמרינן לקמן [י"ב, א'] דלא בעי לא לחי [ולא קורה], אלא ודאי הוא רוחב ארבעה, ובעינן שיהא ארכו יותר על רחבו, וא"כ ע"כ אורך המבוי הוא לכל הפחות יותר מארבעה, ובאותו פחות [יותר] יכול להיות שיהיו הפצימין. מ"מ כיון דבמשהו שהוא יתר על הרוחב מיתכשרא, באותו משהו אין למצוא מקום הפצימין, כפ"ה.
דפתח ליה בקרן זוית. פ"ה שלשה טפחים מן הפתח לאורכו של מבוי וטפח לצד רחבו (כזה). והקונטרס לא דק, דבענין זה לא תמצא ארבעה כשתמתח חוט לרוחב הפתח אלא מעט יותר מג', דכיון דהחוט הסובב הקרן אינו אלא ארבעה, א"כ כשתמתחנו דרך הישר כזה, לא תמצא באלכסון יותר משלש אלא מעט. לכנ"ל דודאי צריך לפתוח כל כך בצד המשך עד שיבא רוחב הפתח בד'.
<h2>דף ה:</h2>
ארבע אמות אינו נידון משום לחי וצריך וכו'. ומיירי שלא נעשה לשם לחי, ומשו"ה אמרינן דאינו נדון משום לחי וצריך וכו', דאם נעשה לשם לחי א"כ אפי' יותר מד' אמות נידון משום לחי, דאטו משום דריבה בסתימה מיגרע גרע, הא ודאי דלא כיון דהיינו לרוחב המבוי, אלא ודאי מיירי שלא נעשה לשם לחי, ומשו"ה אינו נידון משום לחי משום דשם מבוי עליו, וא"כ אינו יכול להוציאה מתורת מבוי במחשבה לחוד כיון דהעמידו סתם כדפי'.
אבל במבוי ז' ניתר בעומד מרובה על הפרוץ וק"ו מחצר וכו'. וא"ת א"כ מבוי שמנה נמי אמאי צריך לחי אחר להתירו, אע"ג דמטעם לחי לא מהני מ"מ הוי מיהא כמו פס, וא"כ נילף מהאי ק"ו דמהני, ומה חצר שאינו ניתר בלחי וקורה ניתר בפס ארבעה מבוי שניתר בלחי וקורה אינו דין שיהא ניתר בפס ארבעה. ופ"ה דכיון דלאו לשם תיקון לחי הוקבע כי היכי דיצא מתורת לחי כמו כן יצא מתורת פס. וא"כ לפי' משמע דפס ארבעה שבולט בחצר מאליו דלא מהני, וזהו דוחק, דלא אשכחנא בשום דוכתא דפס העומד מאליו דלא יועיל שפיר בחצר גם כי רחב ד' אמות. לכ"נ לומר דהדינין חלוקין, דודאי בחצר מהני שפיר, דחצר דינה בפס, ופס מטעם מחיצה הוא, וא"כ כי האריך במחיצה כ"ש דשרי, [ד]דוקא במבוי, דין הוא דלא יועיל משום דדינו בלחי, וכיון דרחב ארבע(ה) נפק' ליה מתורת לחי. אבל מ"מ לא היה רוצה להוכיח מק"ו דחצר שיהא מבוי ניתר בפס ד', דקים ליה דתקנת חכמים כך היא, דכמו כן דתיקנו דפס ד' מועיל בחצר אבל לא לחי, כמו כן התקינו דלחי יועיל במבוי אבל לא פס. וא"ת א"כ היכי עביד ק"ו מחצר לומר (דפרוץ) [דעומד] מרובה על (העומד) [הפרוץ] יועיל במבוי מק"ו דחצר, אימא דהא דמהני בחצר עומד מרובה היינו מטעם פס, ופס אינו מתיר במבוי כדפי'. וי"ל דלא מצינן למימר הכי, דהא עומד מרובה מהני גם כשאינו מחובר לכותל אלא באמצע, וזה אינו יכול להיות מטעם פס, דפס צריך להיות דבוק לכותל. ועי"ל דע"כ אינו מטעם פס, דמצינן לאשכוחי כהאי גונא דעומד מרובה מהני ואינו יכול להיות מטעם פס, כגון בחצר שהוא רחב ז' טפחים ויש בו ג' וחצי ומשהו מעומד דהשתא מהני מטעם עומד מרובה, דמטעם לבוד אינו יכול להיות דהא אכתי איכא פרוץ ג' וחצי משהו פחות, אלא ודאי משום עומד מרובה הוא, ומטעם פס לא מצי מהני דהא אין בו ארבעה. וא"ת היכי עביד ק"ו מחצר ומה חצר שאינו ניתר בלחי וקורה וכו', הא דחצר אינו ניתר בלחי וקורה היינו דוקא כשהיא מרובעת, וא"כ גם מבוי אי הוי בהאי ענין דחצר שהיה מרובע אינו ניתר בלחי וקורה, דאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהא אורכו יתר על רחבו. וגם בהאי ענין דמבוי מהני דהיינו בשארכו יתר על רחבו, חצר נמי אי הוי בהאי ענין היה ניתר בלחי וקורה, כדאמרינן לקמן [י"ב, ב'] כי ארכו יתר על רחבו הוי לי' כי מבוי וניתר בלחי וקורה. וי"ל דעביד ק"ו ממקומות, וה"ק ומה במקום דלחי וקורה לא מהני עומד מרובה על הפרוץ [מהני], מקום דמהני לחי וקורה אינו דין שיהא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ.
מה לחצר שכן פירצתה בעשר תאמר במבוי שפרצתו בד'. וא"ת היא גופה תיתי בק"ו מחצר דמבוי יהא פרצתו בעשר, ולימא הכי ומה חצר שאינו ניתר בלחי וקורה פרצתה בעשר מבוי שניתר בלחי וקורה אינו דין שיהא פרצתו בעשר. וי"ל דהא ליכא למילף מק"ו משום דאמרינן היא הנותנת, דדוקא חצר שאינו ניתר בלחי וקורה א"כ יש לו היתר מעליא, ומשום כך מתיר פרצתה עד עשר, אבל מבוי שניתר בלחי וקורה וא"כ אין לו תקנה מעליא, משו"ה הצריכו בו מחיצות טובות במחיצות האחרות. וא"ת א"כ היכי עביד הכא ק"ו לגבי עומד מרובה על הפרוץ, דאימא היא הנותנת דמשום דהקלנו במבוי להתירו בלחי וקורה א"כ אין לו תקנה מעליא משו"ה נחמיר עליו לומר דעומד מרובה על הפרוץ לא יועיל בו. וי"ל דלגבי עומד מרובה על הפרוץ אין לומר הכי, דטעמא דעומד מרובה על הפרוץ מהני היינו משום דהוי כמו כולו סתום, וא"כ בזה לא שייך למימר היא הנותנת. ועוי"ל דדוקא לגבי פירצתו בעשר שייך שפיר לומר היא הנותנת, משום דהא דחצר פרצתה בעשר היינו בשאר המחיצות של אורך המבוי, אבל לאו היינו במחיצה רביעית שהלחי והקורה שם, ומשו"ה שייך שפיר לומר היא הנותנת במבוי משום דניתר בלחי וקורה דהיינו סתימה גרועה, משו"ה החמירו להצריך סתימה מעלייתא באינך המחיצות דפירצתו בארבעה. אבל היתר דעומד מרובה על הפרוץ היינו במחיצה רביעית, באותה מחיצה ששייך שם תקון הלחי, וא"כ לא שייך לומר היא הנותנת דמשום דניתר בלחי וקורה דהיינו סתימה גרועה משו"ה החמירו לומר שלא יועיל בה עומד מרובה על הפרוץ, שהרי כשיהי' בו תקון דעומד מרובה על הפרוץ דהיינו תקון חשוב אז לא יהיה בו התקון גרוע של לחי וקורה. ומ"מ קשה לר"ת מקינו"ן, דנילף דעומד מרובה מתיר במבוי מק"ו דלחי וקורה לאידך גיסא, ולימא הכי, ומה לחי שאינו מתיר בחצר מתיר במבוי עומד מרובה על הפרוץ שמתיר בחצר אינו דין שיתיר במבוי, והשתא אינו יכול למיפרך מה לחצר שכן פירצתו בעשר, דהא עבדי הק"ו מלחי וקורה והוא המלמד. וי"ל דאיכא למיפרך פרצת עשר יוכיח, שמתיר בחצר ואינו מתיר במבוי, אף אני אביא עומד מרובה על הפרוץ שאע"פ שמתיר בחצר מ"מ לא יתיר במבוי, כ"נ לר"ת מקינו"ן.
מאי אמרת דשוו להדדי. פי' ואז היה אסור, דלרב הונא בריה דרב יהושע קיימינן, ואיהו סובר לקמן עומד כפרוץ אסור. וספק דבריהם להקל. וא"ת ולמה אין אנו מודדים אותו אי שוו כהדדי, דהא בידי אדם אפשר לצמצם. וי"ל דמ"מ לא הטריחוהו חכמים למדוד כיון דמדבריהם הוא. ועוד נראה לה"ר שמעון מיינוילא דאף בידי אדם [אי] אפשר לצמצם, ופרוץ כעומד [מותר] מטעם דאיכא שני דרכים להיתר ואין בו רק דרך אחד לאסור, דשמא צמצם, ואת"ל לא צמצם שמא עומד מרובה, ומאי אמרינן שמא פרוץ מרובה הוה לי' ספק ספיקא. וא"ת א"כ מאי קאמר ספק דבריהם, אפי' אי הוי דאורייתא שרי, דאיכא ספק ספיקא, אם הוא עומד מרובה מותר ואם פרוץ מרובה כמו כן מותר, וליכא לאסור רק דשוו תרווייהו. וי"ל דאיכא נמי שני דרכים לאסור, חדא שמא צמצם, את"ל לא צמצם שמא כמו כן לא צמצם ממה שהוא סבור דאין שם רק שמנה ויש בו מעט יותר, ויש בעומד ד' ויש בפרוץ יותר מד' מעט, דנפקא ליה מתורת לחי וגם פרוץ מרובה.
<h2>דף ו.</h2>
דפיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. והק' ר"ת מקינו"ן דהא אמרינן לעיל [ה', א'] (ליפתח) [דפתח] ליה בקרן זוית. וי"ל דלא דמי, דלעיל מיירי שעושה כתקנו בצורת פתח וחשיב הוא כפתח גמור, אבל הכא מיירי בפירצה, וה"ק פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, פי' אין רגילות לעשות בקרן זוית, ומאחר שאין רגילות לעשות כך א"כ לא יחשבוהו הפירצה כפתח. כ"נ.
ורב הונא אמר אחד זה ואחד זה בארבעה. וא"ת מה גבול הוא זה בארבעה, בשלמא עשר היינו שיעור פתח בעלמא, אבל בארבעה מה שיעור הוא זה, ואי אזיל בתר פתח דעלמא א"כ היה לו לומר בעשר דהיינו שיעור פתח, ואי אזיל בתר פירצה א"כ גם בפחות מארבעה, הואיל ונפק לי' מתורת לבוד דהוי יותר משלשה הו"ל לאחשובי פירצה. וי"ל דטעמא הוי כדרב (אהילאי) [אחלי] דאמר לקמן [י"ב, א'] מבוי שאין פתחו ד' אין צריך תיקון, אלמא דלגבי פתח פחות מד' אינו צריך תקון, וכמו כן גבי פירצה פחות מד' לא הוי פירצה. והשתא ארבעה מראשו לא הוי כמו מצדו בעשר, דגבי מצדו הוי ליה עשר כלמטה משום דאזיל מטעם פתח, והלכך עשר חשיב פתח ולא הוי פירצה, והוי עשר כפחות מעשר, אבל גבי ד' מראשו היינו טעמא כדפי' משום דרב אחלי, והילכך ד' נמי חשיב פתח, והוי ארבעה כלמעלה.
ושמואל אמר תורתו כסתום. פ"ה תורת עקמומיתו כסתום, ותקנה שעושים במבוי סתום יעשו בעקמומיתו דהיינו לחי. ול"נ דמה נפשך אי הוי כסתום משום דכיון דעומד מרובה על הפרוץ, א"כ הוה לכל (ה)מבוי ג' מחיצות, א"כ אינו צריך כלל בעקמומית, ואי לא הוי כסתום א"כ הוי כמפולש, א"כ לא סגי בלחי אלא צריך צורת פתח בעקמומיתו. לכ"נ לומר כפי' שני שפ"ה, תורתו כסתום ואין צריך כלל בעקמומיתו, אלא ב' לחיים לשני ראשים.
מבוי עקום. שהמבוי הולך ומתעקם לחבירו כזה והשתא יש בכל אחד ואחד ג' מחיצות, דאע"ג דהוא פרוץ כנגד חבירו מ"מ עומד מרובה על הפרוץ, ואפ"ה אמר רב תורתו כמפולש, פ"ה תורת עקמומיתו כמפולש וצריך צורת פתח בעקמומיתו, ולשני הראשים צריך לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן. וקשה לר"י דתורתו כמפולש לא משמע הכי, אלא משמע דר"ל תורתו פי' תורת מבוי [זה] כמפולש פשוט. לכ"נ לומר לר"י דאה"נ דה"ק תורתו כמפולש פשוט, ודאי בעקמימותו אין צריך כלום, אלא בשני הראשים שלו באחד יעשה צורת פתח ובאחד יעשה לחי או קורה. אבל מ"מ נראה כפ"ה, וראייה מלקמן כאשר אפרש בע"ה [ח', ב' ד"ה "אלא"].
אילימא ביותר מי'. האמר רב לקמן [י"א, א'] איתנייה צריך למעט, אבל כי מפרש דצריך צורת פתח לעקמומיתו לא קשה מידי לרב, דנהי דמפולש בעלמא לא אכשר רב בצורת פתח מ"מ מבוי עקום דלא הוי מפולש גמור תיסגי בצורת פתח, דכיון דצורת פתח מהניא מן התורה אפי' ביתר מי', כדאשכחנא לקמן [שם] גבי כלאים, מהניא נמי לרב בעקמומיתו, אבל לחי או קורה לא מהניא כיון שנפרץ כל אחד לחבירו ביתר מעשר. אבל לשמואל מקשה שפיר, דמ"מ ביתר מעשר צורת פתח ליבעי.
אלמא פירצת מבוי בארבעה. דאי אמרת דפירצה דעלמא לא הוי אלא ביתר מעשר, א"כ הכא דאין מתעקם אלא עד עשר אין סברא לאוסרו במה שמתעקם לחבירו טפי משאילו היה נפרץ כלפי סופו לר"ה, שהרי לכל אחד ואחד יש לו ג' מחיצות אלא שנפרץ ברחב מבוי. ומשני שאני התם דקא בקעי ביה רבים, ולכך חשיב ליה כמפולש, משום דקא בקעי ביה רבים מר"ה לר"ה אחר דרך מבוי ואין לו דרך אחר.
כיצד מערבין ר"ה. פ"ה שהי' רוחב י"ו אמה ומפולש משער לשער זה כנגד זה וששים רבוא בוקעים בו בכל יום כדגלי מדבר. ול"נ לר"ת דאי בעינן כדגלי מדבר ממש א"כ ליבעי טף ונשים, דהא בדגלי מדבר היה ערב רב שהיה כפלים כיוצאי מצרים. לכך נ"ל דלא קפדינן רק אי"ו אמה ומפולש משער לשער. כ"נ.
ור"ה. פי' של י"ו אמה, מי מיערבא, והתניא יתר על כן אמר ר' יהודה וכו'. פ"ה דקאי אהא דכל הגגות [לקמן צ"ה, א'] הבונה עלייה על [גבי] שני בתים, דקאמר ר' יהודה דמותר לטלטל תחתיהם משום דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, וקאמר בברייתא יתר על כן אמר ר' יהודה אע"פ שאין שם פי תקרה. ול"נ כיון דפי' דקאי אהא דמשנה דפ' כל הגגות א"כ מאי יתר דקאמר, הא במשנה דהתם קאמר ועוד אמר ר' יהודה מערבין במבוי מפולש. וכי תימא דהתם מיירי כשאין בו י"ו אמה והכא בי"ו אמה, ז"א דהא לקמן [י', א'] אמר לא התיר ר' יהודה יותר מי"ג אמה ושליש. לכ"נ לומר דקאי הא דקאמר (התיר) [יתר] (קאי) אתוספתא דקאמר חלון שבין שני בתים וכו' מטלטלין תחתיהם משום פי תקרה, ועל זה קאי יתר על כן א"ר יהודה. והשתא ניחא דקאמר שפיר יתר, דהא לא איירי כלל במבוי מפולש, כ"נ. יתר על כן א"ר יהודה מי שיש לו שני בתים בשני וכו'. וא"ת והא אמרינן לעיל [ה', א'] דאין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהא בתים וחצרות פתוחים לתוכו. וי"ל דר' יהודה לית ליה ההיא שהבאתי. אי נמי אית ליה, והכא ה"ק חצרות ובתים בשני צדי ר"ה וכו'.
<h2>דף ו:</h2>
ירושלים אילמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבים עליה משום ר"ה. פ"ה דהכא את אמרת לב"ה דסגי בדלת אחד, והכא משמע דצריך דלתות. וא"ת וליפרוך מהיא גופה, דהכא משמע דצריך לנעול וב"ה לא מצריך נעילה. וי"ל דלא מצי למיפרך הכי דב"ה דלת בנעילה קאמר, אבל בדלתות פריך שפיר כדפ'. וא"ת כיון דר"ל דלת בנעילה א"כ היכי קאמר דהלחי שבצדו השני לא מהני פשיטא דמהני, דכיון שהדלת נעול א"כ איכא ג' מחיצות, והוי רה"י ממש, ופשיטא דבכך מיערבא, והיכי ר"ל דבעי ב' דלתות. וי"ל דסבירא ליה למקשה דכיון דאין המחיצה שלישית אלא על ידי דלת לא הוי מחיצה קבועה וא"כ לא הוי רה"י. ועוד אומר ר"י דפריך מגופא, דהכא קאמר דצריך לנעול ולעיל אמר חנניא אליבא דב"ה דסגי בדלת בלא נעילה, דאיכא מ"ד לקמן אליבא דחנניא לב"ה דאין צריך לנעול, ואפי' למ"ד דצריך לנעול, דאמוראי פליגי בזה לקמן, מ"מ פריך שפיר לת"ק דאמר דסגי בצורת פתח לבד בלא דלת, והכא קאמר לכל הפחות דצריך דלת אחת נעולה.
ה"ק כיצד מערבין מבואות המפולשין לר"ה. פי' אבל הם עצמן אינם ר"ה דאינם י"ו אמה. וקשה דמשמע דמתחלה היה ר"ל דהמבואות עצמם הוו ר"ה דהם י"ו אמה, והיכי ס"ד לומר כך א"כ תיקשי ליה נמי מר' יהודה דמתיר ע"י לחי מכאן וכו', דהא אמר לקמן [י', א'] דלא התיר ר' יהודה יותר מי"ג אמה ושליש. וע"ק לפי מה דס"ד מעיקרא דהוו ר"ה דהוו רחבים י"ו אמה, א"כ תקשי ליה ממתני', דהיאך מותר ע"י לחי והא אמרי' במתני' והרחב מעשר פי' מעשר ולמעלה ימעט, וכ"ש כשהוא רחב י"ו אמה (מב' צדדין) דצריך למעט. וקושיא זאת קשיא גם למסקנא, ואין לומר דלמסקנא נימ' דמיירי דוקא בעשר ולא ביותר, דהא לא משמע הכי, אלא משמע דלא משני השתא כלל טפי ממה דהוי משני מעיקרא, אלא דמעיקרא הי' ר"ל דמיירי ברוחב י"ו אמה והשתא מיירי דאינם רחבים י"ו אמה אבל רחבים יותר מעשר, וא"כ קשה כדפי'. ופי' ר"י דמתחילה נמי הוה ידע דמיירי דאינם רחבים אלא עשר אמות דוקא. וא"ת מדקאמר השתא ה"ק כיצד מערבין מבואות המפולשין לר"ה אבל הם עצמם אינם ר"ה, מכלל דמעיקרא הוה ס"ד דהוו ממש ר"ה דהיינו י"ו אמה. וי"ל דודאי גם מתחילה ודאי היה יודע שפיר דמיירי דאינם אלא עשר לבד כדפ', אלא הוה ס"ד דהילוך של רבים היה לאורך המבוי, דאורכה של ר"ה כנגד ארכה של מבוי, ומשו"ה ס"ד דהוו ר"ה, דאתי רבים שבוקעין באורך מבוי ומבטלי מחיצה, והשתא משני ליה דלא מיירי בכי האי גוונא, אלא מיירי שרחבה של ר"ה לאורך (הרבים) [המבוי], והילוך הרבים לפני המבוי ולא לתוך המבוי ולא מבטלי מחיצתא ומשו"ה לא הוו ר"ה. וא"ת כיון דמעיקרא נמי הוה ידע שפיר דמיירי דאינם אלא עשר, א"כ מאי הוה פריך מירושלים וכו' דקאמר דהוו ר"ה, שאני ירושלים דהיתה רחבה י"ו אמה ומשו"ה חשיב לה ר"ה, אבל אנן איירינן דאינו רחב אלא עשר דוקא. ונראה למר"פ נ"ע דהכי הוה פריך, כי היכי דאמרינן בירושלים חייבים עליה משום ר"ה, אלמא אמרינן דאתי רבים ומבטלי מחיצתא, כמו כן היה לנו לומר הכא דאתי רבים ומבטלי מחיצתא, ונהי דר"ה אינו יכול להיות דהא לא הוי י"ו אמה, מ"מ מבטלי ליה מחיצות ולא הוי רה"י ואסור לטלטל בתוכו. וא"ת ומנלן למימר הכי דגם בפחות מי"ו אמה דבקיעת רבים מבטלי מחיצות. וי"ל דע"כ צ"ל הכי, דהא קאמרי רבנן בהאי דיתר על כן אין מערבין ר"ה בכך משום דבקיעת רבים מבטל מחיצתא, והתם מיירי בפחות מי"ו אמה, דאין לומר דמיירי בי"ו אמה מדמפליג עלייהו ר' יהודה ושרי דהא לקמן קאמר לא התיר ר' יהודה יתר מי"ג אמה ושליש, אלא ודאי מיירי בפחות מי"ו אמה (הרבה), ואפ"ה קאמרי רבנן דבקיעת רבים מבטלי מחיצתא, אלמא דסברי דבקיעת רבים מבטלי מחיצות גם בפחות מי"ו אמה. ומהאי טעמא ניחא דיש להקשות כדפריך ור"ה מי מיערבא, למה לי לאתויי הברייתא דיתר על כן לייתי מיד ההיא דירושלים. אלא ודאי למאי דפי' ניחא דלא הוה מצי מייתי מההיא דירושלים, דהי' יכול לתרץ דשאני ירושלים דהויא רחבה י"ו אמה ולעיל מיירי דאינו רחב י"ו אמה, לכך מייתי ליה מההיא דיתר על כן דמיירי ע"כ בפחות מי"ו אמה, ואפ"ה קאמרי רבנן דאין מערבין ר"ה בכך משום דאתו רבים ומבטלי מחיצתא, אלמא דאפי' בפחות מי"ו אמה אמרי דהילוך רבים מבטלי מחיצתא. וההיא דירושלים מייתי משום דאי לאו ההיא דירושלים הייתי אומר כדקאמר תלמודא, בכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא.
ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא רמו עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל ואצרכוה דלתות. וא"ת למה הצריכו דלתות, בדלת אחד סגי בעקמימותו. ופי' הקונטרס דהיה בו ב' עיקומין שהיה כמין ח' כזה, ולכך הצריכו דלתות לב' עיקומין. חומרי דרב דאמר תורתו כמפולש. מכאן משמע כפ"ה דאמר תורתו כמפולש תורת עקמימותו כמפולש, דפילושו לחבירו הוא כמפולש לר"ה, והשתא ניחא שפיר דלכך הצריכו ב' דלתות דהיה בו ב' עיקומין וכל עיקום הרי הוא כמפולש לר"ה. אבל לר"י דפ"ל דהא דקאמר תורתו כמפולש לא קאי אעקמומית, דודאי אעקמומית אין צריך כלום, אלא ר"ל תורתו כמפולש פי' כמפולש פשוט בשני ראשים, ובאחד יעשה צורת פתח ובאחד לחי או קורה, א"כ לפי' קשה כאן דלמה הצריכו ב' דלתות, והלא אין צריך בעקמימות כלום אלא בשני ראשין, וא"כ בדלת אחד סגי לראש אחד לצד ר"ה ולחי או קורה [ב]צד האחר לצד ר"ה. וי"ל דר"ח גריס ואצרכוה דלת. וא"נ גרס ואצרכוה דלתות מ"מ יש ליישבו גם לר"י, דמיירי במבוי העשוי כמין ז' כזה, דהשתא יש לו ג' פתחים, והשתא קיימי השני דלתות לשני ראשים לצד ר"ה ובאחד לחי או קורה וניחא הכל.
<h2>דף ז.</h2>
כי לא עבדי' כתרי חומרי ה"מ היכא דסתרן אהדדי וכו'. וא"ת ואיהו היכי ס"ד אפי' לא סתרן, וכי עלה בדעתו לומר דמפני שאדם עושה כחומרא [ד]תנא אחד א"כ לא יעשה לעולם בשאר דברים כתנא אחר. וי"ל דהוה ס"ד מעיקרא דכיון דבחד הוראה הוא הוי כעין סתרן אהדדי, משום דכי עביד ביה צורת פתח הוא כשר בין למר בין למר, דלשמואל דאמר תורתו כסתום אפי' צורת פתח לא בעי, ולרב דאמר כמפולש מ"מ סגי בצורת הפתח, וא"כ מה שהצריכו דלת היינו כמו תרי חומרי דסתרן אהדדי, ומ"מ משני דלא הוי כתרי חומרי דסתרן אהדדי.
בקעה מכאן ובקעה מכאן מיבעיא. פי' פשיטא דסגי בצורת פתח. וא"ת מאי פריך היא גופה בא להשמיענו דאפי' בקעה מכאן ובקעה מכאן צריך צורת פתח, דס"ד דשם אינו צריך כלום אלא לחי. וי"ל דלא איצטריך לאשמועינן כך, דדבר פשוט הוא דאין שום מבוי מפולש מותר בלא צורת פתח. כ"נ.
אם היה המבוי הזה כלה לרחבה. פי' אם היה סוף המבוי הזה שמפולש לר"ה כלה לרחבה, פי' וגם נפרצה מחיצת הרחבה כנגד המבוי לר"ה, ואפי' הכי אין צריך כלום, וכן צ"ל ע"כ כדאפרש בסמוך בע"ה. וג' דינין יש במפולש, סרטיא מכאן וסרטיא מכאן בעי דלת כחנניה. סרטיא מכאן ובקעה מכאן או בקעה מכאן ובקעה מכאן סגי בצורת פתח, זהו בהדיא. סרטיא מכאן או בקעה מכאן ורה"י מכאן כגון חצר שאינה מעורבת עמו, דאז היא מקום האסור לו כיון שהוא פרוץ לה ממלואו, אז סגי ליה לטלטל בו בלחי מכאן ולחי מכאן, כדמפרש בסמוך [ח', א'] דקאמר בשלא עירבו פליגי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי, אלמא דבלחי סגי. אבל בשכלה לרחבה אז אינו צריך כלום כדקאמר הכא.
<h2>דף ז:</h2>
מבוי שנפרץ במלואו לחצר. פי' אבל נשאר מן החצר גיפופי לשני צדדין, דהחצר רחבה היא יותר מן המבוי. ונפרצה חצר כנגדו. פי' לצד ר"ה. חצר מותר. פי' כיון דיש בה גיפופי לשני צדדין. מבוי אסור. וקס"ד מדנקט ונפרצה חצר וכגון שהפירצה של חצר אינה יתר מי' כנגדו, משמע דר"ל מבוי אסור אפי' כי עירבו בני חצר למבוי, דהשתא אין החצר אוסר עליו, מ"מ מבוי אסור, משום דכיון דנפרצה חצר כנגד הפירצה של מבוי (ו)מחזי כמו מבוי מפולש. ופריך ואמאי להוי כמו מבוי שכלה לרחבה, דאמר אין צריך כלום, ר"ל אפי' כי נפרצה מחיצת הרחבה מצד ר"ה כנגד פירצת המבוי, דאי מיירי בלא נפרצה דוקא א"כ מאי פריך, דמבוי שכלה לחצר דקאמר מבוי אסור היינו משום שנפרצה חצר כנגד פירצת המבוי ומחזי כמבוי מפולש, אלא ש"מ דהא דקאמר בכלה לרחבה אינו צריך כלום ר"ל גם כי נפרצה רחבה כנגדו. וא"ת ויעמידנה הא דאמר אינו צריך כלום ר"ל בלא נפרצה, ואז לא יקשה לו שום דבר. וי"ל דליכא למימר הכי, דאי מיירי בלא נפרצה א"כ מאי אתא לאשמועינן הא דקאמר אינו צריך כלום, פשיטא ליה למה יהא צריך, הרי רה"י היא ממש דיש לה ד' מחיצות. וכ"ת דאתא לאשמועינן דרחבה אינה אוסרת על המבוי ואפי' לא עירבו, גם זה לא הוי חידוש, דפשיטא דאינה אוסרת, דברחבה ליכא דיורין רגילין לצאת ולבא. ועוי"ל דע"כ אין לומר דהא דקאמר אין צריך כלום מיירי בלא נפרצה הרחבה ואתא לאשמועינן דרחבה אינה אוסרת על בני המבוי, דהא משמע דהא דקאמר אין צריך כלום קאי אהא דקאמר לעיל, דקא' דאיכא מאן דבעי דלת כגון בסרטיא מכאן וסרטיא מכאן, ואיכא מאן דבעי צורת פתח כגון שהוא פתוח מצד אחת לכרמלית, ועל זה קאמר דאם היה כלה לרחבה אינו צריך כלום, כלומר אינו צריך אפי' פחות מן התקונים שאמרנו דהיינו צורת הפתח, וא"כ אי אתא לאשמועינן דרחבה אינה אוסרת על המבוי היינו לענין להצריכו צורת פתח, דקס"ד אי לאו דאשמעינן ליה דהיא היתה אוסרת על המבוי להצריכו צורת פתח, וזה אינו דלהא ודאי לא איצטריך לאשמועינן, דהא אפי' אם היה דיורין כמו חצר מ"מ אינה אוסרת עליו להצריכו צורת פתח אלא לחי כדמוכח לקמן, אלא ש"מ דמיירי בנפרצה הרחבה כנגדו. והשתא ניחא דאיצטריך שפיר לאשמועינן דלא צריך צורת הפתח, דקס"ד דכיון שנפרצה הרחבה כנגד המבוי א"כ הוי המבוי מפולש לר"ה ויהא צריך צורת הפתח, קמ"ל דאפ"ה אין צריך כלום, דלא הוי פילוש, כ"נ למרהר"פ נ"ע.
לא ידענא. כלומר אין אני זכור בשם מי אמרה רב יהודה למילתיה שאם היה מבוי כלה לרחבה, אבל יודע אני שלא טעיתי בשמועתי ומרב יהודה שמעתיו, דעובדא הוה בדרא דרעוותא דאתא לקמי' דרב יהודה וכו'. ואי קשיא משמי' דרב תהוי משמיה דשמואל. פי' דודאי כדבריך כן הוא דליכא למימר משמיה דרב אמרה, [ד]א"כ תיקשי דרב אדרב משני דברים, חדא מגופה וחדא מדיוקא כדמוכח בסמוך. חדא מגופא דהא בקמייתא דרחבה קאמר דאם היה כלה לרחבה אינו צריך כלום, אע"ג דנפרצה הרחבה כנגד המבוי, דהא בכי האי גוונא מיירי כדפי' ע"כ, אלמא דלא חשיב ליה לפילוש. וגם מדיוקא, (וגם) [ד]בקמייתא קאמר אם היה כלה לרחבה אין צריך כלום, משמע דוקא כלה לרחבה משו"ה אין צריך כלום דרחבה אינה אוסרת, הא כלה לחצר יהא המבוי אסור כשלא עירבו גם בלא נפרצה מחיצת החצר כנגד המבוי משום דהחצר אוסר עליו. וא"ת ומנלן למידק הכי נידוק הכי, הא כלה לחצר יהא המבוי אסור, ונפרצה דוקא [ו] משום פילוש, דהא בנפרצה מיירי כדפי'. וכ"ת א"כ מאי בא להשמיענו, וי"ל דבא להשמיענו חידוש מהיא גופה, דכשהוא כלה לרחבה אינו צריך כלום גם בנפרצה מחיצת הרחבה כנגד המבוי. וי"ל דליכא למידק הכי הא כלה לחצר יהא המבוי אסור דוקא בנפרצה משום פילוש, דהא ליתא דאי איתא דחשיב ליה פילוש א"כ גם ברחבה תיתסר, דבטעם פילוש אין לחלק בין רחבה לחצר, וזה אינו יכול להיות דהא קחזינן דקאמר ברחבה דאינה צריך כלום, אלא ש"מ דלית ליה האי סברא דפילוש, וא"כ כי דייקינן הא כלה לחצר יהא המבוי אסור לאו היינו משום פילוש, דודאי לא חשיב ליה פילוש כדפ', אלא הוי הטעם משום דדיורין, וכיון דאית ביה דיורין שרגילין לצאת ולבא הוא אוסר על מבוי, וכיון דהטעם הוי משום דיורין א"כ גם לא נפרצה נמי הוא אוסר עליו, אלמא דהך קמייתא סברי דהחצר אוסר עליו, ובב[ת]רייתא קאמר ונפרצה חצר כנגדו דמשמע טעמא דנפרצה חצר כנגדו משו"ה אמרינן דמבוי אסור משום דהוי ליה מפולש, הא לא נפרצה יהא מבוי מותר גם בלא עירבו, אלמא דסבירא ליה דאינו אוסר על המבוי. וא"ת ומנלן למידק הכי נידוק הכי, הא לא נפרצה יהא המבוי מותר, ובעירבו דווקא דהשתא אינו יכול החצר לאסור על המבוי, וסברא הוא למידק הכי דהא בעירבו מיירי. וכ"ת א"כ מאי בא להשמיענו, פשיטא כיון דלא נפרצה דמבוי מותר כיון דעירבו, זה לא קשה דהיא גופה בא להשמיענו דכי נפרצה מבוי אסור גם כשעירבו. ופרש"י בתשובה דע"כ ליכא למידק הכי, דאי אתא למידק הכי א"כ הו"ל למינקט רחבה דהוי לישנא דליכא למיעטי, דבהא ודאי הטעם משום פילוש, דאין לומר דטעמא הוי משום דלא עירבו, דהא רחבה הוי לעולם כמו עירבו דהא ליכא בה דיורין, ולמה נקט חצר דהוי לישנא דאיכא למיטעי דלא הוי הטעם משום פילוש אלא משום דלא עירבו, אלא ש"מ מדנקט חצר דאתא למידק גם כשלא עירבו, אלמא דסבירא ליה דאין החצר אוסר על המבוי, ולעיל אמר דהוא אוסר עליו, (והלא) [והרי] ק' משני דברים מדיוקא ומגופא.
השתא דא"ל רב ששת לרב יוסף בר' חמא. פי' התלמוד הוא רוצה להעמיד דכולהו משמיה דרב אמרה להו. אסברה לך. מילתא דרב כמו ששמעתיה מיניה, דלאו בכולהו עניני קאמר רב דמבוי אסור, אלא דוקא בשלא עירבו ואז אמרינן דמבוי אסור, ולא מטעם פילוש קאסר ליה דודאי לא חשיב ליה פילוש, אלא היינו טעמא משום דכיון דלא עירבו א"כ החצר אוסר על המבוי, וא"כ לאו דוקא נפרצה, דכיון דטעמא משום דחצר אוסר על המבוי א"כ בלא נפרצה נמי, והא דנקט נפרצה משום רבותא דחצר נקטיה, דאע"ג דנפרצה חצר מ"מ מותרת כיון דנשאר בה גיפופי משני צדדים, אבל אם עירבו אפי' נפרצה חצר מ"מ מבוי מותר. וכמו"כ דרב אדרב לא קשיא כאן שעירבו כאן שלא עירבו, פי' הא דקאמר מבוי אסור מיירי בלא עירבו, ומשו"ה אסור דהחצר אוסר עליו, אבל רחבה לעולם הוי כמו עירבו, דהא לית בה דיורין, ומשו"ה קאמר דאין צריך כלום.
<h2>דף ח.</h2>
ולמאי דס"ד מעיקרא דבין עירבו ובין לא עירבו פליגי. פי' בעירבו מגופא, דקמייתא לא חשיב ליה פילוש ובתרייתא חשיב ליה למפולש, ובלא עירבו פליגי מדיוקא כדפ"ל. מכאן משמע דהתלמוד סובר דפליגי משני דברים. וא"ת מנליה לתלמוד הא, דבשלמא פלוגתא דעירבו שמעינן בהדיא, דלעיל [ז', א'] קאמר כלה לרחבה אין צריך כלום אפי' נפרצה, דהא מיירי הכי כדפי', ואפ"ה קאמר דאינו צריך כלום, אלמא דסבירא ליה דלא חשיב ליה כמפולש, ובבתרייתא קאמר מבוי אסור אלמא דחשיב ליה כמפולש. אלא פלוגתא דלא עירבו דלא הוי מגופה אלא מדיוקא קאתי כדפ"ל, א"כ מנליה לתלמודא הך דיוקא. וי"ל דע"כ צ"ל הכי, מדנקט הכא בהך ב[ת]רייתא חצר ולא נקט רחבה, ש"מ דאתא למידק הכי, וגם לעיל מדנקט רחבה ולא נקט חצר ש"מ דאתא למידק הכי, כפ"ל [ז', ב' ד"ה "ואי"].
בשעירבו נמי פליגי בדרב יוסף דאמר רב יוסף לא שנו אלא שכלה באמצע רחבה כזה, ופ"ה דבהא פליגי באמצע רחבה, דקמייתא לא חשיב ליה פילוש היינו משום דכיון דהרחבה עודפת על המבוי לכל צד, נראה שפיר שכלה המבוי בכניסת הרחבה, ולא אתי למשרי מפולש, ובתרייתא סבר דאפ"ה כיון דעומד במבוי הוא רואה לשני ראשין ר"ה, וקבקעי רבים מר"ה זו לר"ה זו, נראה כמי שהיה מושך עד רשות הרבים שכנגדו, ומחזי כמפולש ואסור. אבל כלה לצדי רחבה כזה, שכותל אורך המבוי שוה לכותל אורך הרחבה מצד אחד, לדברי הכל [אסור], דנראה כמבוי ארוך ומושך עד ר"ה שכנגדו, ומיחזי כמבוי מפולש. ולא נהירא דהא חדוש דרב יוסף הוי ממה דאמר אבל כלה לצדי רחבה אסור, ומשמע דפליגי במה שבא רב יוסף לחדש, ולפ"ה לא פליגי כלל בזה. לכ"נ לומר דאה"נ דפליגי בכלה לצדי רחבה, דבהא פליגי, דקמייתא דלא חשיב ליה לפילוש היינו משום דכיון דמצד אחד הויא הרחבה עודפת על המבוי ויש בהם גיפופי מאותו צד, א"כ לא מיחזי כמפולש, ובתרייתא סבירא דכיון דמצד אחד הוא שוה לרחבה, נראה כמבוי ארוך ומושך עד ר"ה שכנגדו ומחזי כמפולש. וא"ת היכי מצינן למימר דפליגי לצידי רחבה, הא רב יוסף אמר במילתיה אבל כלה ל[צידי] רחבה דברי הכל אסור עלה דההיא דאמר לעיל משמיה דרב יהודה דאם היה כלה לרחבה אינו צריך כלום, וא"כ משמע דבזה לא פליגי. וי"ל דרב יוסף אמר למילתיה לפי המסקנא דאמר הוא דלא פליגי, אבל מ"מ לפי מה דקס"ד מעיקרא דפליגי ודאי פליגי בכלה לצידי רחבה כדפרישית.
בשלא עירבו פליגי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים. פ"ה דפליגי בה אמוראי לקמן [ט', ב'], דאיכא למ"ד נדון משום לחי, ואיכא מ"ד אינו נידון משום לחי, והכא נמי הנך גיפופי דאית ליה לחצר העודפים על פריצת המבוי נראים מבחוץ למבוי לאותן העומדים בחצר, ודמי להו דהנך גיפופי קיימי כמו כן למבוי, אבל מבפנים הוא שוה, פי' לאותן העומדים מבפנים הם רואים בטוב דכותל של מבוי (ש)הוא פרוץ במלואו. ובהא פליגי, קמייתא דקאמר דווקא כלה לרחבה אינו צריך כלום, הא כלה לחצר יהא המבוי אסור גם בלא נפרצה משום דלא עירבו, דהחצר אוסר על המבוי, היינו טעמא משום דסבר(א) דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נדון משום לחי, אבל בתרייתא דקאמר דהחצר אינו אוסר על המבוי כדפרישית, היינו משום דסבר דנדון משום לחי. וא"ת מה בכך אי סבירא ליה דנדון משום לחי, מ"מ יאסר החצר על המבוי כמו בשאר חצירות הפתוחות למבוי ויש מהם חצר שלא עירב עם בני המבוי דאמרינן דהיא אוסרה על המבוי. וי"ל דשאני התם דהוא פתח הרגיל ומשו"ה אמרינן דאוסרה על המבוי, אבל הכא לא הוי פתח הרגיל, שהרי קאמר ונפרצה דמשמע מאקראי, וא"כ חצר זו אינה רגילה בו, ואמרינן לקמן [מ"ט, א'] אינה רגילה אינה אוסרת. וא"ת כיון דסבר דנדון משום לחי, א"כ גם כי נפרצה נמי אמאי מבוי אסור, הא נדון משום לחי. וי"ל דודאי נדון משום לחי אבל לא יותר מלחי, וכיון דנפרצה החצר כנגד המבוי א"כ המבוי הוא מפולש לר"ה, ובמפולש צריך צורת פתח וליכא, ומשו"ה אמרינן מבוי אסור.
הא דאמרינן באמצע רחבה מותר לא שנו אלא זה שלא כנגד זה. פי' דפירצת הרחבה לצד רשות הרבים הוא שלא כנגד פירצת המבוי כזה, דאע"ג דקאמר (ל)נפרצה כנגדו, כל הכותל שכנגד לו קרי כנגדו. וא"ת דכוותיה אמרינן בכלה לצידי רחבה דאסור פי' זה שלא כנגד זה, ואמאי כיון דהויא זה שלא כנגד זה א"כ לא מחזי כמפולש. וי"ל דמ"מ כיון דכלה לצידי רחבה, שכותל המבוי הוא שוה מצד אחד לרחבה, א"כ נראה כמבוי עקום, ויש יותר מעשר דהוי כמפולש.
כרוך בודיא ואותביה אעקמימותיה. פי' כרוך בודיא כמין לחי אגובהו של לחי. מכאן משמע כפי' רש"י, ולא כפי' ר"י דפי' דבמבוי עקום אין צריך שום דבר בעקמומית, דהא קאמר הכא ואותביה בעקמומיתיה. ומ"מ יש לדחות דאין להביא מכאן ראיה, דודאי אם היה רוצה לתקן כל השני ראשין אז ודאי לא היה צריך לעשות שום דבר בעקמומית כפר"י, אבל מיירי שלא היה רוצה לתקן אלא ראש אחד, וא"כ ע"כ צריך לעשות התיקון בעקמומית. כ"נ.
לשמואל דאמר תורתו כסתום הני מילי לחי מעליא. לפי' דפ"ה גבי הא דקאמר תורתו כסתום, ואין צריך אלא לחי בעקמימותו, א"כ ה"פ והא בעינן לחי מעליא בעקמימותו, והאי לאו לחי מעליא כיון דאי אתי זיקא וכו'. ולפ"א הוי ה"פ הכא, והא לחי מעליא בעינן באחד מן הראשים, וכן באותו מקום נמי שעשאוהו לאו [לחי] מעליא הוא, דאי אתי זיקא וכו'.
גדולה מותרת וקטנה אסורה. והק' רש"י אמאי אסורה, הא נראה מבחוץ הוא ושוה מבפנים, ולמ"ד דנידון משום לחי תשתרי. ומתרץ דלקמן [ט', ב'] מוקי לה בשנכנסים כותלי קטנה בגדולה, והשתא אינו נראה כלל.
<h2>דף ח:</h2>
מבוי העשוי כנדל. פי' שהמבוי עקום הוא וגדול כמין \raster)80-,80-(="Z]5" ויש מבואות קטנים יוצאים ממנו מצד אחד כזה, וזהו דוחק דא"כ לא הוי כנדל ממש, דהא נדל הוא כולו מלא רגלים משני צדדים. וי"ל דגם מצדו האחר יש מבואות שיוצאים ממנו. וא"ת א"כ הוא מפולש. וי"ל דאינה זה כנגד זה, אלא אוירו של זה כנגד סתימה של זה, וכגון זה הוו רגלים של נדל, שיש לו שתי שורות של רגלים רגל של שורת ימין כנגד אויר של שורת שמאל כזה, וליכא שום נפקותא לפי' רש"י אלא שפי' ר"ת נראה יותר לפי שדומה ממש לנדל.
עושה צורת [פתח] לגדול. פי' [ב]אחד משני ראשין. ואינך כולהו. פי' בעקמומית של הקטנים. משתרי בלחי וקורה. בראשיהן על פני ר"ה. ופריך כמאן כשמואל. פי' מדלא מצרכת צורת פתח בעקמימות של הקטנים, דהני מבואות כולם עקומים הם דנכנס דרך זה ויוצא דרך זה, ש"מ דהיינו [כ]שמואל, וא"כ למה לי צורת פתח לגדול בראשין, בלחי או קורה סגי. ועוד דהא ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא וחשו לי' לדרב. פי' וא"כ צריך לעשות צורת פתח לעקמימותם לכולם. וא"ת גם בצורת פתח לפי זה לא סגי אלא צריך דלת, דהא אמרינן לעיל [ו', ב'] גבי נהרדעא דכמו כן חשו לשמואל להצריך דלת. וי"ל דאין זה הוכחה במה דחשו ליה לשמואל לומר דמשו"ה הוי הילכתא כוותי', דהיינו משום דנהרדעא אתרי' דשמואל הוה ולכבודו עשו כן, אבל הא דבאתריה דשמואל נמי חשו ליה לדרב, זה הוי הוכחה דהכי הוי הילכתא.
אלא אמר רבא עושה צורת פתח לכולהו מחד גיסא. פי' בעקמימותם של הקטנים. ואידך גיסא. לפתחים שהם לצד ר"ה, מישתרי או בלחי או בקורה. מכאן נראה כפרש"י, דאילו לפי' ר"י צ"ל דה"פ, עושה צורת פתח לכולהו מחד גיסא לפתחים שהם לצד ר"ה, ואידך גיסא צ"ל לצד ראשין של המבוי הגדול, וא"כ קשה דמאי קאמר ואידך גיסא דמשמע מאותן המבואות עצמם, הי' לו לומר לאידך מבוי. לכך נראה לומר כפרש"י.
פחות מארבע אמות מניח הקורה באלכסון. וצ"ל דיהא מותר להשתמש באותו אלכסון עד הקורה בארוך, דאי אינו יכול להשתמש אלא כנגד הקצר, א"כ לא יהא מבוי ניתר על ידי קורה זו, דהא ליכא קורה על גבי מבוי, הואיל והקורה מופלגת היא מהיתר תשמיש המבוי, אלא ש"מ דמותר להשתמש באותו אלכסון. וא"ת והיאך מותר להשתמש באותו סוף המבוי והלא אין בו אלא מחיצות כמין גאם כזה, אחת בצד אורך המבוי ואחת בצד סוף המבוי, וא"כ גם דאורייתא אסור, דב' מחיצות לא הוי רה"י גם דאורייתא. וי"ל דודאי רה"י לא הוי, ומ"מ ר"ה לא הוי דמסתמא לא בקעי ביה רבים, וא"כ יש לו דין כרמלית, והשתא בזה ליכא איסורא אלא מדרבנן, דהם אמרו לאסור בשתי מחיצות אף בכרמלית, והם אמרו להתירו ע"י קורה. לדברי האוסר. משום דסבר דחודו הפנימי יורד וסותם, מתיר. כיון דחודו הפנימי הוא סמוך למבוי. לדברי המתיר. פי' משום דסבר חודו החיצון וכו', אוסר בכאן דחודו החיצון מופלג קצת מן המבוי.
<h2>דף ט.</h2>
רשב"ג אומר פחות מד' וכו'. דלר[שב]"ג ס"ל בפחות מד' לבוד, כמו לרבנן בפחות מג'. קמ"ל. דלבוד וחבוט אמרינן. וא"ת א"כ למה נקט שאין בגבהן ג', אפי' אי יש יותר מג' מ"מ אמרינן חבוט, כדאמרינן בסוכה המדולדלת [סוכה כ"ב, א'] דאמרינן חבוט ורמי בטפי מג'. וי"ל דהכא לענין להחשיבנה קורה על גבי מבוי, כיון דנפקא מתורת לבוד דהיינו ביותר מג' ודאי לא אמרינן חבוט.
מסתברא מילתא דר' יוחנן בבין הקורה אבל בין הלחיים אסור. וא"ת מאי שנא לחיים דאסור יותר מקורה. וי"מ דהיינו טעמא דקורה משום היכירא, וכיון דקורה משום היכירא הוא א"כ י"ל דהיכר לברא, ומשו"ה מותר להשתמש תחת הקורה, אבל לחי משום מחיצה הוא, וכיון דמשום מחיצה יש לנו לומר דחודו הפנימי סותם, ומשו"ה קאמר דאסור להשתמש תחת הלחי. ולא נראה דהא אביי גופיה בעי למימר דקורה משום מחיצה היא, גבי היה גבוה מעשרים ובא למעטו, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דמאי שנא לחי מקורה. לכנ"ל דהיינו טעמא דשאני לחי מקורה, דווקא לחי שהוא כשר בכל שהוא כמו חוט הסרבל, אי שרית ליה בין הלחיים אתי לאימשוכי בר"ה ולטלטל בחוץ, מתוך שאינו אלא משהו, וגם כשהוא רחב מ"מ לא פלוג רבנן כיון דדינו במשהו, אבל קורה דלא מיתכשרא בפחות מטפח, כיון שהיא רחבה קצת לא אתי לאימשוכי לטלטל בחוץ, ומשו"ה שרו להשתמש תחת הקורה.
מותר להשתמש לבני ר"ה ולבני רה"י. פי' (משמע) [משום] דבטל להכא ולהכא, והכא נמי הך בין הלחיים הוי בטל להכא ולהכא, כפ"ה. ול"נ דהיכי יתבטל עם ר"ה, והלא יש לו ג' מחיצות. ונ"ל דהכי מייתי, דכי היכי דהתם מתבטל להכא ולהכא, הכא נמי נהי דאין יכול להתבטל לגבי ר"ה כדפרישית, מ"מ לכל הפחות יתבטל לרה"י.
לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד משתמש עד חודו הפנימי. זה אינו מדאמר ר' יוחנן, דהא רב אשי מפרש לה בסמוך בענין אחר מילתיה דר' יוחנן, אלא רב הונא (מפ') ב"ר יהושע מפרש לה לפי סברתו דרוצה להקשות לרבא ולהוכיח דבין הלחיים אסור.
<h2>דף ט:</h2>
רב אשי אמר כגון שרצפו בלחיים פחות מד' במשך ד' וכו'. וא"ת ולוקמי פלוגתא דרבנן ורשב"ג כגון שרצפו בלחיים פחות פחות מד' טפחים במשך ד' טפחים, דלרשב"ג דאמר לבוד א"כ משתמש עד חודו הפנימי, אבל מכאן ואילך לא ישתמש, אע"ג דבין לחיים מותר מ"מ כיון דהוה ליה בין הלחיים ד' מודה רבא בהא דכיון דאית ליה ד' דאסור לכו"ע, כדאמר לעיל דקאמר וכ"ת דאית ביה ד' פי' ובהא מודי רבא, אלמא משמע דמודה רבא דכי איכא ד' צריך תיקון, אבל לרבנן דלא אמרי לבוד א"כ אין בו ד' ומותר להשתמש עד חודו החיצון של לחי החיצון, דבין הלחיים מותר כיון דלית ביה ד', דלא הוי מקום חשוב. וי"ל דאי איירי ר' יוחנן כשרצפו במשך ד' טפחים א"כ הוה לי' לפרושי בהדיא, אע"ג דרב אשי מתרץ לה מילתיה דר' [יוחנן] במשך ד' אמות אע"פ שאין מפורש בדברי ר' יוחנן, מבוי שרצפו הוי [כאילו] פי' ר' יוחנן בהדיא בדבריו במשך (לחי) [ד' אמות] דמבוי שרצפו ר"ל כשיעור מבוי, ושיעור מבוי היינו בארבעה. וה"ר יעקב מקינו"ן תירץ, דאם איתא דמיירי ר' יוחנן שרצפו במשך ד' טפחים א"כ לא הול"ל אלא שרצפו בפחות מד' ותו לא, דכיון דכוליה לא הוי אלא ד' א"כ ע"כ ליכא אלא חדא [אויר], דע"כ ליכא אלא ב' לחיים, דאם איכא בי' (ד') [ג'] לחיים א"כ מאי קאמר לרבנן דאמרי דלא אמרינן לבוד, בהא ודאי אמרינן דלא פליגי רבנן דמודו דאמרינן לבוד, דהא ליכא בינתיים ג' טפחים, אלא ודאי מיירי דליכא אלא חד אויר, וא"כ לא הוי לי' למימר פחות פחות שני פעמים. כ"נ.
ולרשב"ג נהוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים. פ"ה דמסתמא כי מוקמי ללחי הוא משכו מעט כלפי חוץ, שכן דרך כל מעמידי לחיים להעמידם כך קצת מבחוץ כדי שיראה מבחוץ לעינים שהוקבע לשם לחי, דאם אינו מושך קצת רוחב הלחי למעלה מהמבוי מעט אלא בשוה להם א"כ נראה לאותם העומדים מבחוץ כמוסיף על עובי הכותל, אלא ודאי מעמידים אותם קצתם מבחוץ, וא"כ הכא נמי מסתמא אוקמיה הכי ואז הוא נראה מבחוץ כדפרישית. ואע"ג דמבפנים הוא שוה ואינו ניכר לאותם העומדים בפנים, שהרי רצפו בלחיים, מ"מ נראה הוא מבחוץ כדפ', ואמרינן לקמן דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. ומשני, הא אמר אין נדון משום לחי. וא"ת להא דפ"ה דמיירי שהעמידם בכוונה לשם לחי, א"כ כי נמי הוו ד' מ"מ לא לבטיל תורת לחי מעלייהו, דהא אמר לעיל [ה', ב'] דכי העמידו משום לחי אפי' אם רחב ד' מ"מ אינו בטל מעליו תורת לחי. וי"ל דהיינו דוקא כשהלחי הוא לרוחב המבוי, כדקאמר לעיל טעמא משום דריבה בסתימה מיגרע גרע, אבל לאורך המבוי ואפי' העמידו משום לחי מ"מ כיון דהוי ד' אמות נפיק מיני' תורת לחי.
<h2>דף י.</h2>
ודר' זירא ודר' אבינא ליתא. פי' להא דשני ר' זירא לא צריכא, כיון דאמר אינו נידון משום לחי. וגם להא דר' אבינא דאמר במופלגים אינו אייתי, דאם היו מופלגים משנים לכותל א"כ אף גדולה אסורה, שאין לה ב' פסין של ג', ור' סבר כר' יוסי.
בעשר ושני טפחים. לאו דוקא, ואפי' בשני משהוין סגי, כיון דר' לא סבר לה כר' יוסי. לישמעינן דמיפלגי טובא. וא"ת מאי פריך, לישני ליה דנקט אותו שיעור ראשון לאיסור שיכול להיות בו, דבפחות מכאן לא מיתסרא משום דהוי לבוד. וי"ל דהוה מצי לאשכוחי איסור בפחות מכאן, דהא בעשר וד' טפחים נמי מיתסרא, וכגון דמופלגת מכאן בחצי טפח ומכאן בג' וחצי, דמישתריא גדולה בגיפוף משהו מכאן וג' וחצי מכאן, וקטנה מיתסרא דליכא לבוד אלא מרוח אחת, ובעינן ב' פסין בה.
ש"מ בין הלחיים אסור. וא"ת והיכי מוכח דאסור, לעולם אימא לך בעלמא דבין הלחיים מותר, ושאני הכא משום דלאותה בליטה אין לה אלא ב' מחיצות, דמסתמא אותו הכותל השני שלאורך המבוי הוא שוה לכותל שכנגדו, שכן מושך הלחי. וי"ל דמיירי שכותל השני שהוא לאורך הוא ארוך עד כנגד סוף הבליטה, אבל דופן שבו הבליטה היה מתחילה קצר, ולכך עושה בו אותה הבליטה כדי להשלימו שיהא כל כך ארוך כמו הכותל שכנגדו, וא"כ אם היה מותר בין הלחיים הכא נמי היה מותר.
וש"מ משך המבוי בד' אמות. וא"ת תיקשי מרב יוסף לרב יוסף, דהאמרי' לעיל [ה', א'] לרב יוסף דמשך מבוי בארבעה. וי"ל דדוקא למיהוי מבוי הוי בארבעה, אבל לאפוקי מתורת לחי לא, עד דאיכא ד' אמות. וא"ת אמאי לא קאמר ש"מ לחי העומד [מאליו] כשר. וי"ל דמהכא ליכא למשמע, דאיכא למימר דמיירי בשהעמידו משום לחי. [וא"ת א"כ] אמאי קאמר ד' אמות דבטיל מיניה תורת לחי, הא אמרינן לעיל [ט', ב'] דכשהעמידו [לשם לחי] אפי' הוי ד' אמות מ"מ לא בטיל מיניה תורת לחי. וי"ל דהני מילי כשהלחי הוי לרוחב המבוי, וכדאמרינן לעיל משום דריבה בסתימה מיגרע גרע, אבל הכא שהלחי הוא לאורך המבוי אין כאן ריבה בסתימה, ומשו"ה בטיל מיניה תורת לחי כי הוי ד' אמות.
פסי ביראות דאקילת ביה חד קולא אקילת ביה קולא אחרינא. וא"ת והא לעיל [ה', ב'] פי' בתוס' גבי [מה לחצר] שפרצתה בעשר וכו' דאמרינן היא הנותנת, ולא אמרי' דהאי דאקילת ביה חדא קולא אקיל בה קולא אחרינא. וי"ל דגבי פסי ביראות יותר יש לנו להתיר משום עולי רגלים.
מבוי כלל כלל לא. וא"ת מה הוא אומר כלל כלל לא, והא בהדיא קאמר ר' יהודה אינו צריך למעט. וי"ל דה"ק, אתה בא לדמות מבוי [לפסי ביראות] ע"כ אין לדמות להו להדדי, דאם באת לדמות א"כ מן הדין היה לומר לך דמבוי כלל כלל לא, וזה אי אפשר להיות דהא בהדיא קאמר ר' יהודה אינו צריך למעט גם ביותר מעשר, הלכך ודאי ליכא למילף כלל מפסי ביראות.
<h2>דף י:</h2>
עושה לו פס גבוה עשרה במשך ד'. והשתא יש לו שיעור מבוי חשוב [ו]לא אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. וא"ת והלא הוי כמו מבוי עקום, דכיון דהניח פס ד' באמצעיתו א"כ המבוי הולך סביב משני צדדין, וא"כ הוי מבוי עקום הנעשה כמין ח', כזה, ויש בעקמימותו יותר מעשר, וא"כ הוי כמפולש לכ"ע אף לשמואל, וצריך תיקון בעקמימותו ולא [סגי] בלחי. וי"ל דמיירי שאין בעקמימותו יותר מעשר, ושמואל לטעמיה. ועוי"ל דמיירי שהוא מתקצר מלאחריו ואין בו פילוש כלל אחר אותו פס מצד אחד שהוא ארוך לכותל מצד אחר, כזה, ועוי"ל דבכי האי גונא לא מקרי מבוי עקום, דמבוי עקום הוי כגון שיש בתים באמצעיתו של המבוי, אבל האי דאין בו בתים באמצעיתו אלא משני צדדין ודאי לא הוי מבוי עקום.
עור העסלא וחלל שלו מצטרפין. פירוש לענין שאם יש תחתיו כזית מת מצד אחד וטהרה מצד אחר הוא מביא הטומאה לאותו צד שבו הטהרה. ודווקא כשהטמאה וטהרה תחת העומד, אבל אם הטומאה תחת החלל והטהרה תחת העומד או איפכא, אינו מביא טומאה כלל, כדאמ' בסוכה [י"ח, א'] ארובה בבית ובו פותח טפח טומאה כנגד ארובה כל [ה]בית טהור.
<h2>דף יא.</h2>
מבוי שהוא גבוה וכו', ואם יש לו צורת פתח אינו צריך. פי' אלמא צורת הפתח מהניא בגובהה. וא"ת היכי מוכח דצורת פתח מהניא בגובהה, בלא צורת פתח נמי מהני, כיון דאיכא קנה מכאן וקנה מכאן א"כ היינו כמו לחי, ולחי אפילו גבוה מאה מועיל. וי"ל דאיכא נפקותא אליבא דר' יוסי דבעי לחי של ג' טפחים, ומסתמא הקנים היו במשהו, ומשו"ה אינו שוה כלום מתורת לחי, אבל מתורת צורת הפתח מהני. עוי"ל דמיירי שהרחיק הקנים ג' טפחים מן הכותל, דהשתא מתורת לחי לא מהני, דבלחי בעינן שיהא בפחות מג' מן הכותל, אבל מטעם צורת הפתח מהני.
מדברי רבינו נלמד חצר שרובה פתחים וחלונות אינה ניתרת בצורת פתח. פי' דינה להיות לה ג' מחיצות וברביעית פס ד', ולא מיירי במחיצה רביעית שהרי (מועיל בה צורת פתח) [סגי בפס ד'] וגם במחיצה שלישית שכנגדה לא מיירי שהרי (סגי בפס ד') [מועיל בה צורת פתח], אלא מיירי מן המחיצות משני צדדין. ומיירי שאין הפרצות יתר על עשר, [דאי ביתר על עשר] א"כ מאי קאמר מדברי רבינו נלמד, היינו דברי רב ממש דאין צורת פתח מועיל ביותר מעשר, ולא היה לו לומר מדברי רבינו נלמד.
מה יתר מעשר האוסר במבוי אינו ניתר בצורת פתח. פי' כדאמר רב, אף פרוץ מרובה על העומד האוסר בחצר אין צורת הפתח מתרת וכו'. וא"ת היכי יליף חצר ממבוי, מה למבוי שכן הוא חמור דפירצתו בד' תאמר בחצר שכן פירצתו בעשר וא"כ הוא קל טפי. וי"ל דחצר מחצר יליף, דפירצת יתר על עשר אוסרת בחצר כמו במבוי, וא"כ מצי למימר מה יתר מעשר האסור בחצר אין צורת פתח מתרת בו אף פרוץ מרובה על העומד אין צורת פתח וכו'. ונר' דהא דנקט מבוי לאו דוקא נקט, והא דנקטיה היינו משום דגבי מבוי מיתנייא בהדיא [ב', א'] והרחב מעשר אמות ימעט. וא"ת מחיצה שלישית שכנגד הרביעית יוכיח, שצורת פתח מתיר בו בפרוץ מרובה כדאמר לעיל [ו', ב'] מבוי מפולש עושה בו צורת הפתח, ואע"ג דאין צורת הפתח מתרת בו ביתר מעשר. וי"ל דלא דמי דהתם מטעם פתח, שרגילות לעשות שני פתחים זה כנגד זה, אבל אין רגילות לעשות בכתלים שהם בצדדין פתחים. כ"נ לר"ת מקינו"ן.
אילימא בעשר בהא לימא ר' יוחנן דלא. פי' דלא מהני צורת פתח. וא"ת מאי פריך, משו"ה קאמר ר' יוחנן בשבת דלא משום דהכא הוא פרוץ מד' רוחות, ואמר לעיל רב יוסף מדברי רב נלמד דצורת פתח אינה מתרת בפרוץ מרובה על העומד גם בעשר כשהפרוץ מרובה על העומד בד' רוחות. וי"ל דנדחו דברי רב יוסף. ועוד אומר הש"ר מקוצי דפריך שפיר, דכל הקושיות שמקשה התלמוד עד המסקנא ה"פ, ובמאי אי בעשר פירוש ותימא דר' יוחנן לית ליה להא דרב, זה אינו יכול להיות, דא"כ בהא לימא ר' יוחנן בשבת לא, פי' דלא מהני ביה צורת פתח, הא ודאי דצורת פתח מהניא בעשר. דליכא למימר דהא דקאמר בשבת לא דהיינו משום דאית ליה כרב יוסף, דהא ליתא דכיון דאתה ר"ל [ד]ר' יוחנן לית ליה הא דרב וכיון דלית ליה הא דרב כ"ש דלית ליה הא דרב יוסף, שהרי רב יוסף עצמו לא למד דבריו אלא מדברי רב, וא"כ מאן דלית ליה הא דרב וסבר דצורת פתח מהניא ביתר מעשר, כ"ש דלית ליה הא דרב יוסף ואית ליה דצורת הפתח מהניא בעשר גם בפרוץ מרובה על העומד, שהרי יותר יש להקל בפרוץ מרובה על העומד מביתר מעשר כדקאמר תלמודא לעיל, וא"כ אם באת לומר דר' יוחנן אית ליה דרב יוסף אתה צריך לומר דאית ליה דרב מכ"ש כדפרישית, אלא ע"כ לפי דבריך דאתה רוצה לדחות ולומר דר' יוחנן לית ליה דרב תצטרך לומר דלית לי' דרב יוסף כדפ', וא"כ הדרא קושיא לדוכתה בהא לימא ר' יוחנן לא. אלא ודאי מיירי ביותר מעשר, פי' ואית ליה דרב, ומשו"ה בשבת לא דצורת פתח לא מהניא ביותר מעשר כדאמר רב. ועוד אומר הר"ר מנוח דהך אלא בעשר בהא לימא ר' יוחנן בשבת דלא, פי' היכא דהג' מחיצות הם טובות והרביעית פרוצה עשר דצורת פתח לא תהני ליה, הא ליכא מ"ד דבמחיצה רביעית כשאינה פרוצה אלא עשר דלא ליתהני ביה צורת פתח אלא ודאי דמהניא. וא"ת היכי מצינן למימר דהא דקאמר אבל לא בשבת דמיירי בכי האי גוונא, הא בכלאים קאי ובכלאים מיירי ע"כ דפרוץ מד' רוחותיו דהא במחיצה אחת סגי, וא"כ דומיא דהכי ר"ל בשבת. וי"ל דהוי שפיר דומיא דכלאים אפי' כי נימא דמיירי בכי האי גוונא דפרישית, דהא כך לי ג' מחיצות לענין שבת כמו בכלאים שפרוץ מד' רוחותיו, דהכי צריך תיקון לענין שבת גם כי נמי יש בו ג' מחיצות כמו בכלאים כשאין בו מחיצה כלל, וא"כ כי נמי נימא דמיירי דיש ג' מחיצות עשויות היטיב והרביעית פרוצה עשר [הוי] דומיא דכלאים, כ"נ.
<h2>דף יא:</h2>
ומנא תימרא דשני עשר ליותר מעשר. פי' בכלאים ומן הצד.
צורת הפתח צריכה היכר ציר. אשכחינהו רב אחא בריה דרבא לתלמידי דרב אשי אמר להו אמר מר מידי בצוה"פ אמרו ליה לא כלום. פי' לא דבר לנו בזה שום דבר. א"ל תנא. פי' אני אומר לכם מה ששמעתי צו"פ וכו'. משמע השתא דליכא מאן דפליג דודאי צריכה היכר ציר, ויש לתמוה דבניירבונא היה בה מבוי ולא היה בו היכר ציר והיה מתוקן על פי גדולים. ויש ליישב המנהג ולפ' דה"פ, אמר להו אמר מר מידי בצורת פתח כלומר אם צריכה היכר ציר או לאו, דודאי לא היה שואל מהם מהו צורת הפתח, דפשוט שהיו יודעים בטוב מה הוא, אלא היה שואל מהם אם צריכה היכר ציר או לא כדפ', והשיבו לו לא אמר כלום, ועל זה אמר להם תנא צורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, פי' אבל אינה צריכה היכר ציר, אלמא דהכי מסקנא דלא בעי היכר ציר, והשתא המנהג מיושב ביושר.
כיפה. פי' שער העשוי ככיפה וכו'. וחכמים פוטרין. פי' מפני שלמעלה עגול הוא ומתקצר ואינו רחב ד', ואין פתח בפחות מארבע רוחב. ושווין שאם [יש] ברגליה עשרה. פי' בגובה רגליה יש עשרה ברוחב ארבע קודם שיתחיל לעגל דחייבת, דהא יש בה שיעור פתח גבוה עשרה ברוחב ארבעה קודם, [אלמא אין] צריכים ליגע, דהא הכשר דפתח ברגליה הוא, והרי עובי הקורה של העוגל מפסיק בין תקרה העליונה למזוזות, ואפ"ה קאמר חייבת אלמא דחשיב שפיר פתח אע"פ שאין נוגע. ואביי לפרושי פלוגתייהו אתא.
הכל מודים גבוה עשרה ואין ברגליה שלשה. פי' אין ברגליה שלשה ברוחב ארבעה, דמיד הוא מתקצר ועולה בפחות שלשה ולמעלה מן הקרקע. לא כלום. ולא אמרינן חוקקין להשלים אלא דוקא כשהותחלה המחיצה, אבל כאן (ד)לא הותחלה המחיצה כלל, דהא בפחות מג' הוא מתקצר ועולה. ועוד פ"ה דאמר [ואמר אביי גרסי'], ומפירושא דאביי מייתי לפרש שאין צריכין ליגע. ותימה למו"ר דאמאי פי' כן, והלא יכול להוכיח מיני' ובי' מהא דקאמר ושוין שאם יש ברגליה עשרה שחייבים, כדפירש איהו גופיה. ונראה למו"ר לישב דודאי אנו צריכים לפירושא דאביי, דאין להוכיח מהא דקאמר ושוין וכו', דאי לאו אביי הייתי אומר דלעולם צריכים ליגע, והא דקאמר ושווין שהיא חייבת היינו משום דחוקקין אותו עובי כדי ליגע, ולעולם צריכים ליגע, לכך איצטריך פי' דאביי דמפ' דפליגי רבנן ור' מאיר הכא בחוקקין להשלים, דרבנן סברי אין חוקקין להשלים, וכיון דסברי רבנן דאין חוקקין להשלים א"כ סברי דאין חוקקין כלל, ואפ"ה קאמר בברייתא ושוין שאם יש ברגליה עשרה שהיא חייבת גם [ל]רבנן, א"כ ש"מ דהיינו משום דאין צריכים ליגע, דאל"כ אמאי מודו רבנן דחייבת, הא כיון דבעינן ליגע א"כ אין זה פתח דהא אינו נוגע, דאין לומר מטעם חוקקין דהא אית ליה לרבנן אין חוקקין, אלא ש"מ דאין צריכים ליגע ומשו"ה מודו דחייבת. כ"נ למרהר"פ נ"ע.
לימא קסברי ד' מחיצות דאורייתא. דאל"כ אפי' שאין בו אלא ג' מחיצות סגי בלחי בלא קורה, ואמאי אמרינן דבעינן לחי וקורה, אלא ש"מ דד' מחיצות דאורייתא. וא"ת א"כ דד' מחיצות דאורייתא, א"כ היכי מהני ברביעית לחי למ"ד דלחי לא הוי מחיצה, ואפי' למ"ד דלחי משום מחיצה לא אמר אלא לזרוק אבל לטלטל לא אמר, וא"כ היכי מהני לחי. וי"ל דר"ל כעין ד' מחיצות, דודאי לא בעינן ד' מחיצות גמורות, דלחי מהני ברביעית, אלא ר"ל כעין ד' מחיצות. כ"נ למ"ר הר"פ נ"ע. לימא קסברי ב"ה ג' מחיצות דאורייתא. דאל"כ אפי' שאין בו אלא ב' מחיצות סגי בלחי, אלא ש"מ דסבירא להו ג' מחיצות דאורייתא, ומשו"ה בעי לחי ברביעית משום היכירא.
<h2>דף יב.</h2>
והתני אדא בר אוכמי קטנה בעשר גדולה באחת עשרה. דהיינו ג' טפחים לכל צד, ואמאן תרמייה, אי לרבנן דר' הא אמרי דאינו צריך אלא פס אחד, ואי לר' דאמר ב' פסין הא אמר ר' יוחנן דבעינן שיהא בכל אחד ארבעה, בשלמא אי לאו ר' יוחנן הייתי יכול לומר [דרבי] דקאמר ב' פסין ר"ל ג' בכל אחד ואחד, אבל השתא דאמר ר' יוחנן [ד'] בכל אחד ואחד א"כ הך ברייתא אתיא דלא כמאן.
כי סליק ר' אבא מימי פירשה. פ"ה ודאי ר' יוחנן לא סבירא ליה כר' אלא סבירא ליה כרבנן, והכי הוי הפי', מרוח אחת בד' פי' גם רבנן מודים דבשאין בו אלא פס אחד דצריך שיהא בו ארבעה, אבל בשתי רוחות סגי במשהו מכאן ומשהו מכאן, והשתא ניחא הא דקאמר ר' יוחנן חצר צריכה ב' פסין היינו משהו מכאן ומשהו מכאן, והא דאמר דצריך ד' היינו מרוח אחת. והא דתנא אדא בר אוכמי רבי היא, פי' לא סבירא ליה כר' יוחנן דסבירא לי' כרבנן, אלא סבירא ליה כרבי דאמר ב' פסין, ורבי סבר לה כר' יוסי דאמר ג' טפחים לכל אחד ואחד, והשתא ה"פ דברייתא דפליגי רבנן ורבי, דחצר ניתרת בפס אחד פי' של ארבעה, ר' אומר ב' פסין פי' מג' מכאן וג' מכאן, כפ"ה. ול"נ דהא משמע דפי' דפס אחד דקאמרי רבנן ופירוש דב' פסין דקאמר רבי הוי בענין אחד, ולפ"ה אינו בענין אחד. וע"ק דפי' דפס אחד דקאמרי רבנן ר"ל פס ארבעה, היכי מצינן למימר הכי הא קאמר הלכה מכלל דפליגי רבנן, דמשמע דכמו כן דפליגי במבוי פליגי בחצר וסברי בחצר כמו במבוי, ובמבוי ליכא למאן דמצריך (במבוי) לחי ארבעה. וע"ק דהא קאמר רב נחמן הלכה כר' אליעזר בפסי חצר, והיינו כר', וא"כ סבירא ליה לרב נחמן דבעינן בחצר ב' פסין, וא"כ קשה דרב נחמן אדרב נחמן, דהא קאמר רב נחמן לקמן (אי מה) [איזו היא] חצר שאינה ניתרת בלחי משהו אלא בפס ד'. וע"ק דלעיל [ט', ב'] פריך ואימא לבוד מרוח אחת ולישתרי ומשני רבי היא, ולמה לי לאוקומה כר' הא כרבנן נמי ניחא, דקטנה אסורה כיון דאין לה פס ד', דהא לפ"ה לרבנן נמי לא סגי בפס אחד אא"כ יש בו ד'. לכנ"ל דודאי פסי חצר כפסי מבוי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, וה"פ כי סליק ר' אבא דמימי פירשה ופי' ודאי ר' יוחנן סבירא ליה כרבי, והפי' כך הוא (מדקא') [מרוח] אחת בארבעה פי' גם רבי מודה דסגי בפס אחד רחב ד', והא דמצריך ב' פסין היינו משהו מכאן ומשהו מכאן. והשתא ניחא דהא דקאמר צריך ב' פסין ר"ל משהו מכאן ומשהו מכאן, והא דקאמר פס אחד ר"ל פס ארבעה. וא"ת מנין זה דכשהוא רוחב ארבעה [סגי בפס אחד]. וי"ל דקים ליה מסברא משום דארבעה הם שיעור מחיצה, וא"כ כיון דיש מרוח רביעית פס ארבעה יש כאן ד' מחיצות. והא דתני אדא בר אוכמי רבי היא. הא דקאמר רבי היא לאו היינו משום דהך דר' יוחנן לא הויא כמו כן לרבי, דודאי לרבי היא כדפרשית, אלא ה"פ רבי היא כדאמרינן, אלא אדא בר אוכמי סובר דר' סבר לה כר' יוסי דבעינן ג' טפחים בלחי דמבוי, ולכך רבי דסבר לה כר' אליעזר כדאמרינן לעיל דבעי (ג') [ב'] לחיים במבוי, כמו כן [בעי] בחצר ב' פסין של ג' ג'. וממה שאומר דר' סבר לה כר' יוסי, משום ההיא מסקינן דר' יוחנן. והשתא ה"פ דברייתא דלעיל לר' יוחנן, חצר ניתרת בפס אחד פי' במשהו, כמו במבוי דלעיל, פסי חצר כפסי מבוי, רבי אומר ב' פסין פי' של משהו מכאן ומשהו מכאן, כמו במבוי דבעי ב' לחיים. וניחא שפיר דפי' דפס אחד דקאמרי רבנן ופי' דשני פסין דקאמר רבי הוי בענין אחד, וגם ניחא דרבנן סברי בחצר כמו במבוי, וגם ניחא דלא קשה מהא דפסיק רב נחמן כר' אליעזר דהיינו כרבי דמצריך ב' פסין, דר"ל ממשהו מכאן ומשהו מכאן, אבל רבי סבירא ליה דבארבעה סגיא בפס אחד כדפי'. וא"ת אכתי קשה מההיא דלעיל דפריך לימא לבוד מרוח אחת וכו', דלוקמה גם כרבנן דבעו פס אחד מג' טפחים אליבא דאדא בר אוכמי דסבר כר' יוסי דאמר שיעור לחיים ג' טפחים בין לרבנן בין לרבי. וי"ל דלעיל איירי מקמי דאסיק דרבי סבר לה כר' יוסי. והק' הר"מ דכי היכי דר' יוחנן סבר דלרבי סגי בפס אחת בארבעה מתוך הסברא כדפי', א"כ גם לאדא בר אוכמי נמי הכי הוא, דבהא לא פליגי, וא"כ אמאי נקט באחת עשרה דהויא הגדולה יתירה על הקטנה אמה דהיינו ששה טפחים. בד' ומשהו סגי דמשתרי גדולה בפ' ד'. ותירץ דאם לא נפרצה חצר קטנה באמצע הגדולה אלא מן הצד, ודאי הוה סגיא בד' ומשהו כדפי', אבל מיירי כשנפרצה באמצע הגדולה, דהשתא ליכא פס ד' בשום מקום דלא הוי אלא ג' טפחים מכל צד כדפ' לעיל. וא"ת ולוקמה כגון שהפירצה מן הצד ולא צריך [אלא] ד' טפחים ומשהו כדפ'. וי"ל דבעי לאשמועינן דר' יוסי דבעי ב' פסין מג' טפחים כדאמ' לעיל, ואינו יכול לאשמועינן זה אא"כ דמיירי כשנפרצה באמצע הגדולה, דאז יהיה בו ג' טפחים מכל צד.
וכי תימא בדופן שבעה דבארבעה הוי ליה רוב דופן. לאו דוקא בארבעה, דהא בג' ומחצה ומשהו הוי רוב. ובתר הכי קאמר למה לי ארבעה, פי' למה לי רוב דופן שאתה מחשיבו בארבעה, בג' ומשהו סגי, ואז לא ישאר פירצה של (ג') [ד'] ואין צריך שום תיקון. במלואה. לאו דוקא במלואה, אבל כל יותר מעשר במלואה קרי ליה, כדפ"ה גבי פי' דבעינן מחיצות גבוהות עד שלא ישתאר שם פירצות יתר מעשר.
ממלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלינן. פי' באותה חצר ביבשה שנשארה בה, ואמאי הלא נפרצה וכו', ומשני דאית ליה גידודי שנשאר פירצה בגובה עשרה אבל המים כסהו. וקשה להבין לשונו דמאי קסבר, אי חשיב ליה מחיצה א"כ אפי' לענין מילוי תיחשב מחיצה, ואי לא חשיב ליה מחיצה א"כ לענין טלטול נמי לא מטלטלין. וי"מ דמשו"ה שרינן טלטול משום דאותם העומדים בחצר [ו]מטלטלין שם ורגילין שם תמיד, הם רואים בטוב את הגדודים וניכרת להם מחיצת הגדודים היטיב, אבל לאותם העומדים בבית הבאים למלאות בחצר ואין עיקר תשמישן בחצר וא"כ אין מחיצת הגידודים ניכרת להם היטב, וזהו דוחק. וריצב"א מיישב פרש"י ממש, דאית ליה [גידודי] ומשו"ה טלטולי מטלטלינן דחשיב שפיר מחיצה, ומ"מ ממלא לא מלינן משום דהגידודין מכוסין וחיישינן שמא ידלה חוץ לגידודין. וכן משמע לקמן [פ"ו, ב'] דאמ' דיש איסור לערובי מיא משום חשש שמא ילך הכלי ברשות חבירו ונמצא ממלא ברשות חבירו. ור"ת פי' דאית ליה גידודי ממש פי' שפה, כדאמרינן במס' שבת פ' כירה [מ"א, א'], וה"פ ר"ל גידודי הכא שפה, שכן דרך לשון ים כשנכנס לחצר עושה חריץ עמוק לשם, והוי קרקעית של אידך גיסא גבוה, והרי היא כמחיצת בין החצר ובין המים, ומשו"ה שרינן לטלטל, אבל למלאות אסור שלשון ים כרמלית הוא. והש"ר מקוצי מיישב פי' רש"י ופי' דכך ר"ל רש"י, לשון ים שנכנס לחצר פי' ומילא כל החצר מים, אין ממלאין ממנו מים פי' נקט התשמיש שהם יכולים לעשות בה דהיינו מילוי, ותשמיש אחר אין יכולים לעשות בה שהרי היא מלאה מים, אבל ודאי טלטול נמי אסור. וקאמר ממלא הוא דלא מלינן, פי' מדנקט אין ממלאין ולא נקט איסור רק במילוי, משמע דוקא בעוד שהמים בחצר הוא דאסרינן בין טלטול ובין מילוי, הא טלטולי מטלטלינן, פי' אם הלכו המים להם הוי שפיר מותר לטלטל בתוכה, ואמאי והלא נפרצה ממלואה למקום האסור לה והיכי שרינן לטלטל. ומשני הב"ע דאית ליה גידודי, פי' שנשאר מן הכותל בגובה עשרה אבל הים כסהו, (הילכת') [הילכך] כל זמן שהמים שם אסור כל התשמיש בין מילוי ובין טלטול, משום דבעינן שיהו הגידודין ניכרין וכיון שהמים שם אינם ניכרים, אבל כשהלכו להם המים מותר לטלטל שם, משום דהשתא הם ניכרים הגדודים.
<h2>דף יב:</h2>
איתיביה יתר מכאן אמר ר' יהודה וכו' עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וכו'. וס"ד דהיינו משום דקסבר דלחי וקורה משום מחיצה. וא"ת אדפריך מר' יהודה ליסייעיה מרבנן דפליגי עליה דר' יהודה. וי"ל דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יהודה אלא בר"ה דאתו רבים ומבטלי מחיצתא. אבל במבוי מפולש לא פליגי עליה כמו בר"ה, וסברי דסגי בלחי וקורה. ומשני קסבר ר' יהודה ב' מחיצות דאורייתא. פי' ודאי קסברי שפיר דלחי משום היכר, והיינו טעמא דר' יהודה משום דקסבר ב' מחיצות דאורייתא, ומשו"ה קאמר דסגי בכך, אבל אנן סבירא לן דג' מחיצות דאורייתא אבל לא ב' וס"ל כרבנן. וא"ת היאך טעה המקשה לומר דהיכא דלא שייכא בקיעת רבים דרבנן מודו לר' יהודה, והא אסיקנא כיצד מערבין מבואות המפולשין לר"ה עושה צורת פתח וכו', אלמא דלכל הפחות צריך לעשות בו מצד אחד צורת הפתח ולא סגי בלחי וקורה מב' צדדין, ואע"ג דליכא ביה בקיעת רבים, דהכי אוכחנא לעיל [ו', ב'], וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אדפריך ליה מר' יהודה ליסייעי' מרבנן. לכנ"ל דודאי המקשה הוה ידע שפיר דגם כי ליכא בקיעת רבים פליגי רבנן, אבל הוה ס"ד דגם ר' יהודה הוה סבר שפיר דג' מחיצות דאורייתא, ואפ"ה קאמר ר' יהודה דשרי ע"י לחי וקורה, וא"כ היינו משום דקסבר דלחי וקורה משום מחיצה, וקשיא לכולהו, דהא לכולהו קורה משום היכר והכא קאמר ר' יהודה דהויא משום מחיצה, ואפי' רבנן לא פליגי אלא לטלטל, אבל לזרוק ס"ד דמקשה דהוי כרה"י ואסור לזרוק מר"ה לתוכו, דהכי נמי ר"ל בשבת, וא"כ קשיא להו מכולהו. ומשני היינו טעמא דר' יהודה משום דקסבר ב' מחיצות דאורייתא ומשו"ה שרי, אבל רבנן פליגי עליה וסברי ג' מחיצות דאורייתא, ופליגי עליה [אפי'] לזרוק, והנך אמוראי סברי כרבנן. וא"ת אמאי דחק התלמוד לומר דפליגי רבנן ור' יהודה דר' יהודה סבר שתי מחיצות דאורייתא ורבנן סברי ג' מחיצות דאורייתא, כיון דהשתא לא מוקי להני אמוראי אלא כרבנן ולא כר' יהודה, א"כ הו"ל לתלמודא לאפלוגינהו בהא, דר' יהודה סבר קורה משום מחיצה והזורק לתוכו חייב, ורבנן סברי דקורה משום היכר והזורק לתוכו פטור. וי"ל דאין סברא לאפלוגינהו בהכי, דלא אשכחנא בשום דוכתא תנאי דפליגי בהכי אי קורה משום מחיצה או קורה משום היכר, אבל אי ב' מחיצות דאורייתא או ג' בזה פליגי הרבה תנאים.
וליהוי האי לחי כפס משהו ולישתרי. פי' דקסברי רבנן דאמ' דסגי בפס אחד במשהו לפי' התוס' כדפ"ל [י"א, א' ד"ה "כי סליק"]. אבל אי ארכה יתר על רחבה הוי ליה מבוי וסגי בלחי. וא"ת היכי סגי לחצר בלחי, והא אין מבוי ניתר בלחי וקורה אא"כ בתים וחצירות פתוחים לתוכו, וסתם חצר אין לה חצירות פתוחים לתוכה אלא בתים. ויש שרוצים לומר דדוקא מבוי שאינו סמוך ממש לבתים ורחוק הוא מן הדיורין, ומשו"ה צריך שיהא בו השני דברים ארכו יתר על רחבו ובתים וחצירות פתוחים לתוכו, אבל חצר שהוא סמוך ממש מן הבתים והוו הדיורין מצויין לתוכו, משו"ה סגי בחדא. וא"כ לפי' זה, מבוי שיש בתים ממש סמוכין לתוכו משמע דסגי בחדא, ול"נ דהא מוכח לקמן [ע"ד, א'] דגם בהאי גוונא, במבוי שיש לו בתים סמוכין לו ממש, אפ"ה אינו ניתר אא"כ יש לו בתים וחצירות פתוחין לתוכו וארכו יתר על רחבו. ופי' הריב"ן חתן רש"י דודאי בין במבוי בין בחצר צריך תרתי, והא דקאמר איזהו חצר לאו דוקא, אלא ה"ק איזהו מבוי שדינו משתנה להיות כחצר ואינו ניתר בלחי וקורה אע"ג דבתים וחצרות פתוחים לתוכו, כל שמרובעת. וגם זה לא נראה, חדא דחצר משמע ממש. וע"ק דמאי שנא דנקט דינין במרובעת, טפי הו"ל למינקט הכי, כל שאין בה בתים וחצרות פתוחים לתוכו. וע"ק דלמה לי' למיתני איזהו חצר וכו', כיון דר"ל מבוי, הא כבר השמיענו זה מדקאמר איזהו מבוי וכו' כל שארכו יתר על רחבו ובתים וחצירות פתוחים לתוכו, משמע הא אי ליכא אלא חדא לא סגי, ותרתי למה לי. לכנ"ל לר"י דודאי ר"ל חצר ממש, ובחצר סגי בחדא כי ארכו יתר על רחבו, וכ"ת מאי שנא ממבוי דבעינן ביה תרתי, וי"ל דשנא ושנא, דדוקא במבוי שהוא סמוך לר"ה מחמרינן לאצרוכי גם בתים וחצרות פתוחין לתוכו וגם ארכו יתר על רחבו, אבל חצר דרחוקה מר"ה לא בעינן, דדוושי בה דיורין, לכך סגי בארכו יתר על רחבו. [פסק] ולפי זה יש להחמיר בחצרות שלנו הקרובות לר"ה להצריך פס ד' או ב' לחיים משהו מכאן ומשהו מכאן, אע"ג דאורכו יתר על רחבו, עד שיהא גם בתים וחצרות פתוחים לתוכו, ואם העיר מוקפת חומה מישתריא, דאין שם ר"ה גמור.
<h2>דף יג.</h2>
לא ר' ישמעאל אמר דבר זה אלא תלמיד אחד אמרה והלכה כאותו תלמיד. והק' הר"ר יעקב מקינו"ן אטו אותו תלמיד טעמא דב"ש אתא לאשמועינן, דליכא למימר דאתא לאשמועינן דב"ה פליגי גם מארבעה ועד עשרה ואמרי דסגי בלחי וקורה, דהא ת"ק נמי אמר דפליגי בכל ענין, מדפריך בגמ' ר"ע היינו ת"ק ור"ע אמר על זה ועל זה נחלקו, אלמא משמע דת"ק נמי סבירא ליה [דפליגי] בכל ענין, וא"כ ודאי משום מילתא דב"ה לא איצטריך דאותו תלמיד, אלא ע"כ אתא לאשמועינן טעמא דב"ש, וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן, דהכי פריך בכמה מקומות [שבת קל"ה, א']. ונראה להר"ר יעקב מקינו"ן דאיכא נפקותא בהא לפי האמת, דבהא דמצריך ב"ש לחי וקורה מצריך ר' אליעזר לחיים, ולדידן קיימא לן כוותי' דר' אליעזר בחצר ומצרכינן ב' פסין, והשתא ניחא דנפקא מינה טובא באותו תלמיד במאי דקאמר דלא נחלקו ב"ש וב"ה במבוי שהוא פחות מד' אמות, דב"ש מודים דאינו צריך אלא לחי או קורה, וגם ר' אליעזר אמר בהאי גוונא דאין צריך כי אם לחי אחד, דהא בהא דמצריך ב"ש לחי וקורה מצריך ר' אליעזר לחיים, וכיון דב"ש מודים בהאי גוונא דאינו צריך אלא או לחי או קורה ר' אליעזר כמו כן מודה דסגי בלחי אחד, וא"כ בחצר שהוא פחות מד' אמות לא מצרכינן ב' פסין אלא סגי בפס אחד, דהא קיימא לן בחצר כר' אליעזר במבוי, והשתא ניחא דאיכא נפקותא לפסק הלכה בהאי פלוגתא דב"ש.
לא אמרה ר"ע אלא לחדד התלמידים. אין לפרש כמו בשאר מקומות אם יודעים להשיב על דבריו, דיודעים היו שלא היה ר"ע סבירא ליה כאותו תלמיד, שהרי בפירוש אמר להם לא אמר ר' ישמעאל דבר זה מעולם. אלא ה"פ, אלא לחדד בה התלמידים פי' שבח אותו תלמיד לפניהם כדי שיתקנאו וישימו לב לומר דבר עומק ופלפול ויקבעו הלכה כמותם.
קנקנתום. פ"ה ארמנ"ט. ול"נ דהא בגיטין [י"ט, א'] קתני בברייתא כתבו בשחור ובשיחור כשר, ופ"ה התם דשיחור היינו ארמנ"ט, ושיחור לאו היינו קנקנתום השנוי במשנה [שם]. לכך פי' רשב"ם דקנקנתום היינו עשב שקורין ווירואולא. ור"ת פסק בתיקון חכמים שעשה שמותר לתת ארמנ"ט בתוך הדיו שעושין ממנו ספר תורה, דאע"ג דכתיב [במדבר ה'] ומחה דבעינן שיכול למחות, כשיש בו ארמנ"ט נמי יכול למחות, דלאו היינו קנקנתום, דדוקא כשיש בו קנקנתום אז אינו יכול למחות, אבל כשאין בו אלא ארמנ"ט יכול למחות. מייתר אות אחת. כגון מוידבר הוא כותב וידברו. ומחסר ר"ל שכתוב [ירמיה י'] ויי' אלהים אמת, ודילג אלף מאמת. וי"מ מייתר אות אחת כגון מבראשית ברא והוא כותב בראו. ורבי מאיר קיבל מרבותיו כגון הוה על הוה [יחזקאל ז'] והטיל יו"ד על האחרון. איכא בינייהו למחוק לה מן התורה. פי' דמ"ד חוץ מפ' סוטה [שבמקדש], א"כ דוקא פרשת סוטה אין מטילין לתוכה קנקנתום משום דניתנה לימחק, אבל בספר תורה עצמו מטילין קנקנתום, דהא לא ניתן לימחק, משום דבעינן שיהא הפרשה של סוטה נכתבת לשמה ובספר תורה אינה נכתבת לשמה. ומ"ד חוץ מפרשת סוטה סתמא סבירא ליה דאפי' ספר תורה עצמו ניתן לימחק, דלא בעינן כתיבה לשמה, וא"כ אין מטילין לתוכו קנקנתום.
<h2>דף יג:</h2>
אלו ואלו דברי אלהים חיים. וא"ת גבי איסור והיתר היכי שייך לומר אילו ואילו דברי אלהים חיים, אם הוא אסור אינו מותר ואם הוא מותר אינו אסור. ואומר מר"פ נ"ע דמצא בתוס' הר"ר יחיאל דאיתא במדרש [שוח"ט תהלים פי"ב] דהקב"ה שנאה התורה למשה בארבעים ותשעה פנים מותר ובארבעים ותשעה פנים אסור, אמר משה להקב"ה מה אעשה, א"ל הקב"ה הלך אחר רוב חכמי הדור אם רוב חכמי הדור מסכימים להיתר יהא מותר. ומ"מ קשה ממעשים שכבר היו, כגון ממזבח דחד מוכח מקרא דהיה ששים וחד מוכח מקרא דהיה עשרים, והתם היכי שייך לומר אילו ואילו דברי אלהים חיים, דהא ליכא למימר הלך אחר רוב חכמי הדור, דהא לא היה אלא בחד ענינא. וי"ל דגם כולהו לא היה אלא בחד ענינא, אלא חד מוכח מקרא דבדין הי' לו להיות הכי וחד מוכח מקרא דבדין היה לו להיות הכי, והא דקאמר אילו ואילו דברי אלהים חיים, פי' דמתוך הפסוקים יש משמעות למידרש כמר וכמר, אבל ודאי לא היה אלא בענין אחד.
ואמרי לה יפשפש במעשיו. להרהר בלבו ולעשות תשובה. ואמרי לה ימשמש במעשיו. פ"ה לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. וי"ל ימשמש במעשיו ר"ל שיהא זריז להזהר ולהתרחק עצמו מן העבירה כל כך שלא יוכל לבא בידו.
<h2>דף יד.</h2>
מתני ליה רב חיננא בר שלמיא לחייא בר רב קמיה דרב רחבה אע"פ שאינה בריאה. פי' היה שונה לו במילתיה דרב יהודה הכי. א"ל. רב, אתנייה רחבה ובריאה. וא"ת א"כ ר' יהודה היינו ת"ק. וע"ק דהיכי מצי למימר דר' יהודה אית ליה רחבה ובריאה, הא קאמר בהדיא במתני' במילתי' דר' יהודה רואין. וי"ל דרב מפיך מילתיה דר' יהודה לרבנן ורבנן לר' יהודה. וא"ת א"כ רב אמאי המתין לומר לו עד מילתיה דר' יהודה, היה לו לומר על מילתיה דרבנן. וי"ל דנטר ליה עד דסיים למילתיה דרבנן ור' יהודה ובתר כן אמר ליה. ופריך והאמר ר' אלעזר רחבה אע"פ שאינה בריאה. וא"ת מאי פריך, אימא דהיינו לרבנן דתני, דהא פי' דרב מפיך למילתיה דרבנן לר' יהודה ור' יהודה לרבנן. וי"ל דע"כ הא דתני הכי היינו לר' יהודה, דלרבנן ליכא לימר, דא"כ מאי קאמר רחבה ארבעה, הא שמעינן להו דאמרי דיה לקורה טפח, אבל לר' יהודה דלא פי' כלל כזה בדבריו, א"כ אנו יכולים לומר דסבירא ליה ארבעה. ומשני רחבה [ד'] שאני. כך הפי' כדפרשית. אבל אין לפרש דרב [חיננא] היה שונה לו להיפך ממתניתין, [ד]במילתייהו דרבנן היה שונה רחבה אע"פ שאינה בריאה, והוא אמר ליה אתנייה כדתנן במתני', ול"נ דהאי לישנא משמע לעולם שהיה שונה כמו במשנה והוא מגיה לו דלא כמתני', כדאמר לעיל [י"א, א'] גבי אם יש לו צורת פתח, שהיה התנא שונה כמו במתני' אינו צריך למעט, והגיה לו צריך למעט. וכן במס' שבת [ס"ו, א'], שהיה שונה כמו במתניתין הקיטע, והגיה לו דאין הקיטע. ועו"ק דא"כ הוה ליה לתלמוד לסדר הך מילתא על רבנן, ולמה סידר אותה על מילתיה דר' יהודה. ועו"ק דא"כ מאי פריך מר' אלעזר וכו', הא ודאי דהיינו לר' יהודה מדקאמר רחבה ארבעה, דאילו לרבנן הא סבירא להו דיה לקורה טפח, לכנ"ל כדפרישית.
כי קחשיב מגואי קא חשיב. והק' הש"ר מקוצי מאי קאמר כי קחשיב מגואי קחשיב, פי' ותפשוט, אימא מאיבראי קחשיב ולא תפשוט. ותירץ דע"כ אנו צריכים לומר מגוואי קחשיב, דאל"כ מאי אשמעינן קרא דקאמר [מלכים א', ז'] וקו שלשים באמה יסוב, מה ערך יש לידע סיבובן מכל מדות שבתורה, ודאי לא לחנם נקטיה קרא, אלא ש"מ דאתא לאשמעינן האי כללא דכל שיש וכו', וא"כ צ"ל מגוואי קחשיב. ועוד נר' למר"פ נ"ע דסבירא ליה דמגוואי קחשיב דומיא דעשר, ועשר ר"ל מגוואי דכתיב משפתו לשפתו.
<h2>דף יד:</h2>
האי גודשא תילתא. ואומר ר"ת דנפקא מינה לענין מקח וממכר, דאם מכר אדם לחבירו סאה גדושה ולא נתן אלא מחוקה צריך לפחות לו השלישית. ה"מ למעלה אבל למטה לא דהו"ל מחיצה שהגדיים בוקעים בה. וא"ת והאמרינן לעיל [ט', א'] מבוי שרצפו בלחיים באנו למחלוקת רשב"ג [ורבנן, לרשב"ג] דאמר לבוד וכו', ואע"ג דהיינו למטה דאיכא בקיעת גדיים. וי"ל דמיירי שהלחיים סמוכין לכותל דהשתא ליכא שום בקיעת גדיים, שבקיעת גדיים לא מיקריא אלא אם כן בוקעים בו מעבר לעבר, וכיון דסמוכין לכותל א"כ אינם יכולים לבקע כלל.
א"ל פוק חזי היאך עמא דבר. פי' דנהגו העולם בלחי משהו. ונראה מדפסקינן בלחיים דלא כר' יוסי א"כ כ"ש דאין הלכה כמותו בהילמי, דהא חזינן לעיל דאפי' רב הונא דהוה פליג בלחיים מ"מ הוה סביר ליה שפיר בהילמי דאין הלכה כוותיה, וא"כ כ"ש השתא דאסיק דאין הלכה כמותו בלחיים דגם אין הלכה כמותו בהילמי, והפסק כתוב במס' שבת.
<h2>דף טו.</h2>
וכ"ת ה"נ כשעשאו מתחלה לכך בשלמא קמה לחיי. וא"ת מאי קאמר לחיי, אמאי לא פריך אי הכי מטלטל בכוליה כדפריך לעיל. וי"ל דודאי התם הוה פריך לטלטל בכוליה משום דהוה ס"ד כיון דאיכא (בכך) [סכך] חשוב הוי שפיר חזי לדירה, אבל הכא דליכא אלא אויר הוה ידע שפיר דלא ליחשיב ליה דירה.
אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה ורבא לטעמיה דאמר משום היכר. אבל מאביי קשה דהיכי שמענא ליה דלחי משום מחיצה. וי"ל משום דלעיל [ה', א'] גבי ובא למעטו בכמה אמר אביי בארבעה, ומוקי לחד לישנא טעמי' דאביי משום דקסבר קורה משום מחיצה, ואותו הלשון תופס התלמוד הכא עיקר אע"ג דאיכא לישנא אחריני התם, וכיון דשמענא ליה קורה משום מחיצה כ"ש לחי, ולכך קאמר הכא אביי לטעמי'. [ור"ח לא גריס לטעמי'], אלא ה"ג אביי סבר לה (קורה) [לחי] משום מחיצה. ומיהו אין למוחקו, דיש ליישבו כדפרישית.
<h2>דף טו:</h2>
ת"ל [דברים כ"ד] וכתב לה מ"מ. וא"ת והא הוה לי' כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט, וכתב כלל ספר פרט, ספר אין מידי אחרינא לא. וי"ל דסמיך ליה אהא דכתיב ונתן בידה חזר וכלל, ואע"פ שלא הביא התלמוד האי כללא בתרא, מ"מ דרך התלמוד לקצר כמו ונתן הכסף וקם לו. ול"נ דהא בגיטין [כ"א, ב'] איצטריך האי ונתן לדרשא אחריתי. לכ"נ לריצב"א דתרי וכתב כתיבי, והשתא הוי כלל ופרט וכלל, ואע"ג דהם מרוחקין זה מזה, מ"מ כיון דהוו בחד ענינא דנין שפיר בכלל ופרט. ורבנן האי וכתב [לה] מאי עבדי ליה. וא"ת מאי קשיא ליה הא איצטריך לה לשמה. וי"ל דתרי לה כתיבי. וא"ת לר' יוסי אמאי צריכי תרווייהו, מההיא דדרשי מיניה לשמה דרשינן מיניה שפיר כלל ופרט. וי"ל דלה שני איצטריך שפיר למידרש לה ולא לה ולחבירתה. מיבעי ליה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף. וא"ת התינח ליה לרבא דדריש [קדושין ה', א'] ליה האי סברא, אלא לאביי דלא סבירא ליה האי דרשא, ונפיק ליה מסברא כסף מכניס כסף מוציא קטיגור יעשה סניגור, א"כ תיקשי אליבא דידיה ורבנן האי וכתב מאי עבדי ליה, דהא לא איצטריך להכי. וי"ל דלאביי נמי איצטריך לומר בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בחליצה.
והא איפשר לצמצם. וא"כ יש לנו לומר דהאי תנא צימצם, אבל לא בנכנס ויוצא. ומשני במעדיף. פ"ה לא צמצם. רבה אמר אם היו נתונים וכו'. פי' ודאי צימצם, אלא אם היו נתונים שתי נותנם ערב וכו', והשתא איכא סכך כשר טפי, דכיון דנותנם ערב א"כ אי אפשר לעמוד אא"כ ראשו האחד מונח על השפוד מכאן וראשו אחד מונח על השפוד מכאן, וא"כ הסכך כשר מבטל הסכך פסול שתחתיו. ול"נ חדא דדבר שהוא בעין היאך הוא מבוטל. וע"ק דדוחק הוא לומר דר' זירא ורבה שהם אמוראי קמאי שקלו וטרו אליבא דרב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע שהם אמוראי בתראי. ועוד דאין זה שיטת התלמוד דהמתרץ לא יחוש כלל לסברת המקשן, דהיה מקשה והא איפשר לצמצם, וא"כ יש לנו לומר דהתנא צימצם, ומתרץ לו דלא צימצם, אין זה שיטת התלמוד, דאיהו קשיא מהן ולא [מתרץ לו]. לכנ"ל כגר"ח דגרס והא אי אפשר לצמצם, ופריך לגוף הברייתא, והכי פריך, כל מה שתרצת תאמר, או פרוץ כעומד הוי עומד או לא הוי עומד, מ"מ קשה דהיכי קאמר דאם יש ביניהם ריוח כמותם כשר, הא כיון דאין ביניהם אלא כמותם א"כ לא יוכל ליתן סכך כשר כפסול, דאי אפשר לצמצם, דנהי דבידי אדם איפשר לצמצם, מ"מ אמתא באמתא לא יתיב, וא"כ יש סכך כשר פחות מסכך פסול. ומשני במעדיף, פי' שלא שם הסכך בתוך האויר שבינתיים, אלא העדיף מכאן ומכאן הסכך כשר על הפסול, והשתא איכא מן הכשר יותר מן הפסול. רבא אמר אם היו נתונים שתי וכו', פי' ודאי לא מיירי ששם הסכך כשר כסדר שהפסול מסודר, דודאי בהאי גוונא לא הוה כשר גם במעדיף משום דגזרינן שמא לא יעדיף, אלא נותנם שתי אם היו נתונים ערב וכו', ואז אי אפשר שלא יעדיף הסכך כשר על הפסול.
<h2>דף טז.</h2>
כל שהוא שלשה. פי' שהעומד שלשה. ומשלשה עד ארבעה. פי' שהעומד הוא שלשה אבל אינו ארבעה. ואם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור. פי' משום דהפרוץ מרובה ומבטל העומד, כיון שאין בו שיעור מחיצה דהיינו ארבעה. מארבעה וכו', ואם העומד [כפרוץ] כנגד העומד וכו'. פי' דעכשיו אין העומד יכול לבטל הפרוץ כיון שהוא כמותו, ומ"מ אין הפרוץ יכול לבטל העומד כיון דהוי שיעור מחיצה דהוי ד', וא"כ כנגד העומד מותר כנגד הפרוץ אסור.
נפרצה ביתר מעשה אסור. מתוך פ"ה משמע דר"ל אסור אף כנגד העומד, ובהאי ניחא דנקט מד' ועד עשר אבל לא נקט עד י"ב, דא"כ היכי הוה קאמ' שלא יהא [בין] זה לזה כמלואו, דמשמע הא כי הוי פחות ממלואו מותר, וזה אינו דאפי' כי איכא בציר ממלואו, דהיינו י"ב ממש, איכא טפי מעשר [ו]מיתסר כולה אף כנגד העומד, כדקאמר הכא נפרצה ביותר מעשר אסור. ול"נ דהא במשניות איתא בהדיא, נפרצה ביתר מעשר כנגד העומד מותר כנגד הפרוץ אסור. ועוד ראיה דמוקי לה רב פפא לקמן בנכנס ויוצא, דהשתא הוי פרוץ מרובה על העומד, ואפ"ה קאמר כנגד העומד מותר, וא"כ כמו כן יש לנו לומר ביתר מעשר נמי. לכנ"ל דה"פ נפרצה ביתר מעשר אסור פי' כנגד הפרוץ דוקא, וקאי אהא דקאמר לעיל מיניה ואם היה עומד מרובה על הפרוץ אף כנגד הפרוץ מותר, ועל זה קאמר נפרצה ביותר מעשר אסור כלומר כנגד הפרוץ. והשתא נמי ניחא הא דפריך אמאי לא נקט עד י"ב, משום דהוא רוצה להתיר כשאין בו במלואו אף כנגד הפרוץ, ומשו"ה נקט ועד עשר דווקא, דלא מצי למימר ועד י"ב, דא"כ היכי הוה קאמר שלא יהא בין זה [לזה] כמלואו, משמע הא כי הוי פחות ממלואו מותר אף כנגד הפרוץ, וזה אינו דהא כי נמי הוי פחות ממלואו מ"מ הוי יתר מעשר, וביתר מעשר אסור כנגד הפרוץ מיהא.
סיפא לרב פפא לא קשיא איידי דתנא רישא פרוץ מרובה על העומד. פי' דאיצטריך לן לגלויי דבמילואו נכנס ויוצא קאמר, תנא סיפא עומד מרובה על הפרוץ. אף כנגד הפרוץ מותר, אע"ג שאינו דוקא דאפי' פרוץ כעומד מותר. רישא לרב הונא לא קשיא איידי דבעי למיתנא סיפא עומד מרובה על הפרוץ. דהוי דוקא, דאי היה עומד כפרוץ ולא יותר א"כ היה אסור, דפרוץ כעומד לא הוי עומד, ואיצטריך לגלויי דרישא לא מיירי בנכנס ויוצא, תני נמי רישא פרוץ מרובה על העומד. דאסור אף כנגד העומד, וה"ה בעומד כפרוץ שאסור.
פחות משלשה מני רבנן היא. פי' דאי (ר"ג) [רשב"ג] היה צריך לומר שלא יהא בין זה לזה ד'. משלשה ועד ארבעה וכו' אתא לרשב"ג. פי' מדקאמר ואם היה פרוץ וכו' אסור כנגד העומד, דאי לרבנן א"כ אמאי אסור, הא לרבנן פחות מארבעה לענין אויר הוא חשוב אויר, וא"כ כמו כן לענין עומד כשיש פחות מארבעה מעומד לרבנן חשוב עומד, דקס"ד השתא דיש להשוות אויר לעומד, וא"כ אמאי אסור כנגד העומד, אלא ודאי דהך סיפא אתיא כרשב"ג. והשתא ניחא אמאי אסור כנגד העומד, משום דכי היכי דלרשב"ג פחות מארבעה לא חשיב אויר אלא הוי כסתום, כמו כן לענין עומד כשיש פחות מארבעה מעומד לא חשיב עומד, ומשו"ה אסור אף כנגד העומד. ומהך סיפא נמי יכול להקשות דלא אתיא כרשב"ג, מדקאמר מג' ועד ד' צריך שלא יהא (כמילואו) בין זה לזה כמלואו, משמע דאם היה כמלואו דהיינו פחות מד' אסור, ולרשב"ג אמאי אסור הא פחות מד' לא חשוב אויר אלא כסתום. אלא דרך התלמוד כך הוא, דמדקדק כל מה שיכול לדקדק מרישא והשאר מדקדק מסיפא.
<h2>דף טז:</h2>
רבא אמר מדסיפא רשב"ג וכו'. והא דקאמר רבא הכי לאו משום דרבא לית ליה האי סברא דאביי דאמר (דמודה) [דמודו] רבנן דדוקא כי איכא ארבעה וכו', דודאי אית ליה שפיר כדמוכח לקמיה בריש חלון [ע"ו, א'], אלא בעי ליישבה אפי' כרשב"ג.
אי מוקי ליה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא. פי' דפחות מארבעה. ואוירא דהאי גיסא. פי' ממעל לחבל עד הרקיע. ומבטל ליה. לחבל. וקשה דהכא משמע דאמרינן דאוירא דמעלמא מבטל, ולעיל [ה', א'] אמרינן מבוי שנפרץ כלפי ראשו אם [יש] שם פס ארבעה מתיר פירצה עד עשר, ואמאי לא אמרינן דאתי אוירא דהאי גיסא, פי' מן הפירצה של עשרה, ואוירא דעלמא, פי' מצדדין של הפס דהוי ר"ה, ומבטל הפס כמו דאמרינן הכא. וכ"ת דלא אמר אתי אוירא דהאי וכו' ומבטל ליה לפס כיון שיש בו שיעור מחיצה, זה אינו, דהא לעיל [י', ב'] גבי הא דקאמר ויעשה פס אמה ומחצה וכו', ומשני דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא, ואע"פ דהוי שיעור מחיצה. ואומר ריצב"א דודאי לא אמרינן דאתי אוירא דעלמא ומבטל, דהא לעיל נמי דקא"ל היינו משום דאותו אויר שרוצה שיתבטל הוי מן המחיצות, והא דקאמר הכא היינו שפיר מן המחיצות, דאם היו המחיצות עשויות כדינם היה על האויר שממעל לחבל שם רשות היחיד, דרשות היחיד עולה עד לרקיע, ואדם שהיה זורק מר"ה למעלה מאותו חבל היה חייב, וא"כ כשאין המחיצות עשויות כדינם יש לנו לומר דאותו אויר שממעל לחבל יסייע לבטלו, שהרי אינו מעלמא אלא הוי ממחיצות. אבל לעיל גבי פס ארבעה דאם היו מחיצות טובות מ"מ אין רה"י אלא תוך מחיצות אבל לא מחוץ למחיצות, ומשו"ה אין מסייע אותו אויר מחוץ למחיצות לבטל הפס, דהא אינו מן המחיצות כלל אלא הוי מעלמא ממש.
ואי מוקי ליה בי מיצעי הוי ליה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות. וא"ת ומה בכך, והא איכא למ"ד לעיל [י', ב'] ולקמן דהוי עומד. וי"ל דסמיך אפירכא דלעיל, וה"ק ה"ל עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות, ואפי' למ"ד הוי עומד מ"מ הכא לא הוי עומד, דאתי אוירא דהאי גיסא דפחות מד' ומבטל ליה לשני החבלים. והק' הש"ר מקוצי תפשוט דעומד מרובה על הפרוץ בערב לא הוי עומד, דאי הוי עומד למה לי טפח וג' משהויין בחצי טפח וג' משהויין סגי, דלעביד פחות מג' וחבל משהו הרי ג' טפחים, וג' ומחצה אויר חסר משהו וחבל חצי טפח ומשהו הרי ז' טפחים, ופחות מג' וחבל משהו הרי עשר, דהשתא יש למעלה עומד ג' טפחים וחצי ומשהו ביחד, דהשתא ליכא למימר דהיינו שהגדיים בוקעים, דהא ליכא אויר ג' למטה, וגם ליכא למימר אתי אוירא דהאי גיסא וכו', דכיון שהעומד מרובה על הפרוץ שתחתיו אין אויר יכול לבטלו. ואומר הר"ם דלא קשה ליה אלא למה הזכיר מדה בחבלים, בג' משהויין סגי, אבל השתא דגם לפי אותה קושיא צריך להזכיר שיעור בחבלים, אם [כן] יותר הוא קל לעשות טפח וג' משהויין, דהשתא הוו האוירים שווים, יותר משאם לא היה אלא חצי טפח וג' משהויין, דאז לא יהיו האוירים שוים. ועוד אומר הר"ת מקינו"ן דלא רצה לומר כן משום דהוי נפיק מיניה חורבא, דשמא מתוך כך דאין האוירים שוים ואין החבלים שוים יבוא לטעות.
מחיצה תלויה. פ"ה מחיצה עשרה שגובהה מן הקרקע ג' או יותר. וזהו דוחק, דהא עד עכשיו מיירי שהאויר והמחיצה יצטרפו לעשרה. לכנ"ל דמיירי במחיצה ששה ויש אויר תחתיה ארבעה, ומיבעיא ליה אי מבטיל ליה עומד לפרוץ שתחתיו כיון שהוא פחות ממנו או לאו.
<h2>דף יז.</h2>
שניטלו קורותיו או לחייו. וא"ת כיון דקיימא לן כב"ה, וב"ה אומרים או לחי או קורה, א"כ הו"ל [למימר] קורתו או לחיו לשון יחידי. וכ"ת דמיירי במפולש לר' יהודה דבעי קורה מכאן וקורה מכאן, ומשום הכי נקט לשון רבים, ולקמן פר' כל הגגות [צ"ה, א'] דנקט בדברי האמוראים כמו כן קורותיו וכו', אע"ג דלא קיימא לן כר' יהודה מ"מ נקט לישנא דמתני'. מיהו קשה דמ"מ הול"ל קורתו או לחיו לשון יחיד, שהרי אף במפולש אם ניטלו אחד מהם מיתסר כיון דבעי שתים. לכן נ"ל דגר' קורתו או לחיו לשון יחיד, וכן פרש"י.
אנא דאמרי אפי' לר' יוסי עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא דליתנהו למחיצות הכא איתנהו למחיצות. משמע הכא דרב הונא מודה בליתנהו למחיצות דלא אמרינן הואיל והותרה הותרה. וקשה דלקמן (פ' הדר) [פ' כל גגות צ"ג, ב'] אמרינן גבי חצר קטנה שנפרצה לגדולה קטנה אסורה, ומוקי לה בנפרצה מבעוד יום, דאי משחשיכה הא בעאי מרב הונא וא"ל שבת הואיל והותרה הותרה, והתם ליתנהו למחיצות. וי"ל דלא קרי ליתנהו אלא בשנפרץ לר"ה, אבל לחצר דהתם חשיב שפיר איתנהו למחיצות, דהא אם היה עושה עירוב מזו לזו היה הכל אחד.
עד כאן לא קאמר ר' יהודה התם אלא דאיתנהו לדיורין. משמע דר' יצחק מודה היכא דאיתנהו לדיורין דאמרינן הואיל והותרה הותרה, וא"כ קשה לעיל דקאמר תסתיים דרב הונא הוא דאמר שבת גורמת ומייתי מעירב דרך הפתח ונסתם הפתח וכו', והיכי מוכח מההיא דאתיא כרב הונא, והלא ר' יצחק נמי מודה היכי דאיתנהו לדיורין דאמרינן הואיל והותרה הותרה, ובנסתם הפתח היינו איתנהו לדיורין. וי"ל דכיון דהשתא דנסתם הפתח אין הדיורין של בית זה יכולים לילך לבית אחר שאצלה כמו שהיו יכולים קודם שנסתם, חשיב שפיר ליתנהו לדיורין. ופסק הר"י כרב הונא, משום דלר' יצחק לא מצי מוקי דר' יהודה לא אמר אלא באיתנהו לדיורין אבל בליתנהו לדיורין לא, דאותו דיחוי ליתא, דבפ' הדר [ע', ב'] תניא זה הכלל כל שהותרה למקצת שבת הותרה לכל השבת כולה, וקאמר התם מגופא אתא לאשמועינן מבוי שניטלו קורותיו וכו', זה הכלל לאתויי עירב דרך הפתח ונסתם הפתח, ומדקאמר ניטלו קורותיו א"כ היינו ר' יהודה, וקשרי בנסתם הפתח דהוי ליתנהו לדיורין כדפ' מדמייתי תסתיים דר' הונא אמר שבת גורמת ולא ר' יצחק, אלמא דר' יהודה [אמר] נמי אפי' בליתנהו לדיורין, וא"כ חילוק דר' יצחק מחלק ליתיה. ומ"מ יש מיישבים חילוק דר' יצחק, ולא קשה מההיא דלקמן שהבאתי דשרי בנסתם, דהיינו איתנהו לדיורין. וכ"ת א"כ היכי מייתי תסתיים דרב הונא וכו' מההיא דנסתם וכו', הא גם ר' יצחק מודה בטוב התם דהואיל והותרה הותרה כיון דהיינו איתנהו (למחיצות) [לדיורין]. וי"ל דודאי למסקנא זו דמחלק בין איתנהו (למחיצות) [לדיורין] וליתנהו לא הוי תסתיים. ועוד אפי' את"ל דגם למסקנא הוי תסתיים מ"מ אין הוכחה דלא הוי הילכתא כר' יצחק, דהא ר' יצחק אשכח תנא דסבירא כוותיה דהיינו ר' יוסי. ומ"מ אומר הר"י דאפילו את"ל דאין הלכה כרב הונא, מ"מ בנסתם הפתח אם חזר ונפתח חזר להיתרו הראשון גם בלא עירוב אחר, כמו דאמרי' בשבת [ק"א, ב'] ספינות קשורות מזו לזו מערבין ומטלטלין מזו לזו, נפסקו נאסרו, חזרו ונתקשרו חזרו להיתרן הראשון, אלמא אפילו בלא עירוב חזרו להיתרן [הראשון], וכאן נמי נימא הכי.
<h2>דף יז:</h2>
קורא ואין אחרים עונים אותו. פי' איזהו מת מצוה שיוכל כהן ליטמא בו, כל שאין לו קוברים. קורא. פי' אותו כהן שבא להתעסק בו הוא [קורא], ואין אחרים עונין אותו, דאין שם אלא הוא, אז הוא מת מצוה. אבל י"מ דה"פ קורא ואין אחרים עונים אותו, פי' אם אותו המת היה יכול לקרות ולא היו אחרים עונים אותו, דאין לו שום קרובים, אז הוא מת מצוה. אבל בנזיר [מ"ג, ב'] מוכח כפי' הראשון וכך אמרנו.
שמלח סדומית וכו'. ועכשיו שאינו מצוי בינינו אין אנו נזהרים ממים אחרונים. ואת האכסנאי דמאי. י"מ דר"ל דווקא אכסניא גוי, ואשמעינן דסד"א דהוי כפורע חובו מטבל. אבל מכאן משמע דר"ל אף מישראל, מדמייתי ליה על משנתינו והתם מיירי בישראל. אמר רב הונא תנא ב"ש אומרים. וא"ת רב הונא טעמא דב"ש אתא לאשמעינן, דמילתיה דב"ה היא שנויה במשנתינו. וי"ל דקמ"ל דאי משכחת לה דאמר אין מאכילין ב"ש היא ולא תחוש לדבריו.
הכי קא קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא. פ"ה דמיניה מפקינן הוצאה מרשות לרשות, והוצאה אב מלאכה היא וממיתין עליה. מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב. ולא מפקינן מיניה הוצאה אלא תחומין. וקשה דמשמע לפי זה דפליגי בהא, ור' יונתן דקשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא סבירא ליה דאתי להוצאה אבל לא לתחומין, ורב אשי דשני מי כתיב אל וכו' סבירא ליה דאתא לתחומין אבל לא בהוצאה, ול"נ דע"כ תרווייהו מפקינן מיניה, תחומין נפקינן מיניה דהא בהדיא אמר ר' עקיבא לקמן [נ"א, א'] דנפקינן מיניה מדכתיב אל יצא איש ממקומו, וגם להוצאה (כמדותא) [נמי אתא], דהא בפסחים פ' כיצד צולין [פ"ה, ב'] קאמר הוצאה כתיב ביה כשבת, ומנא ליה דכתיב הוצאה בשבת אי לאו מהאי קרא דאל יצא דדרשינן אל יוציא (א"כ) [דאל"כ] היכי כתיבא, דאי מויעבירו קול במחנה [שמות ל"ו] ומתרגמינן לא תיפקון כדאיתא פ' הזורק [שבת צ"ו, ב'] (ד)הא לא הוי לשון הוצאה כמו גבי פסח. וליכא למימר מאל תוציאו משא מבתיכם ביום השבת [ירמיה י"ז] דדברי קבלה הוא, דהא מיסתבר דהתם מייתי מדברי תורה דומיא דההיא דפסח. וע"ק לפ"ה דהול"ל ההיא להוצאה הוא דאתא ולא לתחומין. לכנ"ל דה"פ לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא, פי' נהי דמהאי קרא נפקינן תחומין ובתחומין ליכא מיתת ב"ד, מ"מ כיון דנפקינן מיניה נמי כמו כן מלאכה שיש בה מיתת ב"ד דהיינו הוצאה, גם בתחומין לא ילקה, מידי דהוי אלאו דמחמר דאין בו מיתת ב"ד [ו]אפ"ה קאמר בשבת [קנ"ד, א'] דאין לוקין עליו, משום דקרא דנפיק מיניה מחמר, דהיינו לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך [שמות כ'], הוי אזהרה לכל מלאכה שיש בה מיתת ב"ד. ומשני מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב, פי' הא דנפקי' תחומין היינו ממשמעות מאל יצא, ובהא ליכא מיתת ב"ד, ומשו"ה לוקין עליו, והא דנפקינן הוצאה לאו היינו מהאי משמעות, אלא הוי ממשמעות דאל יוציא, וא"כ היינו כמו קרא אחרינא. ולא דמי למחמר, אלא ממשמעות גופיה דלא תעשה כל מלאכה דמיניה מפקינן מחמר גם מאותו משמעות גופיה מפקינן שאר מלאכות שיש בהן מיתת ב"ד, ומשו"ה אמרינן דלא לקי גם במחמר.
<h2>דף יח.</h2>
באר לחוד. פ"ה משום דבבאר (לחוד) ליכא למיחש ולמימר שמא יבשו המים, ומשו"ה מותר ע"י פסין. ובור לחוד. פי' אבל בבור איכא למיחש שמא יפסקו המים ולא ירגישו, ויהיו מטלטלין שם ע"י הפסין, וזה אינו טוב, דלא הותרו אלא בשביל המים בשביל העולים לרגלים. ועוד פ"ה טעם אחר, משום דבאר דהוו מים חיים דחזו לאדם הקילו בה יותר. וא"ת והמקשה מאי ס"ד, הא תנא ליה בהדיא במתני' לקמן [כ"ב, א'] שיש חילוק בין בור לבאר. וי"ל דאה"נ, אלא דס"ד דלאו דוקא נקט חנניא בור, מדלא פירש חבלים לבור ופסין לבאר, כמו שמדקדק אחרי כן.
לימא מתני' דלא כר' עקיבא. וא"ת אמאי לא קאמר כמו כן מתני' דלא כת"ק, מ[ה]אי טעמא דבמתני' קתני לביראות, לביראות אין לבור לא. וי"ל דהוי מצי למימר לדידיה דאין חילוק בין בור לבאר, ומתני' דנקט לביראות לאו דוקא, כדהוה ס"ד מעיקרא כי הוה פריך לחנני', אבל לר' עקיבא דמחלק בין בור לבאר ס"ד נמי דמתני' מיירי לביראות [דוקא].
<h2>דף יח:</h2>
כל העובר אחורי אשה בנהר. פי' שרגיל בכך וסופו לבא לידי הרגל עבירה, ועל ידי כך יורש גהינם. ובאשת איש מיירי. יד ליד לא ינקה רע. היינו קרא דיד ליד לא ינקה וזרע צדיקים נמלט [משלי י"א] וההיא דפ"ק דסוטה [ד', ב'] דדריש ליה גבי גסות הרוח קרא אחרינא הוא, דכתיב [משלי ט"ז] תועבת השם כל גבה לב יד ליד לא ינקה. גבי אלישע דכתיב ויקם וילך אחריה. ול"ג אלא מעתה גבי אלקנה דכתיב ויקם וילך אלקנה אחרי אשתו, [ד]אין זה פסוק בשום מקום. מרורין כזית. אין הפרי מר, אלא מיירי הכא באילן עצמו שגם הוא נקרא זית והוא מר, כדדרשינן [מכילתא פר' בשלח] ויורהו יי' עץ וכו' וימתקו המים [שמות ט"ו] זה זית, שאין לך מר באילנות יותר מעץ זית, והיה נס בתוך נס. דיו לעולם שישתמש בב' אותיות. פירוש ככתבן, ובזמן שבית המקדש היה קיים היה נקרא שם של (ב') [ד'] אותיות ככתבן. כל הנשמה. פר"ח קרי ביה כל הנשמה בדגש, לשון שממון. נתברכו שכיניה. הק' רבינו אלחנן, דאמרי' [תו"כ בחוקותי פ"ו, ה"ה] ושממו עליה אויביכם וכו' [ויקרא כ"ו], מדה טובה לישראל שבשעה שאינם שרוים על אדמתם אינה טוענת פירות. וי"ל דהכא מיירי שהיו מלכי יהודה קיימים אז נתברכו שכיניה כי נתקללה שומרון, אבל משחרבה הארץ וגלו לבבל לא היתה ראויה אף לשדות ולכרמים.
<h2>דף יט.</h2>
שפשעו לא נאמר אלא [הפושעים] שפושעים והולכים. ובמדרש [מסכת גיהנם פ"ג] מפרש שנדונים בשלג, וכשיוצאים מדין של שלג ורוצים לילך לידון באש רוצים להנות ולגנוב מן השלג כדי לצננם, ואומרים להם המלאכים רשעים לא דייכם שגנבתם כשהייתם חיים אלא עדיין אתם רוצים לגנוב.
בר משבא על הגויה ממשכה ערלתיה ולא מבשקר ליה. פי' באלפא ביתא דר' מכיר [ילקוט תהילים תשע"ג], דהיינו ערלות בנים קטנים שמתו קודם שמלו, שנוטלים אותם מהם ומחברן להם למי שבא על הגויה, ולכך נהגו הנשים לחתוך ערלתם קודם שיקברו אותם.
דילמא ההיא דירושלים. ה"ג, אבל ל"ג היינו ההוא דמדבר, דהיה רחוק מן המדבר. והאיכא תפתה. תימה והאיכא עלוקה, דכתיב [משלי ל'] לעלוקה שתי בנות הב הב, ופר"ת דעלוקה שם חכם, כמו לשלמה לאיתיאל, ועל שם שהיה עמוק ופתוח. והא דפ"ק דע"ז [י"ז, א'] דריש ליה גבי גהינם, דהיינו משום דכתיב בסיפיה דקרא שאול ועוצר רחם. ובפסיקתא חשיב ז' שמות לשלמה ולא חשיב עלוקה, אכן לא חשיב יקא, ושמא הוא בכלל אגור. תנא רבקה נכנסת וכו'. פי' לאו פרה נכנסת ופרה יוצאה, דא"כ היינו מותרות. כפ"ה.
<h2>דף יט:</h2>
בבור שתים עשרה דכ"ע לא פליגי וכו'. לאו דוקא, דשיעוריה באחד עשר ושליש. האריך בדיומדין כשיעור פשוטין מהו לר' מאיר. פי' מי אמרינן דהואיל והזכיר ר' מאיר פשוטין לדבריו שמא דוקא פשוטין קאמר, משום דהוי היכרא טפי למעט אויר הפירצה, או לא. לר' יהודה פשוטין עבוד. י"מ דפשיטא ליה דמהני פשוטין לר' יהודה כמו לר' מאיר, אבל מספקא ליה אם הארכת דיומדין נמי מהניא או לא. ול"נ דא"כ מאי מייתי בסמוך אי איתא דבדיומדין מאריך א"כ זו מחיצה וזו מחיצה, מאי פריך לישני ליה דמיירי בשעשאה פשוטין, כיון דלעולם פשיטא ליה דפשוטין מהני. לכנ"ל דמיבעיא ליה נמי אי פשוטין מהני או לא, אע"ג דמהנו לר' מאיר, וטעמא משום דכיון שלא הזכיר ר' יהודה פשוטין כמו ר' מאיר, שמא היינו משום דסבירא לי' לר' יהודה דדוקא דיומדין עביד משום דעדיפי מפשוטין, דלא ליתי(ה) אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא וליבטיל, והשתא את"ל נמי דר' מאיר (ד)דוקא בפשוטין (ד)קאמר, הויא סברתם משונה זו מזו, דר' מאיר סבר דדוקא פשוטין עביד דעדיפי דהוי היכירא טפי למעט אויר הפירצה, ור' יהודה סבר דדוקא דיומדין עדיפי כדפ' משום אוירא דהאי גיסא. והשתא מיבעיא ליה אי דיומדין דוקא עביד כדפ' מדלא הזכיר פשוטין, או שמא פשוטין עבוד כמו לר' מאיר, ומה שלא הזכיר ר' יהודה ברישא פשוטין לאו היינו משום דלית ליה, אלא לא חש לפרש לפי שממילא איכא למישמע ליה, דמדר' מאיר נשמע לר' יהודה, ובזה אין חולק עליו. והשתא אי פשוטין עביד לר' יהודה היינו ממש כמו לר' מאיר, אי ר' מאיר דוקא קאמר כמו כן יאמר ר' יהודה פשוטין דוקא, ואי לאו דוקא לר' מאיר כמו שרוצה לפשוט הבעיא ראשונה ה"ה לר' יהודה, שהרי מדר' מאיר נשמע לר' יהודה כדפ'.
ואי איתא זו מחיצה וזו מחיצה. פי' אי איתא דדיומדין דוקא עביד לר' יהודה, א"כ חשיבי נמי מחיצה בדיומדין כיון שיש עומד הרבה במקום אחד, אלא ש"מ דפשוטין עביד לר' יהודה כמו לר' מאיר, לכך לא חשיבי מחיצה. משמע השתא שסובר התלמוד דפשוטין לר' מאיר נמי לא חשיבי מחיצה כמו דיומדין, ותימה מאי קמיבעיא ליה לעיל לר' מאיר אי מהניא הארכת דיומדין, השתא פשוטין מהני לר' מאיר, כ"ש דיומדין דחשיבי מחיצה דמהני. וליכא למימר דהכא דוקא לר' יהודה קאמר דפשוטין לא חשיבי מחיצה אי פשוטין עביד, וזה אינו, דהא כי אמרי' דפשוטין עביד לר' יהודה ע"כ צ"ל דהיינו משום דמדר' מאיר נשמע לר' יהודה, וא"כ כי היכי דפשוטין עביד לר' יהודה [ו]מ"מ לא חשיבי מחיצה, ה"ה לר' מאיר. וי"ל דלא דמי, דהכא מיירי בבית סאתים או יותר כדקאמר בהדיא, וא"כ כי מאריך בדיומדין עד שלא ישאר כי אם שלש עשרה ושליש נמצא שהעומד מרובה על הפרוץ, ולכך פריך שפיר דאי איתא דדיומדין עביד לר' יהודה א"כ אמאי פליג ביתר מבית סאתים, כיון דעומד [מרובה] הא מחיצה היא כמו גבי חצר, אלא ש"מ דפשוטין עביד, לכל סוף אויר שלש עשרה דיו בפס אמה, ונמצא שהפרוץ מרובה ולכך לא חשיב מחיצה. אבל לעיל מיבעיא ליה לר' מאיר ביתר מעשר עד שלש עשרה מי מהניא הארכת דיומדין, משום דגם כי נמי מאריך בדיומדין משלש עשרה ועד עשר מ"מ הוי הפרוץ מרובה, ולכך פשיט ליה דפשוטין עדיפי שממעטין את האויר כדפרישית. כ"נ לר"ת מקינו"ן.
<h2>דף כ.</h2>
מהו לטלטל מבין הפסים לתוכה. פי' דלמא (דיומדי) [דיורי] הפסין אסיר ליה. ואין לומר דקבעי משום דלא התירו הפסין אלא לטלטל בתוכו דוקא, דהא קאמר לקמיה שתים מהו, משמע משום דיורין קבעי. וקבעי דוקא למלאות מים לבהמה, דהא לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמות עולי רגלים. א"ל מותר. דלא חשיבי דירה לאסור, נהי נמי דחשבינן ליה דירה להתיר עד בית סאתים משום דהוי היקף זה לדירה, מ"מ לא חשבינן ליה דירה לאסור, כמו בית שער ואכסדרא ומרפסת דאינו אוסר. שראשה אחד נכנס לבין הפסין. ר"ל פתחה לבין הפסים, דאין לומר שנפרצה במלואה, דא"כ לא מצי לערובי. בהדרן ועירבן. וניכר בסופו דהכל אחד, והיינו הא דקאמר עירבו מותרות כשנתערבו יחד.
יבשו מים בשבת מהו. תימה דלימא שבת הואיל והותרה הותרה, כדפסקינן לעיל [י"ז, א']. וי"ל דלענין סילוק מחיצות או בנין מחיצות בשבת שייך לומר שבת הואיל והותרה הותרה, אבל לענין זה לא אמרינן הואיל והותרה הותרה. כלום נעשית מחיצה [אלא] משום מים אין כאן מים אין כאן מחיצה. וליכא למימר הואיל והותרה הותרה, דהיינו ליתנהו למחיצות.
<h2>דף כ:</h2>
הכא באבוס העומד ברשות הרבים גבוה עשרה ורוחב ארבעה וראשו אחד נכנס לבין הפסין. ואשמועינן דלא ימלא מן הבור ויגביה הדלי על ראשו של אבוס שבפנים וילך דרך רשות הרבים ויטלטל על האבוס עד לפני הבהמה, אע"ג דמן הדין היה מותר, כדאמר לקמן [צ"ח, ב'] עומד אדם דרך רה"ר ומטלטל ברשות היחיד, מ"מ אסור הכא משום דלמא כי בעי לאנוחי דלי על ראש האבוס חזי ליה לאבוס דמקלקל לצד ראשו שברה"ר, ואזיל ודרי בהדיא וקמפיק מבין הפסין לרה"ר. אבל השתא דשופך על האבוס והמים הולכים עד הבהמה מאליהן, ליכא השתא למיחש דלמא חזי דמקלקל ראש האבוס של רה"ר ואזיל ודרי הדלי ריקן עמו ברה"ר, דבזה ליכא למיחש, דאין רגילות לישא עמו הדלי ריקן כיון שאין בתוכו מים. וכה"ג מי מיחייב. פי' אפי' אי עביד לי' לא מיחייב דאורייתא, דבעינן מלאכת מחשבת, וא"כ אין אומרין לא ימלא משום גזירה. אובסין אותן מבפנים. תימה דהא אמרינן [שבת קנ"ה, ב'] אין אובסין את הגמל. וי"ל דהכא ר"ל מלעיטין דשרי התם, ולאו דוקא אובסין.
<h2>דף כא.</h2>
ואי לבהמה מה לי מים חיים מה לי מים מכונסין. מכאן קשה לטעם ראשון דלעיל, אמאי יש חילוק בין בור לבאר, משום דבבור איכא למיחש שמא יבשו המים ובבאר ליכא למיחש להכי, מכאן קשה דא"כ מאי פריך מה לי מים חיים וכו', הא איכא טובא כדפרישית. מידי דחזי לאדם. תימה דהא לא הותרו לאדם אלא לבהמה. ופ"ה דמ"מ בעינן דבר חשוב, דאי לאו משום דבר חשוב לא הוה שרינן להו.
<h2>דף כא:</h2>
מי כתיב ולעג ולהג כתיב. ומ"מ אמת היא הך דרשא דכל המלעיג על דברי חכמים וכו', כדאמרינן בגיטין [נ"ז, א'] בישו, דיניה דההוא גברא בצואה רותחת שכל המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת. אלא ה"פ מי כתיב לעג, פי' אי לא אתא אלא להאי דרשא דכל המלעיג א"כ היה לו לכתוב לעג, ומדכתיב להג ש"מ דאתא נמי להך דרשא כל ההוגה בדברי תורה וכו'. מוטב שימות וכו'. ולא היה צריך לכך, דהא אמרינן לעיל [י"ז, א'] ד' דברים פטורים במחנה וחשיב נטילת ידים, אלא מחמיר על עצמו היה. א"נ היה מצפה שיביאו לו מים כשיראו שיצטער.
<h2>דף כב.</h2>
או דילמא בור בלא [פסין]. ולא בעי או דילמא פסין בלא בור, דפשיטא ליה דאדם נותן עיניו במחיצה ואתי למישרי יותר מב[ית] סאתים, דבור הוי העיקר. והאמר ר' יוחנן ירושלם אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רה"ר. וא"ת מאי פריך, לישני ליה ירושלם שאני דהוי י"ו אמה ומשו"ה הויא רה"ר, אבל בפסי ביראות אינו לכל היותר רק י"ג אמה ושליש. וי"ל דלענין בקיעת רבים אין לחלק בין י"ו אמה לפחות, דאי סבירא ליה דבקיעת רבים לא מבטל מחיצתא גם בי"ו לא יבטלו. וכן דקדק מו"ר לעיל [ו', ב'], ושוב מצאו כתוב בשיטה כאן.
התם איכא ב' מחיצות. פי' ובהא סבר ר"י דבקיעת רבים לא מבטל להו. וא"ת כיון דאסיקנא כאן ולא סבירא ליה, פי' כרבנן, אלא ס"ל כר"י, א"כ ס"ל לר' יוחנן דב' מחיצות דאורייתא, וא"כ קשה דאמאי מצריך ר' יוחנן בירושלם נעילת דלת כיון דאיכא בה ב' מחיצות. ואומר ר"י דבירושלים היו בה ד' פילושים, שהיה מפולש לד' שערים, ולא היה שם רק [שם] ד' מחיצות, ובזה ס"ל לר' יהודה דבקיעת רבים מבטלתן, ומשו"ה מצריך ר' יוחנן נעילת דלת. ועוד אומר הש"ר מקוצי דלא קשה כלל, דמה שאמרינן דלא ס"ל דמשמע אלא ס"ל כר' יהודה לאו היינו מב' מחיצות, דדוקא מזה לא ס"ל כר' יהודה, אלא ס"ל כרבנן דסברי ב' מחיצות לא מהני, ומה שהוא אומר דר' יוחנן ס"ל כר' יהודה היינו מש(ו)ם ד' מחיצות, דבזה סבר לה כר' יהודה דאמר דאתי בקיעת רבים ומבטלי מחיצתא. והשתא ניחא אמאי מצריך נעילת דלת בירושלם, דאי משום ב' מחיצות לא מהנו, דהא בזה לא ס"ל לר' יוחנן כר' יהודה אלא ס"ל בהא כרבנן, ומ"מ נמי משום [שם] ד' מחיצות לא מהנו, דבהא סבר לה כר' יהודה דרבים מבטלי מחיצתא. וא"ת א"כ פ"ק [שם] דפריך הא בדלתות מיערבא והא"ר יוחנן וכו', ומאי פריך והא מילתא דר' יוחנן לא הויא כרבנן אלא כר' יהודה. וי"ל דפריך שפיר, דכך לי ב' מחיצות לרבנן כמו שם ד' מחיצות לר' יהודה, וא"כ כיון דחזינא בירושלים דהיינו שם ד' מחיצות דצריך נעילה, כמו כן יש לנו לומר דבב' מחיצות לרבנן דצריך נעילה.
<h2>דף כב:</h2>
מעלות ומורדות שבארץ ישראל אין חייבין עליהן משום רה"ר לפי שאינם כדגלי מדבר. פי' דלא ניחא תשמישתייהו, דאע"ג דר' יוחנן ס"ל כר' יהודה דבקיעת רבים מבטלי מחיצתא, מ"מ היינו דוקא דניחא תשמישתיה, אבל היכא דלא ניחא תשמישתייהו כמו הכא ר' יהודה מודה דבקיעת רבים לא מבטלי מחיצתא. וא"ת למה נקט ארץ ישראל, אפי' חוצה לארץ נמי. וי"ל למסקנא דלקמן ניחא שפיר אמאי נקט ארץ ישראל כאשר אפרש בע"ה.
חצר שרבים נכנסים וכו', אלא לאו ר"י. פי' דקסבר דאתי רבים ומבטלי מחיצתא, ואפ"ה דלא ניחא תשמישתייהו משום הגידודי מודה ר' יהודה דלא מבטלו רבים. וא"ת מאי פריך, דלמא משום דאיכא ב' מחיצות מעלייתא ומשו"ה הוי רה"י, אבל לעולם אימא לך דר' יהודה אמר למילתי' גם היכא דלא ניחא תשמישתיה. ואומר ר"י דמי לא עסקינן דיש לה ד' פתחים מד' רוחות, דהשתא אין שם ב' מחיצות שלמות, וזהו דוחק. והש"ר מקוצי פירש דע"כ ליכא למימר דהיינו משום דאיכא ב' מחיצות וכר' יהודה דאמר ב' מחיצות דאורייתא, דע"כ האי תנא לא סבר לה כוותיה דר' יהודה מדין ב' מחיצות, [ד]א"כ מאי איריא דנקט חצר דהיינו לא ניחא תשמישתייהו, אפי' ניחא נמי, דהא ר' יהודה קאמר דב' מחיצות דאורייתא גם בניחא תשמישתיה, אלא ודאי מב' מחיצות דאורייתא לא אתיא כר' יהודה אלא כרבנן דסברי דלא מהנו, ומדין דשם ד' מחיצות מוכח דלא אתי כרבנן, כדקאמר מאי איריא וכו', אלא לאו כר' יהודה, פי' מדין שם ד' מחיצות סבר כר' יהודה דאמר בעלמא כי ניחא תשמישתייהו דאתו רבים ומבטלי להו, ומשו"ה הכא דלא ניחא תשמישתיה מודה ר' יהודה דלא מבטלי לה רבים.
שבילי בית גלגול קאמרת. וא"ת ואמאי לא משני כדלעיל, לעולם כרבנן ורה"ר לטומאה איצטריכא ליה כדמשני לעיל. וי"ל דלא מצי אתי כרבנן, דמדנקט שאין העבד יכול לרוץ וכו', משמע דוקא כה"ג הוה רה"י לשבת משום דלא ניחא תשמישתיה, אבל אי ניחא תשמישתיה לא הוה רה"י לשבת, ואי אתיא כרבנן א"כ מאי איריא כל שאין העבד יכול לרוץ וכו' דהיינו לא ניחא תשמישתייהו, אפילו ניחא תשמישתייהו נמי ס"ל (כרבנן) [לרבנן] דהוי רה"י, אלא ש"מ דלא אתיא כרבנן. אבל לעיל משני שפיר בחצר דהא לא קתני הכי, דקאמר רה"ר לטומאה איצטריכא (מדנקט) ליה, פי' בהא דקאמר רה"י לשבת ליכא שום חידוש דפשיטא הוא, אלא החידוש הוה מהא דמ"מ רה"ר לטומאה.
יהושע אוהב ישראל היה וכל היכא דלא ניחא תשמישתיה מסרה ליחיד. פי' ושבילי גלגול היו בארץ ישראל, ומשו"ה חשיב ליה רה"י כיון דלא ניחא תשמישתיה, אבל בעלמא במקום אחר חוץ מארץ ישראל דשם לא שייך האי טעמא דיהושע וכו', א"כ ודאי ר' יהודה פליג גם בלא ניחא תשמישתייהו ויאמר דאתי רבים ומבטלי מחיצתא. והשתא ניחא שפיר הא דנקט לעיל מעלות ומורדות שבא"י, דדוקא נקט, דאילו בחו"ל א"כ הוי רה"ר, דהא ר' יוחנן אית ליה כר' יהודה דאמר דבקיעת רבים מבטלי מחיצתא גם בלא ניחא תשמישתייהו כדפ', דר' יהודה לא מודה דלא מבטלינן אי לא היכא דאיכא תרתי, דלא ניחא תשמישתיה, וגם מסרה ליחיד כגון בארץ ישראל.
<h2>דף כג.</h2>
מתני'. ובלבד שיהא בה שומירה. פ"ה דבהכי הוי מוקף לדירה. משמע דר"ל דר' יהודה סבר דגם כשאינו אלא בית סאתיים צריך שיהא מוקף לדירה, ולא נהירא, דאם כן פליג ר' יהודה בכל מקום, דהא אמרינן [לקמן כ"ה, א'] קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, משמע הא לבית סאתים לא בעי היקף. ועוד קשה דהא משמע הכא דגם כשעשה השומירה לאחר ההיקף סגי, וכיון דסבר דשומירה מטעם היקף לדירה הוא אם כן היכי סגי כשנעשית לאחר ההיקף, והא מוכח לקמן [כ"ו, א'] דלא חשיב היקף לדירה אלא בפתח ולבסוף הוקף. לכנ"ל דודאי (סגי) מן הדין לא בעינן היקף כלל לדירה כשאין לה אלא בית סאתים, אלא רבי יהודה מחמיר חומרא בעלמא ובעי מיהא היקף גרוע ואפי' לבית סאתים, ומשום הכי סגי בשומירה גם לאחר שנעשה ההיקף, דלאו היינו מן הדין אלא חומרא בעלמא כדפרישית. ודוקא בבית סאתים סגי בשומירה, אבל ביתר מבית סאתים לא מהני שומירה, אלא צריך היקף לדירה מעליא כדפ' לקמן, כפ"ה. והדין עמו, שהרי אמר ר' יהודה הכא דכשיש בה בור ושיח מהני שפיר, ועל כרחך דהיינו דוקא לבית סאתים ולא ליותר, דליותר לא מהני בור, דהא אמרינן הכא במשנה דאינו מותר להרחיק הפסין אלא עד בית סאתים ולא יותר, וקאמר טעמא בגמ' משום דאדם נותן עיניו במחיצתו ואי שרית ליה הכא אתי למישריה בעלמא פי' בקרפף בעלמא כי האי גונא שיש בור בתוכו ולטלטל בו אע"ג דהוא יתר מבית סאתים, אלא משמע דביתר מבית סאתים לא מהני בור לר' יהודה אלא דוקא בבית סאתים, ומדר' יהודה נשמע לר' יהודה בן בבא, דלא מהני טפי שומירה לר' יהודה בן בבא מבור לר' יהודה. ואומר ר"י דגם בפחות מבית סאתים מחמיר ר' יהודה ובעי שומירה, שהרי הוכחנו דביתר לא פליגי דמודו דלא סגי בכך, ואם תאמר אי מודו בפחות דלא צריך שום דבר אם כן לא הוי מחלוקתם אלא בבית סאתים מצומצמות לא פחות ולא יותר, וזה לא יתכן להעמיד מחלוקתם בשיעור אחד מצומצם, אלא ודאי גם בפחות מחמיר ר' יהודה בן בבא ובעי שומירה, והשתא ניחא דלא הוי מחלוקתם בשיעור מצומצם, דהא ר' יהודה בן בבא פליג אפילו מאמה אחת ועד בית סאתים.
גמרא, הכא במילתי אחריתי איפסוק. פי' משום הכי לא קאמר ועוד. ומקשים העולם ממסכת ביצה פרק המביא [ל"ד, א'], דקאמר ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה וכו', והא התם דאפסקוה למילתיה, דקאמר בינתיים אין מלבנין הרעפים, ואפילו הכי קתני ועוד. וי"ל דהתם הוי קולא, ובקולא שייך שפיר לומר ועוד אף על גב דאפסקוה במילתא אחרינא, משום דחידוש הוא ודבר גדול הוא למצא טעם להקל, ומשום הכי קתני ועוד, אבל הכא דהיינו לחומרא דאין זה חידוש, בהא ודאי לא שייך למיתני ועוד היכי דאפסקוה במילתא אחרינא, ובביצה הארכתי [ל"ד, א' ד"ה "ועוד"].
<h2>דף כג:</h2>
ר' עקיבא היינו תנא קמא. פ"ה תנא קמא היינו אמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לגינה ולקרפף בלבד, ומשמע דאף בלא שומירה מהני, מדלא פירש בדבריו שומירה. ולא נהירא, דמה בכך אם לא פירש בדבריו, מכל מקום יכול להיות דאע"ג דלא פירש מכל מקום בעי ליה שפיר, דהא ר' יוסי לא פירש שומירה בדבריו ואפילו הכי אמרינן בגמרא אי אמר הלכה כר' יוסי הו"א עד דאיכא שומירה, אלמא דר"ל דבעי שומירה אע"ג דלא פירש לה בדבריו. ועוד קשה דמאי פריך לישני ליה דאריך וקטין איכא בינייהו, דלתנא קמא מהני כדשמעינן לעיל [כ"ב, א'] לר' יהודה ומיניה נשמע להו [לרבנן], דהא בזה לא פליגי, אבל ר' עקיבא בעי שתהא מרובעת שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים דהיינו מרובע. לכ"נ כפר"ח דהכי פירושו, ר' עקיבא היינו תנא קמא פי' ר' יהודה בן בבא. וא"ת א"כ היאך אנו יכולים לומר כך, הא טובא איכא בינייהו, דר' יהודה בעי שומירה ור' עקיבא לא בעי שומירה. ויש לומר דהכי פירושו, דמשמע ליה מדהאריך ר' עקיבא בדבריו ואמר ובלבד שתהא שבעים אמה וכו', שמע מינה דבזה איכא דין דפליגי איהו (ור"ע) [וריב"ב], דאם לא כן מה הוצרך לו להאריך בלשונו כך, והא ביתר מע' אמה לא פליגי כדפרישית לעיל, ואם כן לא היה לו לומר רק אע"פ שאין בה אחת מכל אלו וכו' לבד, ואנא ידענא מע"א דקאמר תנא קמא פליגי, אלא מדהאריך כל כך ש"מ דבזה איכא דין אחר דפליגי, ומשום הכי פריך מאי ניהו אותו הדבר. ומשני, איכא בינייהו דבר מועט. דלתנא קמא דהיינו אמרו לו לא אמרו בית סאתים, אם כן מדקאמר בית סאתים משמע כל סאתים עם דבר מועט, ולרבי עקיבא דאמר ע"א ר"ל דוקא, אבל דבר מועט לא. ולפי' התוספות הכי פירושו, רבי יהודה בן בבא אית ליה סאתים שלימות דר"ל ע"א שוחקות עם דבר מועט, אבל רבי עקיבא דקאמר ובלבד שתהא ע"י וכו', מדקאמר ובלבד ש"מ דאתי למימר דוקא מצומצמות אבל לא שוחקות. ופליגי בקראי דמייתי טול חמשים וסבב על חמשים, דרבי עקיבא סבר דהכי קאמר טול חמשים וסבב על חמשים, פי' כמה שיוכל להעלות לחשבון דבר שלם דאינו אלא י"ח אמה וד' טפחים, ובין תבין את אשר לפניך ואז תמצא חשבונו, ורבי יהודה סבר דר"ל טול (ב) חמשים, פי' כל חמשים לגמרי, וסבב חמשים.
איכא בינייהו ריבועא דרבעי רבנן. פ"ה דר' אליעזר דקאמר דאם היה אורכה פי שנים ברחבה אפילו אמה אחת אין מטלטלין, משמע אבל אם לא היה יתר מותר גם לכתחילה לעשותו כן, ורבי [יוסי] פליג עליה ואמר אפילו אם אורכה פי שנים ברחבה מטלטלין בתוכה, פי' כשנעשה כן בדיעבד, אבל לכתחילה אם בא לנו לשאול היאך יעשנו נאמר לו שיעשנו מרובע, כמו שאומרים רבנן פי' רבי יהודה בן בבא והנך אחריני. ול"נ וכי מצות הם דשייך בהו חילוק דלכתחילה ודיעבד, אם מותר לטלטל בדיעבד למה יהא אסור לעשות כן לכתחילה. ועוד דאין לשון ריבועא דרבנן מכוון. לכנ"ל ריבועא דרבנן, פי' דלקמן פרק מי שהוציאוהו [מ"ט, ב'] תניא אמות שאמרו עגולות ואיכא מ"ד מרובעות כדי שיהא נשכר הזויות, והכא נמי פליגי בנשכר הזויות, וידעי דכשיש בריבוע ארכה פי שנים ברחבה איכא באלכסון יותר מפי שנים, ובזה פליגי, דרבי אלעזר דנקט איסורא במילתיה אם כן סבירא ליה דלא יהבינן ליה השכר בזויות, והכי קאמר אם היה ארכה פי שנים ברחבה אפי' אמה אחת, פי' בשום מקום אפי' באלכסון, [אין מטלטלין ור' יוסי לטפויי אתי וה"ק, הא דאמרת דאם הי' ארכה יתר מפי שנים ברחבה אפי' באלכסון] דאז אינו יתר בריבוע ומ"מ אין מטלטלין זה אינו, אפילו אי ארכו פי שנים ברחבו בשום מקום, פי' בריבוע, דאז הוא יתר באלכסון, מכל מקום מטלטלין.
לכלים ששבתו לתוכן. פי' אז הוא מותר לטלטלם מחצר לחצר, פי' גם כשהם לשני בעלים, ומן החצר לקרפף, דרבי שמעון סבר חצר וקרפף רשות אחת הן. ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. פי' שהיו כשקדש היום בבית, אע"ג דעכשיו הם בחצר מ"מ אסור לטלטלם מחצר לחצר כשהם לשני בני אדם, מקרפף לחצר אפי' אם הקרפף והחצר שלו, ומשום דכיון שהיו כשקדש היום בבית אם כן הוי כמו אם היו עכשיו בבית, ובית וקרפף אינם רשות אחד אלא ב' רשויות, והיה אסור לטלטל מן הבית לקרפף, כמו כן יהא אסור מן החצר לקרפף. ורבנן פליגי עליה דר' שמעון ואמרי דגם לכלים ששבתו לתוכן אסור לטלטל מן החצר לקרפף גם בקרפף שלו, ורבנן סברי חצר וקרפף שתי רשויות הם, וכך לי חצר וקרפף לרבנן גם בקרפף שלו כמו בית וקרפף לר' שמעון. והא דקאמר רבי שמעון בחצר וקרפף רשות אחת הם, היינו דוקא בבית סאתים ולא יותר, דאז אינו כרמלית ומותר לטלטל בתוכו, ומשום הכי מותר לטלטל ממנו לחצר, אבל אם הוא יתר מבית סאתים דאז הוא כרמלית, אסור לטלטל בתוכו אלא בארבעה, א"כ ר' שמעון מודה דאסור מן החצר לתוכו כמו דאסור לטלטל מחצר לבקעה. ונראה לפרש דרבנן (ד)פליגי עליה גם בפחות מבית סאתים, דאי מודו בפחות מבית סאתים אם כן לא פליגי אלא בשיעור סאתים מצומצם לא פחות ולא יותר, דהא ביתר לא פליגי, ור' שמעון נמי מודה ביתר דאסור כדפ', אלא ודאי ש"מ דרבנן פליגי גם בפחות, והשתא ניחא דרבנן פליגי מאמה אחת ועד בית סאתים.
<h2>דף כד.</h2>
אלא אי איתמר הכי איתמר. פי' ודאי לא קאי מנזרע רובו, דודאי כי נזרע רובו גם כשאותו רוב אינו אלא בית סאתים או פחות מ"מ אסור, דכיון דמ"מ נזרע רובו אם כן בטל המיעוט לגביה והוה ליה קרפף יותר מבית סאתים, אלא ודאי קאי אמיעוטו והכי קאמר וכו', לא אמרנא אלא דלא הוי (אלא) בית סאתים, פי' דבאותו מיעוט שנזרע לא הוי בית סאתים, ומשום הכי שרי דאינו חשוב ומתבטל לגבי השאר והוי כולו חצר, אבל אי הוי בית סאתים אסור, פי' משום דחשיב והוי קרפף, והשאר שאינו נזרע הוי חצר, וחצר וקרפף ב' רשויות הם, ואם כן הוא פרוץ במלואו במקום האסור. כמאן כרבנן. וא"ת כיון דאתיא כרבנן אם כן כי נימא נמי דהוי פחות מבית סאתים היכי שריא, הא רבנן פליגי גם בפחות מבית סאתים ואסרי לטלטל מן הקרפף לחצר. וי"ל דהיינו דוקא כשיש מחיצה בין קרפף לחצר, ומשום הכי פליגי דגם בפחות מבית סאתים הוו ב' רשויות חצר וקרפף, אבל הכא כיון שאין שם שום מחיצה בין אותו מקום שנזרע לשאר, וגם לא הוי חשוב להבדל מן החצר ולהקרות לו שם קרפף.
מתני לקולא הא מיעוטו שרי [וכו'] לא אמרנ' אלא בית סאתים. ומשום הכי מותר, דאע"ג דהוא קרפף אותו מקום הזריעה והשאר חצר, מ"מ שרי, דחצר וקרפף רשות אחת הם כר' שמעון, אבל וכו'. וקיימא לן כר' שמעון דאמר חצר וקרפף אחד הם. ועכשיו כל הקרפפות שלנו הם מוקפים לדירה, דרגילות הוא לעשות פתח קודם להיקף, ואם כן [אם] לא נזרע כלל מותר לטלטל גם ממנו לבית, אבל אם נזרע, אם היקפן אינו אלא בית סאתים אז יש בו ב' דינים, אם לא נזרע אלא מיעוטו מותר לטלטל ממנו לבית, דאינו חשוב ומתבטל לגבי השאר והוי כולו חצר, ואם נזרע כולו או רובו, ודאי מותר לטלטל בכולו כיון דאינו אלא בית סאתים, אבל אסור לטלטל ממנו לבית דהוי כולו קרפף ואסור לטלטל מן הבית לקרפף. אבל כשהקיפן הוי יתר מבית סאתים, אם נזרע רובו אפי' אם אותו רוב לא הוי בית סאתים מ"מ אסור לטלטל גם בו אלא ארבעה, משום דכיון שנזרע רובו אם כן מעוטא בטל לגבי רובא והוה ליה קרפף יתר מבית סאתים. אבל אם אינו נזרע אלא מיעוטא, בזה יש ג' דינים, אם הוא אותו מיעוט לא הוי בית סאתים אז הוא מותר לטלטל ממנו לבית, דאינו חשוב ומתבטל לגבי השאר וקרי חצר, ואם יש באותו מיעוט בית סאתים, דהשתא אותו מקום שנזרע הוי קרפף, ואמת הוא דמותר לטלטל בכולו ממקום שנזרע למקום שלא נזרע, דחצר וקרפף רשות אחת הם כר' שמעון והלכה כמותו, אבל מ"מ גם מאותו מקום שלא נזרע אסור לטלטל ממנו לבית, משום דלגבי בית הוי אותו מקום שלא נזרע נפרץ ממילואו למקום האסור לו, דאותו מקום שנזרע הוי אסור לו לגבי כלי הבית דאמ' דאסור לטלטל מן הבית לקרפף גם לר' שמעון. אבל אם המיעוט הנזרע הוי יתר מבית סאתים, הוי אסור לטלטל בכולו אלא (ל)ארבעה גם לר' שמעון, משום דהשאר הוי נפרץ ממילואו למקום האסור לו. ומעמידו עד עשר. פי' דהשתא מהני, דהוי פתח ולבסוף הוקף.
סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותקנה. פ"ה לאו דוקא תיקנה, שהרי בלא תיקנה נמי חזיא למדרס, ולרבותא דסיפא נקטיה דאף כי תקנה אמרינן נפסקה שניה טהור מן המדרס משום דפנים חדשות באו לכאן. ור"י פירש דוקא תקנה לראשונה אמרינן נפסקה שניה טמא מגע מדרס, אבל לא תיקנה דהא כאן נפסקו שניהם שעה אחת, טהור מכלום אף לטמא אוכלים ומשקין כדין מגע מדרס.
טמא מגע מדרס. וא"ת האי מגע מדרס מתי באין, אי בהדי מדרס אמאי לא אמרינן כי היכי דטהור ממדרס משום דפנים חדשות באו לכאן כמו כן [טהור] ממגע מדרס, ואי דאתא בתר דתקנה ראשונה מאי איריא מגע מדרס אפילו מדרס נמי בכי האי גונא. ועוד איך חל מגע מדרס על המדרס, הא [שבע] ליה טומאה. ורש"י פירש בשעת פרישתו קיבל טומאה מאביו, ולא נהירא, דהא ר' מאיר הוא דאמר טעם זה, ורבי הוא דפליג ואמר דכי באיזו נגע זו דחשיב לו כטומאת בית הסתרים. ונראה להר"י כשנפסק האוזן היה האוזן טהור מכלום, וכשנגע האוזן בסנדל בשעה שבא לתקנה לחברה אל הסנדל נעשית האוזן מגע מדרס מפני שנוגע בסנדל, וגם הסנדל כמוה לאחר שחיברה, וכשנפסקה השניה הוא טהור מן המדרס משום דלגבי המדרס הוי פנים חדשות, אבל לגבי מגע לא הוי פנים חדשות, דהא אחר המגע לא נפסקה אלא אחת.
רחבה שבאחורי הבתים אין מטלטלין בה אלא בארבעה. משום דסתם רחבה אינה מוקפת לדירה. מכאן נראה דקשה לפ"ה דלעיל [י"ח, א'] דפירש דמוקצה היינו רחבה שבאחורי הבתים, דהא קאמר לעיל [י"ט, ב'] אפי' כור ואפי' כוריים, והכא קאמר דאין מטלטלין אלא בד'. ושמא מתניתין מיירא בפתח ולבסוף הוקף.
דאית ביה [בי] דרי. היה בין הבית לרחבה. וקצת קשה אי מהני פתח הבי דרי לרחבה למה לי פתח הבית, אלא לאו שמע מינה דלא מהני, ואם כן כיון דלא מהני היקף לרחבה איך יועיל פתח הבית לרחבה כיון דמפסיק בי דרי. לכן נראה לפרש שהרחבה בין הבית לבי דרי, וקאמר סלקא דעתך אמינא אדעתא דבי דרי פתח, ולא להשתמש ברחבה אלא לילך לבי דרי דרך הרחבה, קמ"ל דמהני לרחבה.
<h2>דף כד:</h2>
ההוא רחבה דהוה בפום נהרא. (כזה), פרש"י דהויא יתר על בית סאתים ולא הוקפה לדירה. דהויא חד גיסא פתיחא למתא. פי' למבוי אחד מן העיר. וחד גיסא פתוחה לשביל של כרמים. פי' שביל של כרמים היינו גדר מכאן וגדר מכאן, ואותו סליק אגודא דנהרא. פ"ה דגודא היינו סלע גדול שהיה על שפת נהרא, והשביל כלה לאותה גודא, ואותה גודא הויא מחיצה רביעית לשביל, והשלישית שלפנים היתה פרוצה לרחבה ולא היה בו לפנים לצד הרחבה שום מחיצה. ופ"ה ואותו שביל היה עליו תורת מבוי, מדאמר בסמוך דיש בו תקנה בלחי אלמא דיש תורת מבוי עליו, והיינו טעמא משום דהיה לו בתים וחצירות פתוחין לתוכו. וזהו דוחק דהא אין רגילות שיהיו בתים וחצירות פתוחים לתוכו לתוך השביל. לכך פי' בתוספות דהיינו משום דכיון דהוה פתוח אל המבוי דרך הרחבה, דהא דיורי המבוי משתמשים בו, חשיב כמבוי גופיה להתירו בלחי.
היכי ליעביד. פי' דהא הוו כולם אסורים, הרחבה אסורה דלא הוקפה לדירה, והשביל והמתא פרוצים לה במילואם, נמצא שלשתן אסורים, והקשה הקונטרס אמאי אסור המבוי, הא אמרינן לעיל [ז', א'] אם היה מבוי כלה לרחבה אין צריך כלום. ותירץ דלא דמי, דהתם מיירי שהרחבה מוקפת לדירה. ועוד הוסיף בקו' למימר דיש בה דיורין, ותדע מדמפליג בין עירבו ללא עירבו, והכא מיירי שלא הוקפה לדירה, ואם כן כרמלית היא, כן פ"ה. ומ"מ מה שפירש דלעיל מיירי דהיו בה דיורין זה לא ניחא, דהא לעיל [שם ע"ב] אוכחינן דלית בה דיורין, וכך לי עירבו ברחבה כמו לא עירבו. לכנ"ל דלעיל מיירי דהוקפה לדירה אבל לית בה דיורין, אבל הכא מיירי דלא הוקפה לדירה. וא"ת מ"מ ליהוו השביל והמבוי כחצר קטנה שנפרצה לגדולה, וליתכשרו הגפופי רחבה בנראה מבחוץ ושוה מבפנים, דהא גם לעיל [ט', ב'] ר"ל דגם קטנה משתריא אי לאו משום דמיירי בנכנסים וכו'. ויש לומר דלא דמי, דדוקא לעיל ר"ל דגם קטנה מותרת משום נראה מבחוץ וכו' משום דהגדולה מותרת, ואם כן מיגו דמהני גיפופי הגדולה ליתהני נמי לקטנה, אבל הרחבה הני גיפופי אינם מועילים לה להתירה דהא אסורה היא, ואם כן לעצמם אינם מועילים לאחרים לא כ"ש.
ליעביד מחיצה אגודא דנהרא. פרש"י וניהוי שביל כמוסיף על הרחבה, וניהוי שביל ורחבה חד, ותיהוי הך מחיצה עשויה בגוף הרחבה לשם תשמיש ובכך חשובה מוקף לדירה. וא"ת על כרחך האי שביל אינו רחב יתר מעשר, מדקאמר בסמוך ליעביד ליה לחי, ואי מיירי שהוא רחב יתר מעשר אם כן היאך יועיל לו הלחי, הרי לחי אינו מועיל לו ביתר מעשר כדפ"ל בפ"ק [ב', א'], אלא שמע מינה דמיירי דאינו רחב אלא עשר, ואם כן היאך תועיל מחיצה זו לעשות הרחבה מוקפת לדירה כיון שאינה יתירה מעשר, הא אמר לעיל [כ"ד, א'] גבי פורץ פרצה ביתר מעשר. ויש לומר דהיינו דוקא הא דאמרינן דצריך לפרוץ יותר מעשר, משום דאינו רוצה לפרוץ כל המחיצה לעשות מחיצה אחת חדשה, ומשום הכי צריך לפרוץ יתר מעשר, אבל אם היה עושה מחיצה שלימה חדשה ודאי מועיל אע"פ שאינה עשרה, כדאמר לקמן [כ"ה, א'] הרחיק ד' אמות מן הכותל ועשה מחיצה הועיל, ולא חילק בין כותל גדול לקטן, והכא היינו טעמא דמהני בלא פירצה יתר מעשר, משום דהיינו מחיצה שלימה שעושה אגודא דנהרא. וא"ת (וכ"ת) היאך יועיל זה המחיצה לרחבה. ויש לומר דלפ"ה ניחא שפיר, דפירש דעבדינן שביל ורחבה כחד, ואם כן הויא כרחבה שמתקצר לצדה האחד, והוי כאילו היה דופן שלם של רחבה. אין עושין מחיצה על גבי מחיצה. ואם תאמר וירחיק ד' מן הגודא, דהא אמרינן לקמן הרחיק ד' מן הכותל ועשה מחיצה הועיל. ויש לומר שלא היו רוצים לקצר השביל.
ליעבד צורת פתח אשביל של כרמים. פ"ה באותו צד שהשביל פתוח לרחבה, מיגו דמהני לשביל שלא יהא פרוץ לרחבה, שהרי אפי' אם היה פרוץ לרשות הרבים היה מועיל לו, לתקוני נמי לרחבה להחשיבה מוקפת לדירה. ולא נהירא לר"י, דהא מדקאמר ליה האי טעמא דמיגו בתר הכי משמע דאכתי [לא ירד] לאותו טעם. ועוד קשה דאי ירד מהשתא לאותו טעם דמיגו, אם כן למה היה אומר צורת פתח לימא לחי ולא יקשה לו שום דבר, כדמייתי ליה בתר הכי. לכנ"ל לר"י דה"פ, ליעביד ליה לשביל צורת פתח פי' לצד הגודא, ומ"מ לאו היינו מחיצה על גבי מחיצה, דירחיק ד' מן הגודא. ואין להקשות כדפרישית דאם כן יתקצר הילוך השביל, דודאי בעבור זה לא יניחו לילך, דהא בצורת פתח אין אלא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן.
אלא אמר אביי יעשה לחי אשביל של כרמים. פי' באותו צד שהוא פתוח לרחבה. ומיגו וכו'. אם כן יאמרו לחי מועיל אשביל של כרמים. פ"ה לשביל שאין לו רק ב' מחיצות, דלא ירגישו אל המחיצה שלישית של צד הגודא. ותימה הוא דהיאך לא ירגישו הלא יראו הגודא שהיא גבוה עשרה כדפ', דאין לומר דאותה גודא אינה גבוה אלא היא שוה לשביל, אלא היא גבוה מן המים והוי מחיצה מטעם גוד אסיק מחיצתא, דאם כן היכי קאמר לעיל אין עושין מחיצה על גבי מחיצה, הא מוכח לקמן [כ"ה, א'] דלא חשיב מחיצה על גבי מחיצה במחיצה שאינה אלא על ידי גוד אסיק מחיצה, דקאמר מחיצה על גבי התל מועיל לכך. ויש לומר דלפי פי' התו' לשיטת רש"י ניחא, דפירשו שלא היו בו דיורין לשביל, אלא משום דדיורי המבוי משתמשין בו חשוב כמבוי גופי' להתירו בלחי, והשתא ניחא דפריך שפיר אם כן יאמרו לחי מועיל אשביל של כרמים, פי' אשביל דעלמא דלא סמיך אמבוי דמתא, דלא ירגישו בזה ההיתר דפי' דמותר ע"י דיורי(ן) המבוי שמשתמשין בו, בזה לא ירגישו. ומ"מ גם זה דוחק, דאמאי לא ירגישו בזה, הרי רואין אותו דסמיך אמתא ודיורי מבוי משתמשים בו תדיר. ועו"ק כיון שהגודא בין השביל למים והיא גבוה על כרחך, אם כן היאך יוכלו הגמלים לעבור הגודא לילך לשתות. ודחק בקונטרס שהיה שם שביל קטן שהיו הולכים בו אצל הגודא, וזהו דוחק. לכנ"ל לר"י שהגודא היתה מעבר המים. וא"ת אם [כן] היו המים מפסיקין בין המחיצה לשביל והוה ליה פירצה. ויש לומר דמיירי שלא היו המים רחבים רק י' (טפחים), אבל אותו צד שלצד השביל היה שוה לקרקע, והשתא ניחא דהיו יכולים הגמלים לילך בטוב לשתות בנהר, דלא היה שם דבר מפסיק בין השביל למים. וה"פ ליעבד מחיצה אגודא, פי' על המחיצה שמעבר למים כדפ'. אבל לא קשיא ליה לעשות מחיצה אגודא דנהרא לצד השביל, שלא היו רוצים לעשות מחיצה שם ולסתום אותו דרך, שהרי היו הגמלים באים דרך שם לשתות מן הנהר. ופריך ליעביד צורת פתח אשביל, פי' אגודא דנהרא שלצד השביל, דצורת הפתח חשיב כמחצה לעשותו כמוסף על הרחבה, והוי על ידי כך מוקפת לדירה. והשתא ניחא שפיר דאין צריך לדחוק ולפרושי דר"ל שירחיק ד' וכו', וניחא נמי דבשביל זה לא יניחו לילך לשתות. ומשני (אותן גמלים) [אתו גמלי] דרך שם ושדיין ליה. והשתא ניחא דפריך שפיר אם כן יאמרו לחי מועיל אשביל של כרמים, פי' שהוא מפולש, דגם זה נראה כמפולש מפני שהנהר מפסיק, והשתא ניחא הכל.
אלא אמר רבא. פ"ה אם היו רוצים היו יכולים בטוב [לתקן] בענין אחר, לפרוץ פירצה יתר מעשר ברחבה ולגודרה אדעתא דלישתמשו בה בני מבוי ושביל, והשתא הוי כפתח ולבסוף הוקף, אבל גדר של אבנים היתה והיה קשה להם להטריח כל כך, והיו רוצים לתקן בענין קל. טלטולי במתא שרי. פ"ה ושביל מה דין עליו, ונראה לומר דאסור שמא יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים. ואם תאמר לפ"ה דפרישית לעיל שהיו בו בתים וחצירות לתוך השביל, אם כן כיון דאסור תוך השביל, והשביל יש לו דריסת רגל על הרחבה, אם כן יאסור על הרחבה דהא אמרינן לקמן [ע"ה, א'] רגל אוסרת במקומה אוסרת שלא במקומה. ויש לומר דמיירי כשאין לשביל דריסת רגל על הרחבה, שיש לו לשביל יציאה ממקום אחר. אבל מ"מ דוחק הוא זה, דמשמע [שבא] לתקן על ידי תקנה זו הכל גם השביל. לכנ"ל דודאי גם שביל מותר, והא דלא פירש אותו בהדיא היתר השביל כמו (כן) מן המבוי והרחבה, לא חש לפרושי, דגם מן המבוי והרחבה לא היה חושש לפרש, אלא משום שרצה לפרש המחלוקת מן הרחבה למבוי וממבוי לרחבה דפליגי בה רב אחא ורבינא. ואין להקשות דאם כן יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים, כאשר הקשה בקו', דודאי בתחילה שהיה אומר לעשות הלחי בשביל היה קשה לו הכי, דכיון שהיו רואים התיקון בשביל א"כ אתי למימר דלחי מועיל לשביל של כרמים דעלמא, אבל השתא שאין עושין הלחי בשביל, אלא עושים אותו במבוי באותו צד שהוא פתוח לרחבה, אבל בשביל אינם רואים שום תיקון, א"כ יבינו בטוב שבא ההיתר לרחבה מחמת המבוי ולשביל מחמת הרחבה, ולא יטעו בזה כלל.
<h2>דף כה.</h2>
הרחיק מן הכותל ד' ועשה מחיצה הועיל. פי' אם היה היקף ראשון הוקף ולבסוף פתח, ואחר כך עושה מחיצה אחרת חדשה מרוח (אחר) [אחת], והרחיק ד' אמות מכותל שהיה כבר, הועיל דהוי פתח ולבסוף הוקף, דאם לא הרחיק אין עושין מחיצה אצל מחיצה. אבל לענין מיעוט לא איירי, מדלא נקט מיעט ולא מיעט כדנקט לעיל גבי אילנות. ולענין מיעוט בקרפף יתר מבית סאתים מה יהיה עליו, נראה דאפי' בכל שהוא מודו כו"ע דהוי מיעוט כיון שהמחיצה לאורך הכותל, מידי דהוה אטחו בטיט ויכול לעמוד בפני עצמו דאמרינן דלכו"ע הוי מיעוט, והיינו פחות מג' שחיברו לכותל ממש.
רב שימי מתני' לקולא. פי' הך פלוגתא דהרחיק מן הכותל, בג' כולי עלמא מודו דמועיל כיון דנפק ליה מתורת לבוד, כי פליגי בפחות מג', ולא קאי אפלוגתא דמיעטו באילנות.
הרחיק מן התל ד' ועשה מחיצה הועיל. מיירי בקרפף שהיה מוקף מרוח אחד מתל גבוה עשרה, והיקף הקרפף היה הוקף ולבסוף פתח, ועתה הוא בא לעשות מחיצה חדשה מרוח אחת לעשותו פתח ולבסוף הוקף, וקאמר דהרחיק ד' הועיל דלא הויא מחיצה אצל מחיצה.
פחות מג' או שעשה מחיצה על שפת התל רב חסדא וכו'. יש ספרים גורסים כן, וקצת קשה דבהא איפלגי כבר לעיל בפחות מג'. ושמא הדר נקטי' אגב דנקט על שפת התל, ורוצה לפרש כל הצדדין. ויש גורסים פחות מג' לא הועיל, ופליגי הכא למאן דאית ליה לעיל דבפחות מג' לא הועיל, ומ"מ מהני טפי כשעשה מחיצה על שפת התל, משום דכשהוא פחות מג' לגבשושית התל כלבוד דמי והוי כדבוק אל הגבשושית של התל, אבל על שפת התל ממש מהני טפי.
ומודה לי רב ששת שאם עשה מחיצה על התל שהועיל וכו'. מיירי שהקרפף על התל, וזהו היקף גמור משום דגוד אסיק מחיצה, אלא שאינו מוקף לדירה ור"ל עליו ולעשותו היקף לדירה, ועשה מחיצה מרוח אחת על התל הועיל. ולא גרסינן כפ"ה על שפת, דאם כן היה במשמע שאינו דר על התל אלא אצלו כדלעיל, ומיירי שדר על גובה התל ולכך נקט על התל, כלומר לצורך הדרים עליו. ומ"מ צ"ל דפירושא דעל התל ר"ל לשפת התל ממש, דאילו הרחיקה מן שפת התל פשיטא דהועיל בלאו טעמא דבאויר מחיצה העליונה הוא דר, אפילו אם היה דר באויר התחתונות מהני שפיר, כדקאמר לעיל הרחיק מן התל ד' ועשה מחיצה הועיל, אלא מיירי הכא שעשאה על השפה ממש, ומ"מ מהני אע"ג דלא מהני בקרפף, משום דדוקא בקרפף לא מהני הואיל ובאויר התחתונות הוא דר והתחתונות (ש)לא הוקפו לדירה, אבל הכא באויר בעליונות הוא דר והם הוקפו לדירה ולהכי מהני.
אלא לענין שבת. ופריך הא הוי מחיצה, דתניא כל מחיצה שנעשית בשבת וכו'. וא"ת מנא ליה דנבלעו בשבת. ויש לומר דהא פשיטא ליה, דאי נבלעו מערב שבת מאי קמיבעיא ליה, הא כיון שהיו אלו מחיצות מערב [שבת] א"כ שפיר הוי היקף לדירה.
אכסדרה בבקעה. פ"ה סיכך ד' קונדיסין ואין שם שום מחיצה. וקשה לר"ת דאם כן היכי קאמר פי תקרה יורד וסותם, הא מוכח לקמן [צ"ה, א'] דאף אם יש ב' מחיצות כיון שהם מפולשות לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם, גבי גשרים המפולשין. לכן נראה לר"ת דאכסדרה יש לה ג' מחיצות, אבל מחיצה רביעית אין לה. וכן משמע בפרק לא יחפור [ב"ב כ"ה, ב'], דקאמר העולם הזה לאכסדרא הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת, משמע דאכסדרא יש לה ג' מחיצות, אבל ב' מחיצות לא אמרינן פי תיקרה יורד וסותם. והני מילי כשהן מפולשות שהן זו כנגד זו, אבל אם עשויות כמין נו"ן יונית, כזה, אמרינן שפיר פי תקרה יורד וסותם בשאר רוחות אליבא דרב, כדמוכח פ"ק דסוכה [י"ח, ב'] דקאמר (רב פפא) [בההיא] ודאי מודינא לך דהוה ליה כמבוי מפולש, פי' דלא מהני פי תקרה יורד וסותם בפילוש, כדאשכחנא דאסרי רבנן בהבונה עליה על גב שני בתים, משמע הא בלא פילוש מהני פי תקרה אע"ג דליכא אלא ב' מחיצות. ועל זה יש לסמוך, דקיימא לן כרב באיסורי. אמנם קיבל מר"פ נ"ע דאם יש שם בקיעת רבים הליכת רבים, כגון הליכות בהמות ועגלות, לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם.
<h2>דף כה:</h2>
וכי אויר המותר לו אוסרו. פי' דהא מותר לטלטל מן החצר לקרפף, ואם כן אין כאן מקום האסור לו. ואין לומר שמא דאויר חצר מייתרו ועושה אותו יתר מבית סאתים כמו דאמרינן לעיל בקרפף, דלא דמי דהיינו דוקא בקרפף אמרינן ליה משום דלא הוקף לדירה, אבל הכא ליכא למימר אויר חצר מייתרו דכל החצרות מוקפות לדירה הם. חצר מאי טעמא מותרת משום גיפופי. פי' דאתיא כרבנן, ומשום הכי קרפף אסור משום דקרפף וחצר שתי רשויות הם, ומ"מ חצר מותר משום גיפופי.
זימנין דמשכחת איפכא. פי' אמאי נקט בהאי גונא היה יכול לומר איפכא, חצר שנפרץ במילואו לקרפף קרפף מותר וחצר אסור, ומדנקט הכי דמשמע דמילתא דפסיקא היא דלעולם הוי הכי, ש"מ דאתיא כר' שמעון ולא כרבנן, ומ"מ קרפף אסור משום דאויר (ד') מחיצות מייתרו. והשתא ניחא דלא מצינן למימר איפכא חצר שנפרץ במילואו לקרפף קרפף מותר וחצר אסור, דהא ליתא דאי נמי הוי חצר נפרץ במילואו ובקרפף גיפופי מ"מ מישתרא חצר, דהא כר' שמעון סבירא ליה דרשות אחד הם, וייתור בקרפף ליתא דהאיכא בי' גיפופי, ובחצר ליכא למימר אויר מחיצות מייתרו דמה יתור שייך בחצר [והא] אין לה שיעור. והקשה הר"ר יעקב מקינו"ן, דעל כרחך מדקאמר חצר מותרת אם כן מיירי דלא נפרצה החצר אלא עשר, דאי נפרצה יותר מעשר אם כן לא היתה מותרת, והקרפף היה נפרץ ממילואו, אם כן כל מילואו לא הוי אלא עשר, ויש לו בית סתאים דהיינו מאה על חמישים, וא"כ ארכו [יתר על] פי שנים ברחבו, למה לי טעמא משום דאויר חצר מייתרו תיפוק לי משום דליכא מאן דמתיר בשאורכו יתר על רוחבו יותר (מבית סאתים) [מפי שנים]. ותירץ דמיירי בקרפף שקצר אצל כניסתו והולך ומרחיב לצד אחר, ואין בו רק ארכו פי שנים ברחבו. ועוד יש לומר דדוקא בבית סתאים מצומצמות בעינן שיהא ארכו פי שנים ברחבו ולא יותר כחצר המשכן, אבל הכא מיירי בפחות משהו מבית סאתים, הלכך אין להקפיד אם ארכו יתר כמה פעמים על פי שנים ברחבו, והא דקאמר אויר מחיצות מייתרו, ר"ל משלימו ומייתרו. והר"ם תירץ דלעולם מיירי בשיש בו בית סאתים מצומצמות, וגם אין ברחבו בשום צד יותר מעשר, ומ"מ ניחא שפיר דהא דבעינן שיהא ארכו פי שנים לא יותר הני מילי ברוחב חמישים כחצר המשכן, ובזה פליגי לעיל [כ"ג, ב'] אם יהא נשכר הזויות אם לאו, אבל כשאינו רחב חמישים כי הכא אין חששא אם הוא ארוך כמה פעמים פי שנים ברחבו, כיון שאין בכולו אלא בית סאתים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, למר עם שכר הזויות ולמר בלא שכר הזויות.
ההוא אבוורנקא דהוה ליה לריש גלותא בבוסתנא. פ"ה ההוא בוסתנא היה יתר מבית סאתים ולא הוקף לדירה, ועשו לאחר כך אבוורנקא בתוך הפרדס באמצעיתו, פי' אהל שבונים לשרים בתוך פרדס שלהם, והיתה פחות מבית סאתים, והוצרך ריש גלותא לטלטל מפתח הבוסתנא שהיה אצל הבית עד האבוורנקא, והיה קשה לו היאך יוכל לטלטל שם שהרי הבוסתנא לא הוקפה לדירה והוי כרמלית, אמר ליה לרב הונא בר חיננא זיל עביד וכו', אזל עבד קנה קנה פחות משלשה להפסיק בין הדרך לבוסתנא, והיה מטלטל דרך אותו שביל. אזל רבא שדנהו, שסובר דבלאו הכי מותר לטלטל בבוסתנא, משום דהאבוורנקא עושה אותו היקף לדירה.
<h2>דף כו.</h2>
איתיבי' רבינא לרבא. שהוזכר רבינא והבין שטעה רבא, דלא הוי היקף לדירה כיון שהוקף ולבסוף פתח.
עיר חדשה וכו'. והא הכא דכי הוקף ולבסוף ישב דמי, דהאבוורנקא נעשית אחר ההיקף. ועוד הקשה לו הפסק יותר (שהיה בה) [שאיתבי'] רב פפא מאדרכלין וכו'. ועוד הקשה לו רב הונא בריה דרב יהושע כל מחיצה העשויה לנחת, דהא רבה בר אבוה מערב לכולה מחוזא ערסייתא ערסייתא, פ"ה שכונות שכונות, שהיו במחוזא שורות של מבואות הרבה בשורה אחת ושורה אחרת של מבואות והיה ביניהם יתר מבית סאתים, פי' ולא היה [מערב] כל אלו שתי השכונות ביחד [אלא] כל אחת לבדה, אע"ג שהיה בהם (ב' מחיצות) מחיצה אחת שהיה מחברם יחד מ"מ לא היה מערבם ביחד, משום דהני מחיצות עשויות לפירא דתורי (עשויות) דהיינו לנחת, דאי לאו משום הכי היה מערב כולה ביחד, ולא היתה צריכה שיור משום דמחוזא עיר של יחיד הואי, ואמרינן לקמן [נ"ט, א'] בפ' כיצד מעברין דעיר של יחיד אינה צריכה שיור. ולא נהירא דהא לקמן [ס', א'] מוכח דמחוזא הויא עיר של רבים, דקאמר גבי מחוזא ולהוי הנך שיור למתא, אלמא משמע דעיר גדולה היא ובעיא שיור. לכנ"ל דודאי עיר של רבים היא וצריכה שיור, ושייר בה דלא עירב אלא כל שכונה ושכונה אחת אחת לבדה, אבל אם לא היתה אותה פירא דתורי היה יכול לערבם ביחד כל השכונות ולשייר בסוף העיר, אבל (א"כ) [כיון] דעשויה לפירא דתורי לא עירבם ביחד, אלמא דמחיצה העשויה לנחת לא שמה מחיצה, ואבוורנקא מחיצה העשויה לנחת היא. ואם תאמר משמע דלא קשה להו אלא לטלטל בבוסתנא, אבל באבוורנקא פשיטא ליה דמותר, וקשה דלפי סברתו גם בתוך האבוורנקא היה אסור לטלטל, דהא אין מחיצות האבוורנקא מחיצות דאינן עשויות אלא לנחת. ויש לומר דודאי אינם מחיצות לענין להחשב הבוסתנא היקף לדירה משום דהבוסתנא היתה יתר מבית סאתים, אבל האבוורנקא היתה פחות מבית סאתים, ואם כן לגבי דידה חשיב שפיר מחיצה.
קרי עלייהו חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו. [ירמיה ד'] דאתמול לא היו זכורים וסתרו התיקון, ועכשיו לאחר שנסתר נזכרו. ודוחק הוא לפי' זה, דהיאך היה ר"ל רבא דמהני אע"ג דההיקף נעשה קודם, והאמר לעיל בכמה מקומות [כ"ד, א' כ"ה, א'] דבעינן פתח ולבסוף הוקף, אבל הוקף ולבסוף פתח לא הוי היקף לדירה. לכן נראה לר"י דהאבוורנקא נעשה קודם ההיקף של הבוסתנא. ואם תאמר אם כן מאי היה מקשה לו רבינא והא הכא דכי הוקף ולבסוף ישב דמי, הרי נעשה קודם ההיקף. ויש לומר דהיה שם שומירה ובית דירה שנעשו אחר ההיקף הביסתנא, ואע"ג דלא פירש כן התלמוד שהיה שם שומירה ובית דירה, דלא חש לפרש, דרגילות הוא להיות שומירה בגינה. (ועי"ל) [וצ"ל] דלכך אמר ליה ריש גלותא לרב הונא זיל תקין, שהיה יודע דכל זה לא הוה מהני לבוסתנא, השומירה דהא היא עשויה לאחר ההיקף והוי הוקף ולבסוף פתח, (והוי) [ו]האבוורנקא שהיתה עשויה קודם ההיקף לא מהני מטעם דקאמר בסמוך דלצניעותא קעביד. אזל עבד קנה קנה פחות מג'. פי' עשה היקף חדש והרחיק מן הכותל ישנה ד' טפחים כדאמרינן לעיל [כ"ה, א'], והשתא משתרי מטעם שומירה ובית דירה, דהוה ליה השתא פתח ולבסוף הוקף מאותו [היקף] חדש. אזל רבא שלפינהו. דסבירא לי' שלא היה צריך שום תיקון, שיש לסמוך על האבוורנקא שעשויה קודם ההיקף, ולא פירש טעמיה. (ורבא) [ור"פ] ורב הונא בריה דרב יהושע תלמידיו נקטינהו, שחשו פן יתקנה שוב רב הונא בר חיננא, ולמחר נזכרו ואותביה רבינא לרבא שלא היה לו לסמוך אשומירה בלא היקף חדש, משום דההיקף ישן הוה ליה הוקף ולבסוף פתח. והיה לו להשיב דאנא [א]אבוורנקא קסמיכנא שהיה עשויה קודם ההיקף, אבל לא הספיק להשיב לו הכי שהשיב לו רב פפא דגם על האבוורנקא אין לסמוך, שהרי אינה עשויה אלא לצניעותא ולא מחיצה היא. ועוד פ"ה פירוש אחר, דאבוורנקא היינו אילן העשוי לצל, והבוסתנא היתה יתירה מבית סאתים לכל הפירושים ולא הוקף לדירה. אזל עבד קנה קנה פחות מג'. דלהוי כשומירה ויהיה מותר לטלטל בבוסתנא. אזל [רבא] שלף שדנהו. דסבר דאין תיקון זה מועיל לעשותו הוקף לדירה, דהבוסתנא היתה מוקפת לדירה בתחילה ואחר כך פתח תיקון הקנים. ואותביה רבינא פי' לסיועי לרבא, וכן כל האחרים. וזה דוחק, דלא משמע הכי לסיועי. ועוד קשה לבסוף חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו, דפי' הייתי רוצה יותר שישתוקו ויהיה ההיתר קיים ואתם חכמים להרע ולאסור, וזה דוחק, וכי היה כועס עליהן על אשר לא הניחו אותם לעשות תיקון גרוע.
<h2>דף כו:</h2>
צריך לבטל רשות (ד)[ל]כל אחד ואחד. פי' דאם לא היה מבטל אלא לאחד, לא היה מותר (עליו) [אלא] לו, אבל לא לאחרים. והקשה בקו' אמאי אסור לאחרים, הרי כיון דביטל לו רשותו אם כן הויא שלו, והוא עירב עם האחרים, ואם כן הכל אחד ואמאי אסור לאחרים. ותירץ דמ"מ אסור משום דבשעה שעירב עם האחרים לא עירב אדעתא דההיא חלק, דעדיין לא ביטל לו.
[בכל מערבין.] פ"ה עירובי חצירות ועירובי תחומין. ומה שפירש עירובי חצירות לא נהירא, דהא לקמן [ע"א, ב'] מוכח דבעירובי חצירות בעינן פת. לכן נראה לפרש עירובי תחומין.
<h2>דף כז.</h2>
אי דאיתיב עליה היינו מושב. וקשה להר"ם תיקשי ליה קרא גופיה דמחלק בין מרכב למושב, והיאך תמצא מרכב לחודיה אי דיתיב עליה. וי"ל דבפירוש ר"ח גרס ולטעמיך מי לא כתיב מרכב וכתיב מושב, אלא אגבא דאוכפא דבהדי דרכיב עליה מנח ידיה על האוכף, הכא נמי אגבא דאוכפא.
לא שנו אלא מים בפני עצמו ומלח בפני עצמו אבל מים ומלח מעורבין. ומיירי שנתן לתוכו שמן, כדאמר בסמוך [ע"ב] גבי מעשר, דדומיא דמיירי במעשר מיירי נמי בעירוב, וא"כ קשה תיפוק לי משום השמן, דלא שייך לומר כדקאמר במעשר. וי"ל דאיצטריך לאשמועינן היכא דליכא שיעורא, דליכא ב' סעודות מן השמן לבד, ובעירוב צריך ב' סעודות, ואשמעינן דהמים והמלח משלימין ומצטרפין.
<h2>דף כז:</h2>
הוה אמינא מאי שכר דבילה קעילית. וא"ת א"כ מאי אתא לאשמועינן, פשיטא דהא פירא הוא. וי"ל דסד"א כיון דמשכר פירי גרוע הוא. פי' אבל לא הייתי אומר הבלעה כלל, אבל השתא דכתיב יין לרבות קנקנו ע"כ שכר לאו לדבילה קעילית אתא, דה"א השתא קנקן שרי דבילה קעילית מיבעיא, אלא ודאי אתא לומר [תמד] משהחמיץ דגרע אף מקנקן, דקיוהא בעלמא הוא. וא"ת היכי הוי מצינן למימר דשכר ר"ל דבילה קעילית, הא בשבועות [כ"ג, א'] רוצה להוכיח מהאי קרא דאכילה בכלל שתיה, ופריך אימא יין ע"י אניגרון, שכר דבילה קעילית, ומשני אתיא שכר שכר מנזיר, ומהאי ג"ש מפקינן דשכר אינו ר"ל דבילה קעילית אלא ר"ל שתיה, וא"כ היכי ר"ל הכא דשכר ר"ל דבילה קעילית. ועוד קשה דה"נ קשה התם, דהיכי ס"ד דשכר ר"ל דבילה קעילית, הא מוכח הכא דשכר אינו ר"ל דבילה קעילית, אלא ר"ל תמד משהחמיץ, מדכתיב יין דאתא למימר יין על גבי קנקנו. וי"ל דלפירוש ר"ת ניחא, דפי' דמיתורא דביתי"ן קדריש, והשתא ניחא דהכי קאמר, אי כתב רחמנא בשכר הוה אמינא מאי שכר דבילה קעילית, פי' אע"ג דגופיה דשכר ר"ל שתיה, כדמוכח בשבועות כדפרישית, מ"מ הייתי אומר דבי"ת דבשכר אתא לדבילה קעילית. והתם נמי הכי קאמר, אימא שכר דבילה קעילית, פי' נהי נמי דבי"ת דבשכר לא איצטריך לדבילה קעילית כדמוכח בעירובין, מ"מ שכר גופיה אימא דר"ל דבילה קעילית, ומשני שכר שכר מנזיר. וא"ת אדיליף שכר שכר מנזיר, לילף שכר שכר משתויי יין שהם אסורים בדבילה קעילית ליכנס במקדש, כדמוכח בסנהדרין [ע', ב']. וי"ל דליכא למילף ממקדש, דהתם בטירוף דעת תליא מילתא, דכל דבר המטרף דעת אסור לו, דכתיב [ויקרא י'] ולהורות, ואין סברא ללמוד בעלמא משם.
<h2>דף כח.</h2>
לוקה ד'. שני לאוין האמורין בסתם שרץ, ושנים האחרים האמורים בשרץ המים, חד במשנה תורה [י"ד] וחד בשמיני [ויקרא י"א]. ודוקא כשהרגה במים, דאי הרגה בארץ לוקה עליה שבעה, ארבעה כדפרישית, וג' דכתיבי בשרץ הארץ, דכיון שפירשה מן המים הוי שרץ הארץ.
נמלה לוקה חמש. שנים דכתיב גבי שרצים סתם, ושלשה דכתיב בשרץ הארץ. צרעה לוקה שש. ה' דנמלה שאף היא שרץ הארץ, וחד דשרץ העוף דשמיני. והקשה בקו' והא אכתי איכא אחריני, דכתיב בפרשת קדושים [ויקרא כ'] אל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה. ותירץ דההוא בגדולים מיירי, דומיא דבהמה (מיירי). ולא נהירא, דהא כתיב ובכל אשר תרמוש, ואמרינן בפ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ט, ב'] ובכל חיה הרומשת זו נחש, אלמא דלא מיקרי רמש אלא דבר שרומש על הארץ. לכן נ"ל דמשום הכי לא חשיב ליה האי קרא משום דההיא קרא מיירי במובדלין, כדדריש' [בתורת כהנים] [מעילה ט"ז, ב'] משום דכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא, אלמא במובדלין דהיינו ח' שרצים. מיהו אכתי (חד) ק' מעוף ובהמה, דבהם ליכא למימר מובדלין, ואם כן אמאי אינו לוקה בצרעה משום לאו דעוף, ובנמלה משום לאו דבהמה. וצריך לומר גבי בהמה ועוף כתירוץ ראשון, דהיינו בגדולים (ד)מיירי. הא לבתר דאתא רב לבבל. פי' וראה שהיו אוכלים חזיז, ואז הורה להם שמערבין בו, כפ"ה.
שזרעו לירק מתעשרין ירק וזרע. וא"ת ולמה תנא הכי, ליערבינהו וליתנינהו הכי, שזרען לירק (ולערב) [או לזרע] מתעשרין זרע וירק. ואומר ר"י דאיכא נפקותא דאינן שוים, דכי זרען לירק שהיתה מחשבתו לירק הוי ירק עיקר, ואפילו לקטו זרע מ"מ יש להם דין ירק [ו]מתעשרין כדין ירק, דהיינו אחר הלקיטה, ואפילו הביאו שליש בשנה שניה ונלקטו בשלישית מתעשרין אחר הלקיטה שהיתה בשנה שלישית, והוי מעשר ראשון ומעשר עני, ואם זרען לזרע אפילו לקטו בעודו ירק מ"מ יש להן דין זרע ואזלינן בתר הבאת שליש, והוי מעשר ראשון ומעשר שני.
<h2>דף כח:</h2>
זה וזה לפטור. פי' כל מרים בין גדולים בין קטנים, קטנים משום דאינם פרי דעדיין לא נגמרו, וגדולים משום דמרים. ואמרי לה זה וזה לחיוב. פי' כל מרים בין גדולים ובין קטנים, קטנים דאינם מרים, וגם גדולים דראויין למתקן על ידי האור ונגמרו. אבל הקונטרס פי' בחולין [כ"ה, ב'] זה וזה לפטור, פי' כל קטנים בין מרים בין מתוקין, ואמרי לה זה וזה לחיוב, פי' כל גדולים. ולא נהירא, חדא דאם כן לא קיימי תרוייהו בחדא, ועוד קשה דבתר כן בעי למאן דאמר זה וזה לחיוב גדולים למאי חזו, ולפי' זה היה לו לומר גדולים מרים למאי חזו, כיון דמיירי נמי ממתוקים. אבל לפי' דפירשתי ניחא, דלא צריך לפרושי מרים דהא לא מיירי אלא ממרים, וגם ניחא שפיר דקאי תרווייהו אחד ענינא. מהו לערב בפולין לחין. נראה להר"ת מקינו"ן כפי' רש"י דפירש דהיינו פויישולא, דאותם כשהם לחות הם מרות ביותר, דאי בפולין שלנו אדרבא הם טובות ביותר כשהם לחות וראויות יותר לאכילה מכשהם יבשות.
<h2>דף כט.</h2>
וכי מערבין בתפוחים. וצ"ל דבתפוחים דיער מיירו, שאינם ראויות לאכילה אלא על ידי מיתוק, דאי בתפוחים הגדילין בגנות ובפרדסין, הם ראויות לאכילה בלא מיתוק, ופשיטא דמערבין בהם. ומאי אולמיה דהאי מהאי. פי' אמאי הקפיד רב יוסף לרב מנשיא משום דאמרה אברייתא. וא"ת ומאי קשיא ליה אמאי הקפיד בדין הקפיד, דהיה כעוס במה שלא אמר האמת, דאמת הוא דרב לא אמר וכן לעירוב אלא אשיעורין דתנא במתניתין ולא אהנך דברייתא. וי"ל דהכי קאמר, אמאי הקפיד והלא אינן פליגא אהדדי המשנה והברייתא, דבמה דאיירי האי לא איירי האי, ויכול להיות דאתרווייהו קאי.
ואמר רב מערבין בשתי רביעיות ש"מ כי אמר רב וכן לעירובין אמתניתין איתמר. ואם תאמר אמאי הקפיד, יכול להיות דרב אמר למילתיה דוכן לעירוב (קאי) אברייתא, ומ"מ מצי שפיר אמר רב מערבין בשתי רביעיות. ויש לומר דרב יוסף לא הוה ניחא ליה לומר דמילתיה דרב דוכן לעירוב קאי אברייתא, משום דמחמת כן אתי למימר דלא בעינן ב' רביעיות לעירוב, דלא יאמינו העולם במה שאמר דמערבין בב' רביעיות, דיהיו תמיהים מה זה דבכל מקום רביעית יין חשוב והכא בעירוב בעי ב' רביעיות, ולא יאמינו לזה, אבל דעכשיו דאיתמר מילתיה דרב דוכן לעירוב אמתניתין, אז יאמינו בטוב מה דקאמר רב מערבין בשתי רביעיות, משום דבמתניתין קאמר וחצי לוג יין ועל זה קאמר רב וכן לעירוב, והשתא לא יהיו תמיהים ממה שאומר רב דבעירוב בעי ב' רביעיות, שהרי הם יודעים בטוב דרב מדמי עירוב לשאר דברים. וא"ת מ"מ תרתי דרב למה לי, הך דמערבין בב' רביעיות והא דוכן לעירוב. ואומר הש"ר דהך דמערבין בב' רביעיות לאו מילתא באפי נפשה היא, אלא מעשה בא לפניו והצריך ב' רביעיות לעירוב.
והושיבו רבי מאיר בד' אמות שלו. אע"ג דלקמן [מ"א, ב'] קאמר דכל העיר כולה היא כארבע אמות ויכול להלך בכולה, וי"ל דשאני הכא דלא היתה מוקפת חומה, ואז לא אמרינן דכל העיר כולה כד' אמות. ועוד יש לומר דמיירי שפיר שיש לה חומה, וסבירא ליה כרבי יהושע דאמר דאפילו כשיש לה חומה מ"מ אין לו אלא ד' אמות.
<h2>דף כט:</h2>
מפני נחש שבו. מפני ארס שבו. הכא שכר מיקרי. וא"ת אמאי פסול המקוה, מאי שנא מיין מזוג דאמר בריש מכות [ג', ב'] דאינו פוסל את המקוה משום דחמרא מזיגא איקרי ואין לו שם דמים. וי"ל דלא דמי, דחמרא מזיגא עיקרו מיין ומשום הכי אינו פוסל, אבל שכר עקרו ממים ומשום הכי פוסל.
כדרבא דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לא חמרא הוא. וא"ת והא רבא הוא גופיה דאמר על חד ארבעה. ויש לומר דהתם אליבא דנפשיה קאמר, שלא היה יכול לשתות יין חזק כמו שאר בני אדם, כדקאמר [ב"מ ס', א'] מזיגא [דידי] מידע ידיע, אלמא משמע דמזיגתו לא היתה כשאר בני אדם. אלמא תמרים עדיפי. ואם תאמר אם כן לא בעי קב. ויש לומר [ד]לא מייתי אלא דסגי בקב.
<h2>דף ל.</h2>
דההוא קמרוח. פי' הלכך הפתח שהוא ארבעה מציל על כולן, אבל לעיל דאמרינן דוקא פתחו במלואו אבל פחות ממלואו אינו מציל על הפתחים, מיירי שכולם שוין בד' או בעשר אמות, ולכך אמרינן דכולן טמאין, דלא ידעינן בהי מרווח(ות) ומפיק. ואפילו נפתח אחד מהם והאחרים סגורים, או חישב עליו להוציאו באחד, מ"מ אינו מציל, דהא דאמרינן בביצה [י', א'] חישב עליו להוציאו הוא טמא וכולן טהורין, הני מילי היכא דהאי חזי ליה, ואפילו כולהו חזו ליה, אבל היכא דליכא חד דחזי ליה ובעי ארווחי וכולן שוין, כגון הכא, לא ידעינן בהי מרווח, ואם כן כולן טמאין, ולכך בעינן לעיל פתחו במלואו. אבל הכא דיש אחד מן הפתחים שהוא גדול יותר מהאחרים, הוא מציל על הפתחים, וכגון שיש ריוח גדול בכותל להרויח אותו פתח בלא הפתחים אחרים.
לימא תיהוי תיובתיה דרב ושמואל. וקשה לר"ת מקינו"ן מאי קאמר לימא תיהוי תיובתי' דרב ושמואל, הא אפילו למאן דפליג עלייהו נמי הוי תיובתיה, דהא מוכח בפרק כיצד מברכין [ברכות ל"ז, א'] דאותו דפליג עלייהו לא פליג אלא אאורז ודוחן, אבל אשאר דברים מודה דהא לא הוי מזון אלא מחמשת מינים, והכא קאמר דכל מילי מיקרי מזון. ותירץ דלמאן דפליג עלייהו ליכא לאקשויי מידי, דודאי סבירא ליה שפיר דכל מילי איקרי מזון כדמשמע במתניתין, והא דקאמר דאין מברכין בורא מיני מזונות אלא אאורז ודוחן וחמשת המינין, היינו משום דסבר דאין לברך מיני מזונות אלא על דבר שרגילות לקבוע סעודתן עליו, ואין רגילות לקבוע סעודה אלא על אורז ודוחן וה' מינים אבל לא אשאר דברים, אבל לעולם איקרו כל מיני מזונות בר ממים ומלח כדמשמע הכא, ומשום הכי ליכא להקשות למאן דפליג עלייהו דרב ושמואל. אבל לרב ושמואל פריך שפיר, דליכא למימר דסבירא להו כדפרישית דאין מברכין מיני מזונות (אבל) [אלא] בדבר שרגילות לקבוע סעודתו עליו, דאם כן היה להם לומר גם באורז ודוחן עם הה' מינים, שהרי רגילות הוא לקבוע סעודה עליהם כמו בה' מינים, אלא מדקאמר דוקא בה' מינים ש"מ דהיינו טעמייהו משום דקסברי דבעינן דוקא דבר שסועד, וקסברי דאין שום דבר סועד הלב אלא ה' מינים בלבד, והכא קאמר דכל מילי איקרי מזון, ומשום הכי קאמר לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל.
שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין. פ"ה משום דלא חל נדר עליו, ואי משום דלא חזיא ליה מה בכך, הא חזיא לאחריני, מידי דהוה אנזיר. ככר זו עלי אין מערבין. פ"ה דכיון דאמר ככר זו עלי, אסר בהנאת ככר עליו, וקסבר מצוות ליהנות ניתנו.
מיתיבי וכו' מאי לאו דאמר ככר זה עלי. ואפ"ה קאמר מערבין, אלמא ש"מ דהיינו משום דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לא ליהנות ניתנו, וקשיא לרב הונא. מכל מקום קשיא לרב הונא. פי' מסיפא דקאמר ככר זה הקדש אין מערבין, משמע דוקא ככר זה הקדש, אבל ככר זה עלי מערבין. ואם תאמר מאי פריך לישני ליה דרב הונא יאמר נעשה, והכי קאמר, אימתי בזמן שאמר שבועה שלא אטעמנה, אבל אם אמר ככר זה עלי נעשה כאומר ככר זה הקדש ואין מערבין. ויש לומר דלא שייך לומר נעשה כיון דאינם מחד טעמא, דהקדש הוי אסור לכולי עלמא, וככר זו עלי לא אסר ליה אלא לדידיה. ומשני הוא דאמר כר' אלעזר דאמר ככר זו עלי אין מערבין, דקסבר מצוות ליהנות ניתנו. והתניא זה הכלל אדם אוסר עצמו באוכל. פ"ה שאמר שלא אוכל. אוכל הנאסר עליו. פי' כגון ככר זה עלי. ולא נהירא (דהא) פי', דהשתא פי' דרב הונא סבר מצות ליהנות ניתנו, וא"כ קשה דהא לקמן [ל"א, א'] מסיק רב יוסף דלכולי עלמא מצות לאו ליהנות ניתנו, והיכי קאמר דכולי עלמא הא קאמר הכא דפליגי תנאי בזה. ועוד קשה רב הונא אמאי נקט ככר זו עלי, הא אין הדבר תלוי בלשון עליו, דאם אמר שלא אהנה אין מערבין, וא"כ היה לו לומר שבועה שלא אהנה אין מערבין. ועוד קשה דגם בברייתא דנקט אוכל הנאסר עלי וכו', ליפלוג וליתני בהדיא באדם האוסר עצמו בין כשאמר שלא אוכל בין שאמר לא אהנה. לכן נראה לרשב"ם דודאי רב הונא סובר בטוב דמצות לאו ליהנות ניתנו, והא דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לאו דוקא שלא אוכל, דהוא הדין אפי' אמר שלא אהנה דמערבין, דמצות לאו ליהנות ניתנו, אבל כשאמר ככר זו עלי אין מערבין, משום דכיון שאמר לשון עלי היינו לשון הקדש, וגזרינן דלמא אתי לאיחלופי בהקדש, ובהקדש אין מערבין משום דלא חזי לשום אדם. ופריך מיתיבי וכו', מאי לאו דאמר ככר זו עלי ואפ"ה קאמר מערבין, פי' אלמא דלא גזרינן, ומשני וכו'. אלא מכל מקום קשיא לרב הונא, פי' מסיפא (מותר) [מותיב]. השתא לפי' זה קשה לישני ליה רב הונא נעשה כאמר, והכי קאמר אבל אם אמר עלי נעשה כאומר ככר זה הקדש וכו', דהשתא הוי כולם מטעם אחד, דהא איהו גופיה לא הוי אלא משום גזירה אטו הקדש, ויש לומר דמדקא יהיב טעמא למילתיה לפי שאין מערבין בהקדש, משמע דווקא נקט הקדש ממש, אבל בכל לשונות אחרות מערבין באמר ככר זו עלי. ומשני רב הונא דאמר כר' אלעזר, פי' דסבר ככר זו עלי אין מערבין משום דגזרינן דלמא אתי לאיחלופי בהקדש. תרי תנאי ואליבא דר' אלעזר. פי' דחד סבר דגזרינן וחד סבר דלא גזרינן, והשתא דבר דבור על אופניו.
<h2>דף ל:</h2>
וב"ש התם דאיכא סעודה הראויה מבעוד יום. וא"ת היאך הוי ראויה, והלא קניית עירוב היא בבין השמשות, ובאותה שעה לא היתה ראויה דהא יום הכפורים היא. ויש לומר דהאי תנא סבר סוף היום קונה עירוב ועדיין יום הוא.
אי הכי תרומה נמי מיתשיל עליה. וא"ת ולוקמה כגון שבאה ליד כהן דאז לא מיתשיל עליה. ויש לומר דמשמע ליה מדאמר סומכוס דוקא בחולין משמע הא בתרומה לא בכל ענין, ואפי' לא הגיעה עדיין ליד כהן, ואז (לא) קשה ליה והא מצי מיתשיל עליה.
וליפרוש עליה ממקום אחר. וא"ת היאך יכול להפריש, והלא קניית עירוב היא בבין השמשות, ואמרינן [שבת ל"ד, א'] ספק חשיכה ספק אין חשיכה אין מעשרין את הודאי. ויש לומר דהתם היינו לרבנן, אבל הכא אתיא כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, ומשום הכי פריך וליפרוש וכו'. וא"ת וכי בשביל להקשות מוקי לה כרבי. ויש לומר דסבירא ליה דמדסיפא דנתנו באילן אתיא כרבי כדמוכח לקמן, אם כן הך נמי כרבי. וא"ת כיון דאתיא כרבי אם כן אמאי קאמר במתני' [לקמן ל"א, א'] אבל לא בטבל, והא איפשר לעשורי בבין השמשות. ויש לומר דמ"מ כיון דהשתא מיהא לא הפריש לא חשיבא ליה סעודה ראויה, כיון דהשתא אינו ראוי לשום אדם אפילו לכהנים, דדוקא בתרומה פריך שפיר דהא סעודה ראויה היא כיון דיכול להפרישה, משום דכמו שהוא תרומה חזיא לכהנים, מה תאמר לישראל אינה ראויה משום דאי נמי מיתשיל עלה מ"מ הדר לטיבלא, אין זה קשיא, דודאי סעודה ראויה היא שפיר דיכול להפרישה בין השמשות, אבל בטבל מעיקרו דהשתא מיהא שלא הפרישה לא חזי לשום אדם, אף לכהנים, אם כן ודאי לא חשיב סעודה ראויה משום דיכול להפרישו.
תרגמא אחולה וזקן. פי' מה שאומר הכל לפי מה שהוא אדם לא בא להחמיר, אלא קאי אחולה וזקן, ובא להשמיענו דאחולה וזקן סגי בכדי מזונן. וא"ת מנלי' דאתיא כסומכוס, אימא דלא בא לאשמועינן מידי דחזיא ליה, אלא קאי גם לתרומה ואשמעינן דלעולם חולה וזקן סגי בכדי מזונו. ויש לומר דעל כרחך סבירא ליה דאין מערבין לישראל בתרומה, דאין מערבין אם כן נתת דבריך לשיעורין, דחולה וזקן הוו לשיעורין, דאי מערבין להו בחולין סגי בכדי מזונן שלהם, ואי(ן) מערבין להם בתרומה אז ודאי לא משערינן בכדי מזונן כיון שאינה ראוי' להם, אלא צריך לשער לאדם אחר, ואם כן צריך כדי סעודה בינונית של כהן.
דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך. פי' ואם כן יכול לילך על ידי ניפוח. ופר"י דאע"ג דהתירו לו לילך בבית הפרס על ידי ניפוח בשביל מצוה מ"מ טמא הוא, וכן משמע התם בבכורות [כ"ט, א'] גבי הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, אבל אם היה חולה או זקן מרכיבו על החמור, ואם היה כהן ומטמאהו מתרומתו משלם לו, ופריך מטמאהו היכי אזיל ומשני דאזיל בבית הפרס דרבנן כדרב יהודה וכו', אלמא מיירי על ידי ניפוח ואפ"ה קאמר דמטמאהו מתרומתו, אלמא דמ"מ טמא הוא. אבל מ"מ קשה דמשמע הכא דמשום עירוב שרו רבנן ללכת בבית הפרס על ידי ניפוח, וקשה דבפסחים סוף פרק האשה [צ"ב, ב'] קאמר בודקין לאוכלי פסח, מאי בודקין כדרב יהודה אמר שמואל וכו' דלא העמידו דבריהם במקום כרת, משמע דוקא במקום כרת אבל כי ליכא כרת העמידו, והיכי שרו הכא משום עירוב. ויש לומר דלא דמי, דשאני התם גבי פסח דבחששא דבית הפרס נמי איכא כרת, דכשהולך בבית הפרס הוא טמא ונכנס למקדש ואוכל פסחו חייב כרת, ובחששא כי האי לא היו מתירין אלמלא דאיכא כרת מדאורייתא אם לא יעשה פסחו, אבל בעלמא דליכא כרת משום חששא דבית הפרס, אם כן ודאי יש להתיר משום כל מצוה. ומ"מ קשה דהכא משמע דלצורך עירוב התירו בית הפרס, וכן לצורך דין כדפרישית, ולקמן [מ"ז, א'] קאמר ומטמא בבית הקברות לישא אשה וללמוד תורה, ופריך בית הקברות סלקא דעתך ומשני אלא אימא בבית הפרס דרבנן, אלמא משמע דוקא משום לישא אשה וללמוד תורה, אבל משום שאר מצות לא. ויש לומר דהתם מיירי בלא ניפוח והכא מיירי בניפוח, ומשום הכי שרי משום כל מצות. מיהו קשה לר"ת דמאי בעי התם מאי בודקין והלא הבדיקה מפורשת בהדיא במשניות, דקאמר [אהלות פי"ח, מ"ד] מביא עפר שיכול להסיט ומנענעו בכברה שנקביה דקים. ואומר ר"ת דלא גרסינן בפסחים מאי בודקין, אלא ה"ג בודקין לאוכלי פסח פי' בבדיקה המפורשת במשניות. וכ"ת אם כן מאי קאמר כדרב יהודה אמר שמואל, והלא הבדיקה ר"ל כדקאמר במשניות, ויש לומר דלא מייתי כדרב יהודה וכו' אלא לאשמועינן דחששא דבית הפרס אינו אלא מדרבנן, ולפיכך אנו סומכין על בדיקה המפורשת במשניות, וכן משמע בכתובות דקאמר [כ"ח, ב'] נאמנין על בית הפרס דרבנן כדרב יהודה אמר שמואל. ודוחק הוא, דהגירסא לא יתיישב היטב אי לא (ליכ') [לימא] מאי בודקין. ופירש ר"י דודאי גרס לה שפיר מאי בודקין, דמיירי משום פסח, ומשום הכי קאמר בודקין לאוכלי פסח מאי בודקין כדרב יהודה אמר שמואל, דבהך בדיקה סגי לאוכלי פסח אבל לתרומה לא התירו באותה בדיקה, והא דקאמר במשניות כיצד בודקין ה"ג, כיצד בודקין גם לתרומה, דבאותה בדיקה דשמואל לא סגי לתרומה, ומשני מביא עפר וכו'. ורבינו חיים כהן פירש דתרווייהו מיירו לפסח, ובדיקה דשמואל היינו לכתחילה, ואם בא ללכת בתוכו מנפח, ובדיקה דמשניות מיירי לאדם שהלך בו כבר ולא ניפח, מה יעשה שיברר הדבר אם הוא טמא אם לאו, יביא כברה ואז משפטו לאור יצא.
ורבנן סברי אהל זרוק לא שמיה אהל. ומשו"ה אין מערבין לכהן בבית הקברות דאינו יכול ליקח העירוב. ואם תאמר מה בכך מ"מ סעודה ראויה היא, דישראל יכול לילך ליקחנו. ופ"ה דרבנן סבירא להו כסומכוס דאמר מידי דחזי ליה בעינן למערב, ואינה ראויה לכהן המערב. והר"ם פי' דאתיא שפיר אפילו כרבנן דסומכוס, ושאני הכא דכיון דיש כאן חסרון מקום אם כן הוי כמו הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, דעד כאן לא פליגי אלא כשהחסרון הוי בעירוב, אבל כשהחסרון הוי במקום מודו שפיר כדפירשתי.
<h2>דף לא.</h2>
אסור לקנות בית באיסורי הנאה. פי' בקבר דהיינו איסורי הנאה. וא"ת אם כן בבית הקברות למה לי למימר טעמא דרבנן משום דאהל זרוק לא שמיה אוהל, תיפוק לי משום דאסור לקנות בית באיסורי הנאה. ויש לומר דלא דמי, דהתם אינו משים העירוב בתוך הקבר אלא משים אותו בין הקברות ואין כאן איסור הנאה, אבל הכא דהוא משים אותו בקבר ממש והוא קונה שביתה שמה אם כן הוא קונה בית באיסורי הנאה.
מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה. ופ"ה דוקא בתרומה טהורה, אבל בטמאה לא דלא חזיא לשום אדם לא לטמא ולא לטהור. וגם כמו כן דוקא לטהור, אבל לכהן טמא בטהורה לא דלא חזיא ליה, ואע"ג דחזיא לאחריני, מ"מ רבי יהודה בעי מידי דחזי ליה למערב, דסבירא ליה כסומכוס, כפ"ה.
בהדא דאחתא לה איטמי לה. בשלמא לעיל [כ"ו, ב'] דכהן והוא בבית הקברות לא קשיא ליה הכי כיון דאחתא לה איטמי לה, משום דמיירי בחולין ואין לחוש אם נטמאו, דמ"מ ראויים הם לאכול, אבל הכא דמיירי בתרומה דאם נטמאה אסורה לכו"ע בזה קשיא ליה. סוף סוף היכי מייתי לה. פי' הא מטמא הוא עצמו כשיקחנה, ואע"ג דחזיא לטהור מ"מ רבי יהודה בעי מידי דחזי ליה למערב, מדנקט כהן טהור בטהורה ולא נקט כהן טמא בטהורה ואע"ג דחזיא לאחריני. וא"ת אמאי לא פריך כמו כן במתניתין סוף סוף הא מטמא ליה כשיקחנה. ויש לומר דבמתני' מיירי מחולין ואם כן כי נמי יטמא עצמו מ"מ הם ראויים לו.
אי הכי מאי טעמייהו דרבנן. פי' אמאי פליגי עליה דרבי יהודה בקבר יחידי, דלא דמי למתניתין, דהתם שאני דמיירי בבית הקברות ואינו יכול לילך אלא בשידה תיבה ומגדל ורבנן סברי דאהל זרוק לא שמיה אוהל, אבל הכא מיירי בקבר יחיד ואינו צריך לילך בשידה וכו', אלא יכול לעמוד אצל הקבר וליקחנה בפשוטי כלי עץ, ואם כן אמאי פליגי.
דמייתי ליה אחורא. פי' דאין בו פותח טפח. ופ"ה דבלא שידה תיבה ומגדל מצי אזיל, דכיון דאיירי בקבר יחידי אם כן יכול לעמוד אצל הקבר וליקחה בפשוטי כלי עץ כדקאמ'. וא"ת אם כן מאי קאמר היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל, הא אין צריך שידה כו' כדפרישית, ויש לומר דהכי קאמר, היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל, פי' נהי דגם בבית הקברות שיש בו הרבה קברים מצי לילך לרבי יהודה בשידה תיבה ומגדל, וכל שכן בקבר יחידי שיכול לעמוד אצל הקבר כדפרישית, מ"מ תיקשי לך בהדא דאחתא איטמי לה, אבל ודאי גם בלא שידה תיבה ומגדל יכול לילך בקבר יחידי כדפ'. ואע"ג דקבר מטמא ארבע אמות סביביו, מ"מ אין זה אלא מדרבנן משום דילמא אתי לאיחלופי בקבר עצמו, ומשו"ה שרו ליה משום עירוב כי היכי דשרו רבנן חששא דבית הפרס. אבל רשב"ם פי' דגם בקבר יחידי צריך שידה משום תפוסת הקבר שהוא ד' אמות. ולא נהירא, דאם כן מאי בעי [מאי] טעמייהו [דרבנן], לימא משום דקסברי אוהל זרוק לא שמיה אוהל, אלא נראה כדפרישית.
דמאי לא חזי ליה. וא"ת מה בכך אי לא חזי ליה מ"מ חזי לעניים. וי"ל דאתא כסומכוס דאמר מידי דחזי ליה בעינן, ודייקא נמי דקתני ולכהנים בחלה ובתרומה, דמשמע אבל לא לישראל. וא"ת מ"מ מאי פריך, הא אפשר לעשורי מיניה וביה בין השמשות דמעשרין הדמאי. ויש לומר דמיירי דלית בה שיעורא. וא"ת מאי פסקה, דהכי נמי פריך ליה לעיל [ל', ב'] ואומר הר"ת מקינו"ן דלא קשה מידי, דאין זה פסקה, דהכא מיירי מהיתר, דקאמר מערבין בדמאי פי' בכל ענין אף בלית ביה אלא שיעורא, ועל זה פריך הא לא חזי ליה לכל הפחות בלית ביה שיעורא, דאדרבה אם נאמר דמיירי דוקא דאית ביה שיעורא דאז מערבין, אבל אי לית ביה אין מערבין, אז היה שייך למיפרך ומאי פסקה לומר דמערבין דמיירי [אינו] בכל ענין, דהא מערבין משמע בכל ענין, אבל לעיל מיירי מאיסור, דקאמר אין מערבין דמשמע בכל ענין, ומשו"ה פריך מאי פסקה כי בעי לאוקמה בלית ביה שיעורא.
<h2>דף לא:</h2>
כאן בעירובי חצירות. פ"ה עירובי חצירות עירובי רשותא בעלמא הוא, הלכך ממילא מיערב, דאע"ג דאין מעשה קטן כלום, מ"מ ממילא מיערב, כדאמר לקמן [ע"א, א'] בעל הבית שהיה שותף עם שכיניו אין צריך לערב, וגבייה דקטן לא גרע משותפות, אבל עירובי תחומין צריך למיקני רשותא, וקטן לאו בר אקנויי הוא.
נתנו לפיל והוליכו אין עירובו עירוב. והקשה הר"ר אפרים דבסוף מעילה [כ"א, א'] אמר הרי זה עירוב, וליכא למיגרס שם אין עירובו וכו' כדמוכח התם, וגם אין לומר דהתם מיירי דאמר לאחר לקבל מן הפיל, דהא מוכח התם דמיירי דלא אמר לאחר, ותעיין ותשכח. ואומר ר"ת דהתם מיירי בעומד ורואה הפיל עד אותו מקום שרוצה להניח שם עירובו, ורואה שהניחהו שם ואמר כשראה כשהניחהו שם תהוי לי פתי שביתתי, ותדע מדקאמר התם נתנו על הפיל משמע' דלישנא דעל הפיל דלא סמך על הפיל אלא ממה שישאהו לבד, ומשום הכי קאמר התם הרי זה עירוב, אבל הכא לא מיירי בעומד ורואהו, ותדע מדקאמר נתנו לפיל משמע שסומך על חכמת הפיל לגמרי, ומשום הכי קאמר דאין עירובו עירוב, דדילמא לא ממטי ליה למקום שירצה להניח עירובו שמה.
ודילמא לא ממטי ליה אמר רב חסדא בעומד ורואהו, ודילמא לא שקיל מיניה אמר רב יחיאל חזקה שליח עושה שליחותו. והקשה ר"ת מקינו"ן דרב חסדא ורב יחיאל אמאי לא אמרו מילתייהו עלה דמתניתין, הרי כל מה שקשה על הברייתא כמו כן קשה על המשנה, ואם כן היה להם לומר מילתייהו על המשנה יותר מעל הברייתא. ותירץ דרב חסדא ורב יחיאל אמאי לא אמרו מילתייהו על המשנה, משום דסוברין [דמהאי טעמא] אמרינן במשנה הרי זה עירוב כי אמר לאחר ולא חיישינן דילמא לא ממטי ליה, משום דסמכינן אהימנותא דקטן, ואנו מאמינים אותו ממה שהוא אומר שהוליכו אל האחר והאחר קבל ממנו, משום דעירוב אינו אלא מדרבנן, והימנוהו רבנן בדרבנן, כדאשכחנא בפסחים [ד', ב'] גבי בדיקת חמץ. וכי תימא אם כן דהימנוהו רבנן אם כן גם כי לא אמר לאחר שיקבל הימנו אמאי אינו עירוב, הא הימנוהו רבנן. ויש לומר דזה לא קשה מידי, דהוה הימנוהו רבנן שעשה השליחות, אבל מ"מ בעירובי תחומין צריך למיקני רשות, וקטן לאו בר אקנויי הוא, ומשו"ה לא אמרו דבריהם על המשנה כדפרישית. אבל התלמוד דפריך ודילמא לא ממטי ליה, לא קאי אלא אחרש דוקא, דשליחותו גריעא משל קטן, והטעם הוי משום דהאי חילוק דפריך ליתא, דודאי ההיא דבדיקת חמץ מיירא כשבודק עבור אחרים, דלא משמע ליה האי סברא, אלא סבירא ליה דודאי בשליחות לא הימנוהו רבנן לקטן, דלא דמי התם בבדיקת חמץ דהיינו משום שהבית שלו היא ומוטלת עליו חיוב בדיקה, ומשום הכי הימנוהו בזה רבנן, אבל בשליחות ודאי לא הימנוהו רבנן, וראיה מדלקמן [ל"ב, א'] דמחלק בין דבר שבא משלו לשליחות, דבעי למיפשט דחזקה שליח עושה שליחותו מההיא דהאומר לחבירו מלא לך כלכלה וכו', ודחי לה ואומר משם ליכא למיפשט דהיינו משום דחזקה דחבר דאינו מוציא מתחת ידו דבר וכו', פי' כיון דהיינו פירותיו ודאי עשרינהו, אבל לעולם אימא לך דבשליחות אינו עושה שליחותו, אלמא דיש חילוק בין דבר שהוא שלו לשליחות.
וליחוש דילמא לא שקיל מיניה. פי' אבל מכל משלחי עירוב לא קשיא ליה אמאי לא חיישינן שמא לא יניחהו במקום שיביאהו, משום דהתם השליח חוזר אצלו ואומר לו עשיתי כאשר צויתני, אבל הכא לא אמר לאותו אחר לחזור, אלא לקבל מן הקטן, ומשום הכי פריך וליחוש דילמא לא שקיל מיניה, שהרי לא חזר האחר אלא הקטן, והקטן לאו בר הימנותא.
<h2>דף לב.</h2>
ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה חזקת שליח עושה שליחותו. ופסק הר"ר שמעון מפלאייזא דהלכה כרב ששת, דבסדר תנאים ואמוראים [סי' ל"ה] פסק כרב נחמן בדיני ורב ששת באיסורי, והכא היינו איסורי. אבל ר"ת פסק בהא כרב נחמן, משום דבחולין [י"ב, א'] משמע דרבא קיבלה מיניה דרב נחמן הכי, דאין חזקת שליח עושה שליחותו בשל תורה כשחיטה, ועוד (דבקידושין) [גיטין ס"ד, א'] סבירא ליה ר' יוחנן כוותיה, דקאמר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם משום דחזקת שליח עושה שליחותו, ומסיק הני מילי לחומרא אבל לקולא לא אמרינן חזקת שליח וכו', והיינו בשל תורה.
מנא אמינא לה דתניא האומר לחבירו צא ולקט (לי) [לך] תאנים. וקשה לר"ת מאי מייתי ראיה, הא צריך להביא ראיה משל תורה ומזה לא מייתי ראיה, דהא מעשר פירות דרבנן הוא. ויש לומר דמכל מקום עיקרו דאורייתא, דעיקר מעשר הוי דאורייתא בחיטין ושעורין, ומשום הכי חשיב ליה כדאורייתא, כ"נ לר"ת מקינו"ן.
<h2>דף לב:</h2>
מה לי למעלה ומה לי למטה רשות היחיד וכו'. ואם תאמר אדרבא תיקשי ליה למטה אמאי עירובו עירוב הא משתמש באילן, ויש לומר דהכי קאמר, מה לי למעלה מה לי למטה, פי' כך לי למעלה כמו למטה, אם תתיר למטה אם כן לא חיישינן למשתמש באילן, כמו כן תתיר למעלה. רשות היחיד עולה וכו'. האמת נקט, דאף אי הוי מקום פטור ניחא דהוי הוא ועירובו במקום אחד, דודאי מותר לטלטל ממקום פטור לרשות היחיד. נתכוון לשבות למעלה. פי' על האילן, למעלה מעשרה כלמעלה, ולמטה מעשרה כלמטה, דאז הוי הוא ועירובו במקום אחד, כפ"ה. והא קמשתמש באילן. הוי מצי למיפרך מוציא מכרמלית לרשות הרבים הוא, כיון דאכתי לא ידע דאתיא כרבי וכו', אלא חדא מתרי פירכי נקט. ור"י פי', דמקושיא זאת יכול לתרץ דמיירי דקאי בכרמלית, שסביב האילן הוי כרמלית, והוי מכרמלית לכרמלית, והא דנקט דקאי ברשות הרבים לאו דוקא, להכי פריך והא קמישתמש באילן.
אבל בתוך עיבורה של עיר אפילו למעלה עירובו עירוב דמתא כמאן דמליא דמיא. פי' מתוך שהעיר מוקפת מחיצות מן הישוב, הוי כמאן דמליא עפר, והויא רשות היחיד, ועיבורה של עיר הוי כמו תוך העיר, והוי שפיר הוא ועירובו במקום אחד, ואע"ג דאסור להוציא מן העיר לשם, משום דמ"מ הוי אותו עיבור רשות הרבים דאורייתא, מ"מ כיון דחשבינן ליה כמו [העיר הוי] הוא ועירובו במקום אחד. וא"ת ומה מועיל עירוב תוך עיבורה של עיר, והאמר לקמן [ס', א'] דלא מהני מידי, כיון שלא הניחו חוץ לעיבורה של עיר. ויש לומר הני מילי תוך עיר ששובת בה בין השמשות, והכא מיירי בשלא שבת באותה העיר, אלא בעיר אחרת, ונתן עירובו תוך עיבורה של אותה עיר שלא שבת בה כדי לילך מעבר לעיר אלפים אמה, כפ"ה. באילן הנוטה חוץ לד' אמות. פי' והניח העירוב בסוף הנטייה שהיא חוץ לד' אמות, והוא נתכוין לשבות בעיקרו.
<h2>דף לג.</h2>
ומאי למעלה ומאי למטה. פי' כיון דאינו פשוט אלא נוטה, אם כן מאי שייך למעלה ולמטה שם, אם הוא למעלה אינו למטה ואם הוא למטה אינו למעלה, והיה לו לומר גבוה ונמוך. ומשני דהדר זקיף, פי' בסוף הנטייה הדר זקיף, ובאותה זקיפה שייך למעלה ולמטה, וכגון שהנטיה כולה למטה מי', דאי למעלה מי' אם כן לא משכח בזקיפתו מעלה ומטה, והשתא למעלה מי' אין עירובו עירוב, משום דאינו יכול להביאו למטה במקום שביתתו, שהוא רשות הרבים ועירובו ברשות היחיד, אבל למטה עירובו עירוב דמצי שקיל ליה משם. וא"ת גם למטה איך יוליכנו לתוך ד' אמותיו, הא הוא נוטה הרבה חוץ לד' אמות. ופ"ה דמייתי ליה פחות פחות מד' אמות עד לתוך ד' אמותיו, ואע"ג דמ"מ בזה איכא איסור משום שבות, מ"מ רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ולא נהירא, דהא מוכח לקמן [ל"ד, ב'] דבשבות שיוכל לבא בקל לאיסור דאורייתא בזה אומר רבי דגזרו בין השמשות, גבי שמא יקטום, ובפחות פחות מד' אמות אתיא לאיתויי ד' אמות שהוא איסור דאורייתא. לכן נראה לפרש דמיירי דליכא אלא ה' אמות, שאינו נוטה חוץ לד' אמות אלא אמה אחת, ועכשיו ניחא דבחד פחות יוכל להביאו בתוך ד' אמותיו, ומשו"ה עירובו עירוב כשהוא למטה מי', ואע"ג דהוא כרמלית, מ"מ כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו וכו'. וא"ת למטה נמי מ"מ אמאי עירובו עירוב, הא אמרינן לעיל [ל"ב, ב'] דד' אמותיו שסביב שביתתו הויא כמו מוקפות מחיצות, והוי רשות היחיד, אם כן גם כשהוא למטה מי' לא יוכל להביאנו לתוך ד' אמותיו, דאם יביאנו אם כן הוא מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד. ויש לומר דלא קשה כלום, דהרי אמת הוא דאין שם שום מחיצות, [והא דחשבינן] להו כמו מוקפות מחיצות, היינו דוקא לענין קניית עירוב להקל, אבל להחמיר שלא יוכל להכנס לשם לענין זה ודאי לא אמרינן ליה. ומ"מ קשה, דלמעלה נמי אמאי אמר דאין עירובו עירוב, משום דהוי ליה עירובו ברשות היחיד, הא בקעי רבים תחת הנטייה, והוי מחיצה שהגדיים בוקעים בה, ואם כן אף למעלה לא הוי רשות היחיד. ויש מפרשים דמיירי שסתום תחת הנטייה. ועוד אומר הר"י דמיירי שהזקיפה עצמה יש לה לבדה גבוה י' ורחבה ד', והשתא כיון דהשתא הויא היא עצמה רשות היחיד, אין מועיל בקיעת גדיים שתחתיו לבטלו, כדאמרינן [שבת צ"ט, א'] עגלות תחתיהם רשות הרבים והם עצמם רשות היחיד, אלמא דבקיעת רבים שהיה תחתיהם לא היה מועיל לבטל הרשות היחיד שלמעלה.
והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו. פי' למעלה מי' אמרנו דאין עירובו עירוב, ואמאי הא יכול לעלות באילן עד למעלה מי' וליטול העירוב, ויביאנו דרך על הנטייה למקום שביתתו. פ"ה והיינו רשות היחיד, דכל למעלה מי' רשות היחיד. זה אינו, דהא כאן דכל הנטייה למטה מי', כרמלית היא. אלא נראה לפרש הכי, והא אי בעי מצי לאיתויי דרך עליו, דהיינו דרך כרמלית, ואע"ג דמ"מ איכא איסור דרבנן, מ"מ כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות כרבי. ויש טועים ורוצים לומר, כיון שמביאו בידו, אע"ג דרגליו בכרמלית, הוי ידו מקום פטור, והוי דרך מקום פטור. וזה אינו, דכיון דרגליו בכרמלית על הנוף, גם ידו הוי כרמלית, כמו המוציא משוי למעלה מראשו חייב שכן משא בני קהת, אע"ג דידו הוי מקום פטור, כיון דרגליו ברשות הרבים חייב, הכי נמי כיון דרגליו הוי בכרמלית, הוי ידו ככרמלית.
ומשני, כשרבים מכתפים עליו. דאז הוי רשות הרבים. פי' ומשו"ה אין עירובו עירוב, דאינו יכול להביאו דרך עליו כמו דפריך תלמודא, משום דהוי ליה מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. ולא נהירא, דהא לא [הוי] הושטה אלא בשיש אחד כשמקבל ממנו, וגם באורך רשות הרבים דהיינו בדיוטא אחת, דומיא דעגלות, והכא היינו לרוחב, אלא נראה כדפירשתי. וא"ת מ"מ אמאי אין עירובו עירוב, הא יכול להביאו כלאחר יד, דמוכח פרק מי שהחשיך [שבת קנ"ג, ב'] דפטור בכי האי גוונא, ואע"ג דמ"מ איכא ביה שבות, מ"מ לא גזרו כדפרישית. ויש לומר דכיון דיכול להביאנו אליו בשינוי, לא חשיב בכי האי גוונא הוא ועירובו במקום אחד. וא"ת מ"מ אמאי למעלה מי' אין עירובו עירוב, הרי יכול לזרקו ממקום שהוא שם דהיינו רשות היחיד, לתוך ד' אמותיו שהם רשות היחיד, דזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ליכא אלא משום שבות. ויש לומר דשבות כזה מודה רבי, משום דקרוב הוא לאיסורא דאורייתא. ועוד אומר ר"י דלא קשה כלל, דמה את מקשה יזרקנו ממקום שהוא שם דהיינו רשות היחיד, לתוך ד' אמותיו שהם רשות היחיד, זה אינו, דאדרבא הו"ל זורק מרשות היחיד לרשות הרבים, דתוך ד' אמותיו הוה ליה רשות הרבים, דהא דחשבינן [ליה] רשות היחיד כדאמרינן [לעיל ל"ב, ב'] הנותן עירובו יש לו ארבע, היינו דוקא כשהעירוב בתוך ד' אמותיו, אבל כשהוא חוץ לד' אמותיו, אז ודאי לא חשבינן תוך ד' אמותיו רשות היחיד, אלא הוי רשות הרבים, ואם כן למעלה מעשרה [אם] יזרקנו בתוך ד' אמותיו, הו"ל זורק מרשות היחיד לרשות הרבים. והשתא ניחא, דאין צריך לדחוק ולומר כדפ' בשהרבים מכתפים עליו, והוי מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, אלא נפרש משום דהוה מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, דהא למטה רשות הרבים היא כדפרישית. ומ"מ צ"ל הא דקאמר תלמודא כשרבים מכתפים עליו, דאם לא כן היה קשה כדפ' תלמודא והא אי בעי מצי לאיתויי דרך עליו, פי' יעשה הנחה על הנטייה שהיא כרמלית, כיון דאין רבים מכתפין עליו, לכך צריך לשנויי כשרבים מכתפין וכו'. ודוחק גדול הוא, דהא משמע בהדיא דהא בהא תליא, דאם יש לו ד' אמות חשוב הוא רשות היחיד ליעשות הוא ועירובו במקום אחד, מדקאמר תלמודא לעיל כיון דאמר רבא הנותן עירובו יש לו ד' אמות הוי ליה רשות היחיד וכו'. לכן נראה למר"פ נ"ע, דהכי איתמר כדפ' דאין לו ד' אמות כלל, כיון שעירובו חוץ לד' אמות ממקום שביתתו ואינו יכול להביאו שם בהיתר, ומ"מ למטה מי' עירובו [עירוב], דבחד פחות סגי, משום דכיון דאיפשר לו להניח עירובו תוך ד' אמותיו בלאו טעמא דהנותן עירובו יש לו ד' אמות, דבחד פחות מד' אמות הוא יכול להביא עירובו לתוך ד' אמות דשביתתו, אמרינן ודאי דהוי הוא ועירובו במקום אחד, משום דכיון דיכול להניחו שם, הוה כאילו היה מונח שם מאתמול בתוך ד' אמותיו של מקום שביתתו, דאז אמרינן דיש לו ד' אמות, אבל למעלה מי', דאי איפשר להתיר לתת עירובו ממקום שהניחו אתמול לתוך ד' אמותיו דמקום שביתתו, דהא מרשות היחיד לרשות הרבים קא מפיק, ואף דרך עליו נמי לא מצי מייתי ליה בהיתר, דמיירי כשרבים מכתפים עליו, כדמוקי תלמודא, ואם כן אי אפשר לתת עירובו תוך ד' אמותיו רק משום דאמר הנותן עירובו יש לו ד' אמות והוי כמאן דמלי להחשב רשות היחיד, א"כ לא אמרינן דיש לו ד' אמות, דעל זה אנו דנים וזה אנו באים לחדש, דאם עירובו רחוק מד' אמות של מקום שביתתו דלא אמרינן יש לו ד' אמות, הילכך הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, והו"ל ר"ה.
נתנו באילן למעלה מעשרה וכו' ואסור ליטלו. בשבת, פי' אפילו למטה מי' אסור ליטלו בשבת אם רצה לאוכלו, משום דמשתמש באילן, ואפילו הכי קני ליה עירוב בבין השמשות, משום דכיון דשימוש אילן שבות דרבנן הוא, לא גזור עליו בין השמשות, ואי בעי לאוכלו ההיא שעתא דבין השמשות מצי שקיל ליה. בתוך שלשה מותר ליטלו. בשבת, משום דכל למטה מג', אפי' דמחובר, לא גזרו עליו, משום דהוי כארעא סמיכתא. נתנו בכלכלה ותלאו באילן אפילו למעלה מעשרה עירובו עירוב. ולא גרסינן במילתיה דרבי הכא בכלכלה ואסור ליטלו, דאי גר' ליה, אם כן מאי קאמר בסמוך לימא קסברי רבנן צדדין אסורין, הרי אפילו לרבי אסורין, אלא שמע מינה דלא גרסינן ליה. אי דאית ביה ד' כי נתנו בכלכלה מאי הוי. פי' אמאי עירובו עירוב, כיון דהאילן יש בו ד', אם כן היא רשות היחיד, וגם הכלכלה הויא חורי רשות היחיד, וכרשות היחיד דמו, אע"ג דאיכא בקיעת גדיים תחת הכלכלה, מ"מ כיון שהיא סמוכה לאילן והאילן עצמו רשות היחיד, אם כן הו"ל חורי רשות היחיד, ולא מועיל בקיעת גדיים שתחתיו לבטל חורי רשות היחיד, [דבחורי רה"י] אין לחוש בבקיעת גדיים, כדאמ' לקמן גבי זיז היוצא מן הכותל וכו'.
אמר רבינא רישא דאית ביה ד'. פי' ומשום הכי קאמר למעלה אין עירובו עירוב, משום דהוה ליה הוא במקום אחד, ברשות הרבים, ועירובו ברשות היחיד, וסיפא דלית ביה ארבעה, ומשו"ה קאמר בסיפא דגם למעלה עירובו עירוב, משום דמקום פטור הוא. וכי תימא אם כן אמאי נקט כלכלה, ויש לומר משום דבעינן בעירוב עירוב על גבי ד', דסבר לה כר' יהודה, ומשום הכי נקט כלכלה דמשלימתו לד', דאי לאו הכלכלה אם כן ליכא עירוב על גבי ד'. וסבר לה כר' מאיר. פי' אע"ג דהכלכלה לא הוי רשות היחיד, שהרי יש בקיעת גדיים תחתיו, ומהני שפיר לבטל כיון דאין באילן ד', מ"מ אמרינן חוקקין באילן להשלים, והוי שפיר עירוב על גבי ד'. וא"ת בשלמא הא דקאמר סבר לה כרבי יהודה דאמר בעינן עירוב על גבי ד', זה ידעינן שפר מדנקט כלכלה, דאם לא כן למה נקט לה, אלא מה שאומר סבר לה כר' מאיר, מנא ליה למימר הכי, אימא דמיירי בענין שלא יצטרך לומר חוקקין להשלים, כגון שהכלכלה לבדה בלא האילן יש לה ד', דהשתא הוי שפיר עירוב על גבי מקום ארבעה, ומ"מ לא הוי הכלכלה רשות היחיד, דאין באילן ד' וגדיים בוקעין תחת הכלכלה. אי נמי נימא דהכלכלה שוה לראש האילן, דהשתא אין צריך חקיקה. ויש לומר דליכא למימר הכי, דאם כן אין שום חידוש באילן, ואם כן הוה ליה למימר בראש קנה, ומדנקט אילן שיש לו עובי משמע דהיינו משום שצריך להשלים השיעור.
<h2>דף לג:</h2>
ואם לאו אין עירובו עירוב. משמע ואם לאו דאינה גבוה י'. צריך שיהא ברחבה ד'. פי' דכיון דמידליא, ומשום הכי צריך שיהא שם מקום חשוב דהיינו ד', אבל בשאין גבוה י' לא צריך ברחבה ד', ואפילו בפחות מד' עירובו עירוב, דכל למטה מי' כמאן דמנחה אארעא הוא. ומה שאומר ואם לאו ה"פ, ואם לאו פי' דאינה רחבה ד' והיא גבוה י', אין עירובו עירוב, משום דבעינן עירוב על גבי מקום ד' וליכא. והקשה הקונטרס כי גבוה י' ורחבה ד' היכי הוי עירובו עירוב, הא הוי הוא במקום אחד ברשות הרבים, ועירובו במקום אחר, שהוא על הקורה שהיא גבוה י' ורחבה ד', ואם כן הוי כרשות היחיד. ותירץ בקו' דמיירי שהקורה היא בד' אמותיו, ואמרינן לעיל [ל"ב, ב'] הנותן עירובו יש לו ד' אמות, ואם כן גם הוא ברשות היחיד, והוי שפיר הוא ועירובו במקום אחד. ולא נהירא להש"ר מקוצי, דאם כן היה לו לרבא, דאמר לעיל הנותן עירובו יש לו ד' אמות, לאתויי ראיה לדבריו מהכא. לכן נראה לפרש דמיירי שנתכוין כמו כן לשבות על הקורה, והשתא הוי שפיר הוא ועירובו במקום אחד. ועוד יש לומר דודאי יש בראשה ד', אבל מיירי שהיא קצרה מלמטה ובקעי בה גדיים תחתיו, ואם כן גם העירוב הוי כרשות הרבים, כן נראה להר"ר שמואל. ולפי זה יש לפרש כמאן דלא כר' יוסי בר' יהודה, קאי אמילתיה דר' יהודה, ובקונטרס פירש דקאי אכלכלה. ואם תאמר לעיל דקאמר רישא דאית ביה ד', אמאי לא מוקי לה רישא דלית בה ד' כמו סיפא, ולמעלה אין עירובו עירוב דבעינן עירוב במקום ד', אבל למטה עירובו עירוב משום דקלוטה בתוך י' כמי שהונחה דמיא, כדפרישית. ואומר הר"ם דמשמע ליה דטעמא דר' למעלה מי' הוי משום איסור שבת, דומיא דרבנן דאמרי אין עירובו עירוב משום דאסור ליטלו, דהא עד כאן לא פליגי רבנן לרבי אלא מהא דסברי מהאי טעמא אין עירובו עירוב גם למטה מעשרה, דסבירא להו דכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות, אבל לעולם גם לרבי הוי טעמיה דאמר למעלה מי' אין עירובו עירוב משום דאסור ליטלו. מיהו קשה דבמתניתין דליכא פלוגתא דרבנן, אם כן לוקמה כגון דאינה (גבוה) [רחבה] ד', ומשום הכי קאמר למעלה מי' אין עירובו עירוב, (דא"כ) משום דבעינן עירוב על גבי מקום ד' וליכא, אבל למטה מי' עירובו עירוב, משום דקלוטה למטה מי' כמאן דמנחא אארעא דמיא. ויש לומר דעל כרחך מתניתין לא אתיא כר' יהודה דבעי עירוב במקום ד', דקתני סיפא [לקמן ל"ד, ב'] נתנו על הקנה וכו' הרי זה עירוב, וסתם קנה לית ביה ד', ואפילו הכי הרי זה עירוב, אלמא ש"מ דלא בעינן הנחה במקום ד'.
כמאן דלא כר' יוסי בר' יהודה. פ"ה הא דאמר רבינא לעיל דכלכלה לא הויא רשות היחיד, אע"ג דחוקקין להשלים (ואינה) [ואיכא] רחב ארבעה, משום דאין בעיקרו ד', דלא כר' יוסי ב"ר יהודה וכו'. ומשני התם הדרן מחיצתא. פי' סביב הקנה איכא מחיצתא, דהטרסקל בלא קנה יש בו ד', וא"כ כי נימא גוד אחית מחיצתא דהטרסקל עד הקרקע, נמצא קנה מוקף מחיצות שחללו ארבעה, אבל הכא לא הדרן מחיצתא, כי בכלכלה לבדה בלא האילן אין בה ארבעה, ואם כן כי נמי נימא גוד אחית מחיצתא, מ"מ צריך לומר חוקקין להשלים להצטרף כלכלה בהדי אילן, ותרתי לא אמרינן גוד אחית וחוקקין להשלים, כפ"ה. אבל לפום ריהטא היה משמע לפרש כן, התם הדרן מחיצתא פי', מחיצות הטרסקל סובבות הקנה, שהקנה תחוב באמצעיתו, ומשום הכי אמרינן גוד (אסיק) [אחית] מחיצתא, אבל הכא לא הדרן מחיצתא סביב האילן, כי הכלכלה היא תלויה באילן והיא כולה לצד אחד, ומשום הכי לא אמרינן גוד אחית מחיצתא. ר' ירמיה אמר שאני כלכלה. פי' משום דלעולם מיירי גם סיפא דאית בה ד', וכי תימא אם כן כי נתנו בכלכלה מאי הוי, שאני כלכלה דארוכה היא ויכול לנטותה, ולא יעקרנה מתלייתה, אלא יטה ראשה אחד עד שיהא בתוך י' ויטול את עירובו, ואע"ג דלא עשה כן, מ"מ כיון שהיה יכול לעשות כן, הוי שפיר סעודה ראויה.
<h2>דף לד.</h2>
ואמאי לימא כיון דאי בעי למיזל ואמטייה וכו'. פ"ה וכן קשה אכל מוליכי עירוב, דאמאי צריך להוליך העירוב עד סוף אלפים, לא הי' צריך רק לעשותו לשם עירוב ולהניחו בביתו, דכיון דאי בעי לאמטויי אע"ג דלא אמטייה כמאן דאמטיי' דמי, והא דפריך ממתניתין היה יכול להקשות מכל מוליכי עירוב כדפרישית, אלא מייתי לה משום דלא תנן במשנה אחריתי הולכת עירוב בהדיא כמו הכא. וא"ת והיכי פריך משבת, דקאמר כיון דאי בעי למיזל ואמטייה, פי' בבין השמשות דאז היא קניית עירוב, היכי הוה מצי לאמטויי בין השמשות שהוא שבת, דשיעור בין השמשות ג' חלקים, ועירובו בתוך אלפים, וג' חלקים לאו היינו אלא אלף וחמש מאות אמות, הא הו"ל מרשות היחיד (לרה"י) [לרה"ר]. ונראה דרש"י רצה לומר הכי, היה יכול להוציאו חוץ מביתו מבעוד יום, ואז יוכל להביאו בבין השמשות פחות פחות מד' אמות, דאינו אסור אלא משום שבות, וכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות.
א"ר זירא [גזירה] משום יום טוב שחל להיות אחר השבת. פ"ה הא דמצריכין לכל המערבין להוליך עירובו למקום שביתתו, היינו משום דגזרינן משום יום טוב שחל להיות אחר השבת, דאז אי הוה בעי לאמטויי בבין השמשות של שבת כדי לערב למחרת לא הוה ממטי ליה, דעדיין הוא שבת. ולא נהירא מ"מ היה יכול להוציאו חוץ מביתו מערב שבת, ולהניחו במקום שהוא משומר, ולשבת בבין השמשות היה יכול להביאו פחות פחות מד' אמות, דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בבין השמשות. ומ"מ שמא יש לומר, דלא אמרינן כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אלא בכניסת שבת, אבל ביציאת שבת לא אמרינן. כך פירשו בתו', אבל דוחק הוא. אלא נראה לר"י דודאי משבת לא פריך, דודאי אין לנו להתיר שבות גדול כהולכת פחות פחות מד' אמות, כיון דיכול לבא לידי איסור דאורייתא, כדמוכח לקמן [ל"ד, ב'] דגם רבי מודה בזה, אלא פריך מהולכת עירוב דיום טוב דליכא איסור כלל בהולכה, ומשום הכי פריך למה לן להוליכו בראשון כדי לערב למחר הרי היה יכול להוליכו שם ביום טוב, ואע"ג דלא אמטייה כמאן דאמטייה דמי, ומשני גזירה משום יום טוב שחל להיות אחר השבת, דאז לא הוי מצי ממטייה ליה כדפרישית. והו"מ [למימר] משום שבת דאז לא מצי לממטייה כדפרישית, אלא ניחא ליה טפי לגזור יום טוב אטו יום טוב מלגזור יום טוב אטו שבת. אבל מ"מ קשה דמשמע דלא פריך אלא לרב פפא, וקשה דגם למתניתין היה יכול להקשות, דנתנו באילן דקאמר למטה מעשרה עירובו עירוב, אע"ג דעכשיו אסור ליטלו משם מ"מ כיון דאי בעי ליטלו בבין השמשות היה יכול ליטלו הוי עירוב, אלמא אמרינן הואיל. ויש לומר דודאי הואיל כזה יש לנו לומר, דאינו משנה כלל השביתה, דהוא ועירובו במקום אחד, דנתכוון לשבות למטה בארץ והעירוב הוא למטה מי', אבל הואיל לשנות השביתה לאתויי מרשות לרשות אחר אין לנו לומר, דמשום הכי לא פריך אלא לרב פפא דאמר הואיל ויכול לנטות הכלכלה שהיא למעלה מי' ולהביא בתוך י' דהיינו רשות אחד, זה הואיל גדול, ואם כן כמו כן נימא הואיל ואי בעי לאמטויי וכו'.
למטה מי' אין עירובו עירוב. פ"ה דאז אינו יכול להביאו (כדאמר) בראש המגדל אצלו, דאסור לטלטל מכרמלית לרשות היחיד דרך רשות הרבים, ולמטה מי' שהוא שם היינו כרמלית, ואם כן לא מצי למישקליה מאותו כרמלית ואתויי לראש המגדל שהוא שובת לשם, משום אויר רשות הרבים, דממטייה ליה דרך אויר רשות הרבים לרשות היחיד, ואיכא בזה איסור דאורייתא. ולא מצי נחית ואכיל התם, דאם כן נפק ליה מתורת שביתתו, ואינו סעודה הראוייה במקומו, וסעודה הראויה במקומו בעינן. ומה שפירש דאיכא איסור דאורייתא לאתויי (רה"י) מכרמלית לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים (ו)לא נהירא, דהא ודאי מכרמלית לרשות היחיד לא יתכן להיות לשם איסור דאורייתא, אלא ודאי נימא דליכא בזה רק איסור דרבנן, ואם כן קשה כיון דליכא רק איסור דרבנן אמאי אינו עירוב, הא כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות כרבי, דהא כרבי אתיא, מדאמרינן למטה מי' בכותל עירובו עירוב, כדפרישית לעיל. אלא נראה דמיירי כשגבוה ט' טפחים מאותו מקום דלמטה מי' עד הקרקע, ורבים מכתפים עליו, והשתא הוי מרשות הרבים לרשות היחיד.
והניח עירובו בכותל למעלה מי' אין עירובו עירוב. ומיירי בששבת רחוק ממקום עירובו ד' אמות, דאז הוי הוא במקום אחד, פי' ברשות הרבים, ועירובו במקום אחר, פי' ברשות היחיד. למטה מי' עירובו עירוב. דמצי שקיל ליה ברשות הרבים, ואע"ג דמדרבנן איכא איסור משום כרמלית, מ"מ כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות.
נתכוין לשבות בראש המגדל למעלה מי' עירובו עירוב. והקשה בקונטרס היכי יכול להביאו משם לראש המגדל, הא הוי מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. ויש לומר דמ"מ יכול לילך לשם, ואין זה שינוי שביתה, הואיל וכל זה רשות היחיד. ולחנם פירש כן, דלא דמי למושיט, דמושיט לא הוי אלא כשיש שני בני אדם, כדפרישית לעיל [ל"ג, א'], וגם צריך שיהא אויר אורך רשות הרבים מפסיק בינתים.
ואי איכא מיתנא וכוותא לאיתויי במיתנא. פי' דאע"ג דהוא מביא מרשות הרבים לרשות היחיד, מ"מ כיון דאגודו בידו שבות בעלמא הוא, ואנן אליבא דרבי קיימינן. ועוד פ"ה פירוש אחר, דהא דקאמר נתכוון לשבות בראש המגדל, אהניח עירובו בכותל קאי, וקתני דהשתא הוי איפכא, דאם למעלה מי' הניחו בכותל עירובו עירוב, שהמגדל אצל הכותל הוא, ויכול להביאו אצלו דאין הפסק ביניהם. למטה מי' אין עירובו עירוב. וכגון שרבים מכתפים עליו ויש ט' טפחים עד למטה לארץ, דהשתא לא מצי מייתי ליה, דהוי מרשות הרבים לרשות היחיד. ופריך [אי] דאיכא מיתנא וכוותא. פי' אם יש כוותא במגדל כנגד הכותל מקום שהעירוב שם, ויש חבל קטן בידו, יקשור אותו בעירוב ויביאנו במקום שביתתו, דאע"ג דהוא מביא מרשות הרבים לרשות היחיד, מ"מ כיון דאיגודו בידו אין זה אלא שבות, ולא גזרו עליו כדפרישית לעיל. ור"ת מקינו"ן הקשה על פירוש זה, דאם כן מה שייך כאן כוותא, כיון דהעירוב אינו במגדל אלא הוי בכותל, אם כן בלא כוותא נמי יכול הוא לקשור החבל בעירוב שבכותל ולהביאו אליו על המגדל. אבל לפירוש ראשון ניחא שפיר דנקט כוותא, משום דהעירוב הוי בתוך המגדל, והוא על גב המגדל, ואם כן צריך הוא שיהיה כוותא בגג המגדל, ואז יוכל לקשור חבל בעירוב ולהביאו אליו דרך אותו חלון. וא"ת לעיל גבי אילן דאמר למעלה מעשרה אין עירובו עירוב, אמאי לא פריך הכי אי באיכא מיתנא וכוותא לאיתויי הכי. ויש לומר דסתם אילן ליכא מיתנא וכוותא.
<h2>דף לד:</h2>
אי למעלה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר. וקשה דהו"מ למימר דהנותן עירובו יש לו ד' אמות, והוו איהו ועירובו במקום אחד ברשות היחיד. ויש לומר דאם כן הוה ליה לרבא לעיל [ל"ב, ב'] דאמר דהנותן עירובו יש לו ד' אמות להביא ראיה לדבריו מהכא. ועוד יש לומר דניחא ליה לשנויי דומיא דמתניתין, דמיירי אפילו עירובו חוץ לד' אמות שלו. ולעיל גבי אילן כי פריך מהנותן עירובו יש לו ד' אמות, לא רצה לתרץ בנתכוון לשבות חוץ לד' אמות, משום דלישנא דנתנו באילן משמע שרוצה לשבות סמוך לאילן.
שמא יקטום. פי' לפי שהקנה רך הוא לקטום ממנו, והואיל ובהאי שבות יכול לבוא בקל לידי איסור דאורייתא אם יקטום, אם כן אפילו רבי מודה דגזרו עליו בין השמשות, אבל אילן קשה הוא ואינו קל כל כך לקטום, וגם אין לגזור שמא יתלוש, דאינו קל כל כך לעשות. ופר"י דהוא הדין העברה פחות פחות מד' אמות דמודה, כדפרישית לעיל. פוקו עיבירו כבשי דאגמא. פי' דהוי הטעם שמא יקטום כדאמר לעיל.
הכא נמי ביום טוב. וא"ת מ"מ והלא מטלטל האבנים והעפר שהם מוקצות. ואומר ריב"א דמוקצה שהוא לצורך טלטול אוכל נפש מותר לטלטלו כדי לקחת האוכל, וראי' ממנהגינו שאנו מסיקים על גבי עפר וקיטמה שהוסק ביום טוב שהוא מוקצה, ומטלטלין אותה לצורך אוכל נפש. ומ"מ קשה דמדקאמר הכא במגדל של בנין, משמע דוקא של בנין, אבל של עץ אמרינן דאין עירובו עירוב, משום דלא הוי הוא ועירובו במקום אחד, משום דאינו יכול לסותרו, ואמאי הא [אין] סתירה בכלים. ויש לומר דהיינו דוקא של בנין גרוע ובסתירה גרועה, אבל בסתירה חשובה שפיר שייכא סתירה. וא"ת והאמרינן [שבת קמ"ו, א'] שובר אדם את החבית לאכול ממנו גרוגרת. ויש לומר דבפ' המביא [ביצה ל"ג, ב'] מוקי לה במוסתקי, פי' חבית של חתיכות דבוקות בזפת, אבל ודאי בסתירה חשובה ובנין חשוב שייך שפיר בכלים, וגם בשבת מוכח הכי, דקאמר האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרה חייב משום בונה, ואמאי חייב משום בונה והלא אין בנין בכלים, אלא ודאי צריך לומר דחייב משום בונה משום דהוא בנין חשוב, כדאפרש התם בע"ה.
<h2>דף לה.</h2>
הכא במגדל של עץ עסקינן מר סבר כלי הוא ואין בנין וסתירה בכלים. ואם תאמר והא פרישית לעיל דבנין חשוב וסתירה חשובה שייכא שפיר בכלים. ויש לומר דמיירי במנעול דקטיר במיתנא, דהשתא סתירה גרועה היא, כדמוקי לה במסקנא. ומר סבר אוהל הוא. וא"ת היכי מיירי אי מחזיק ארבעים סאה, מאי טעמא דמאן דאסר ואומר כלי הוא, ואם אינו מחזיק ארבעים סאה, מאי טעמא דמאן דאמר אהל הוא. ויש לומר דלעולם מיירי דמחזיק ארבעים סאה, ומ"מ איכא מאן דאמר כלי משום דלא מיחבר בקרקע.
וקתני סיפא אם היו ניסוטים וכו', זה הכלל ניסט מחמת כוחו טמא מחמת רעדה טהור. ואם תאמר למה לי לאיתויי תרוייהו, רישא וסיפא. ויש לומר דתהוייהו צריכי, דמחד לחודיה לא סגיא, דמרישא לחודה לא מצי להוכיח, דהייתי אומר דמה דקאמר אהל וניסט טמא ר"ל היסט גמור על ידי כוחו, אבל מחמת רעדה באהל טהור ובכלי טמא, ובהכי הוי פלוגתייהו, בניסט מחמת רעדה, ומר סבר כלי הוא ומר סבר אהל הוא וטהור, ולהכי מייתי סיפא דקאמר מחמת רעדה טהור גם בכלי, דאז אשמעינן דקאמר זה הכלל גם בכלי מחמת רעדה טהור. וגם מסיפא לחודה לא מצי מייתי, דהייתי אומר דהא דקאמר בסיפא מחמת כוחו טמא ר"ל בכלי דוקא, אבל אהל אפילו כוחו טהור, קמ"ל רישא דקאמר דגם באהל טמא מהיסט גמור, להכי מיצטריך תרוייהו.
ומתניתין במאי פליגי. פ"ה מה נפשך אי מחזקת מ' סאה מאי טעמא דמאן דשרי, ואי אינה מחזקת מאי טעמא דמאן דאמר אהל הוא. ומשני במנעול וכו', פ"ה לעולם מיירי דמחזקת מ' סאה דהשתא הוי אהל, ומ"מ שרי תנא קמא דמיירי במנעול דקטיר במיתנא. וכ"ת אם כן מאי טעמא דמאן (דאמר) דאסר, וי"ל דהיינו משום דבעי סכינא למיפסקי', ואסור משום טלטול של הסכין, דסבר לה כר' נחמיה, ודוקא משום דבעי סכינא למיפסקיה, אבל אם היה יכול להפקיעו בלא סכין היה מותר כדאמ', ואע"ג דאמר בביצה [ל"א, ב'] חותמות שבקרקע לא מתיר ולא מפקיע וכו', והמגדל הוי כמו חותמות שבקרקע, כיון שמחזקת מ' סאה כדפרישית, מ"מ אין זה אלא איסור דרבנן. ואם כן היכי אסר גם כי בעי סכינא, אלא ודאי אנו צריכים לומר, דאע"ג דליכא רק איסור דרבנן, מכל מקום אסר דלא אתי כרבי, ואם כן הדרא קושיא לדוכתה, היכי מותר גם אם לא בעי סכינא. אלא נימא לפי' הקונטרס, דאע"ג דהוי אהל, מ"מ לא הוי כחותמות שבקרקע, כיון דלא מיחבר בקרקע. אכן לפי פי' התוספות דפרישית לעיל דמיירי בקטיר מיתנא, ומ"מ פליגי אי כלי הוא ואי אהל הוא, ולמאן דאמר אהל הוא מיתסר, אם כן קשה, מאי טעמא דתנא קמא דשרי משום דקטיר במיתנא, מה בכך, הא פירשתי דכולי עלמא סברי אהל הוא דמחזקת מ' סאה, ואמרינן לעיל דלמאן דאמר אהל הוא מיתסר גם בקטיר מיתנא לפי התוספות, כדפרישית לעיל. לכן נראה לפרש דמיירי דאינה מחזקת מ' סאה, והשתא כלי הוא, וקטיר במיתנא, ומשום הכי שרי תנא קמא, ור' אליעזר אוסר משום דבעי [סכין] למיפסקיה, וסבר לה כר' נחמיה, והשתא ניחא, דדוקא משום דבעי סכין למיפסקיה, אבל אי [לא] בעי סכינא למיפסקיה הוה שרי לכולי עלמא, דהוה ליה חותמות שבכלי, דכלי הוא כדפירשתי, וחותמות שבכלים אמר בביצה מתיר ומפקיע וחותך. ודוקא קטיר במיתנא, אבל אי לאו הכי הוה אסור גם לתנא קמא, דאע"ג דאמר אין בנין וסתירה בכלים, מ"מ סתירה חשובה שייכא שפיר בכלים, כדפרישית לעיל [ל"ד, ב' ד"ה ה"נ]. ומכאן אומר ר"י, דאם נאבד מפתח של תיבה או של ארגז שהאוכלין בתוכה, אסור לשבר הפותחת בשבת או ביום טוב, דסתירה חשובה שייכא שפיר בכלים כדפרישית, אבל אי הוה קטיר במיתנא, מותר לפסוק החבל בידים גם בסכין, אבל דלת של בית שהוא קטיר במיתנא, אסור לפסוק החבל, ומשום דגם סתירה גרועה שייכא שפיר בבית. אבל ר"ת מקינו"ן פירש, דמותר להסיר הצירים שאחורי התיבה אם אבד המפתח. אבל לא נהירא למו"ר, דהא אמרינן פרק כל הכלים [שבת קכ"ב, ב'], אסור להחזיר דלת של תיבה על גבי תיבה גזירה שמא יתקע, פי' שמא ישים הצירים דהוי בנין חשוב, ובנין חשוב שייך שפיר בכלים, אלמא דליחשביה התקיעה של הצירים לבנין חשוב, ואם כן כמו כן יש לנו לומר להיפך, דסתירה של הצירים [ליחשביה] לסתירה חשובה.
דבעי מרה וחצינא. פ"ה דהוי מלאכה ולא שבות. ולא נהירא, דהא לא עדיף מחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה [ד]פטור עליה. אלא נימא הכי, דבעי מרה וחצינא, ובשבות כזה מודה רבי, כיון דיכול לבא בקל לידי מלאכה דאורייתא אם יהיה צריך לגוף הגומא.
<h2>דף לה:</h2>
ר' מאיר מטהר. פי' דמוקמינן ליה לשרץ בחזקתו, ונאמר שהיה חי כשנגע בו, ופריך הכי, ואם כן גבי עירוב נמי נימא דמוקמי ליה אחזקיה, ונימא שהיה כשר בשעת קניית עירוב. וא"ת אדרבה נימא אוקי גברא בחזקתו שלא עירב. ויש לומר דיותר יש לנו לילך בתר חזקת העירוב מלילך בתר חזקת האיש, שהרי יש לנו לילך אחר חזקת אותו דבר שאירע בו הספק, והיינו בעירוב, דבאיש שלא אירע שום דבר. הכא בב' כיתי עדים אחת אומרת משחשיכה נטמאת וכו'. פי' וכיון דכת אחת אומרת דמבעוד יום נטמאת, אם כן אזלה ליה החזקה של העירוב, אבל לעיל בנגע לא מיירי בב' כיתי עדים, ולהכי אזלינן בתר חזקת טהרה.
<h2>דף לו.</h2>
רבא אמר. פי' רבא בא לתרץ גם כי נעמיד הברייתא בב' כיתי עדים לא יקשה לך למתניתין, דשאני התם דאיכא תרי חזקי, חד דגברא בחזקת טהור, וחד דנוקים ליה שרץ בחזקתו שהיה חי. הכא. פי' במתניתין, ליכא אלא חד חזקה לקולא, חזקה של העירוב, דחזקה של איש היא לחומרא, וכיון דאיכא כת אחת שאומרת מבעוד יום נטמאת והולכת כנגד חזקת העירוב, אם כן אזלה לה חזקת העירוב, כפ"ה. אבל לא רצה לפרש דפשטיה דמתניתין לא מיירא בב' כיתי עדים, אלא היינו טעמא משום דהכא בברייתא איכא תרי חזקי לקולא, אבל במתניתין ליכא אלא חד חזקה לקולא, דמ"מ היה קשה, דאמאי לא אזלינן בתר אותה חזקה דהויא לקולא, משום דחזקת העירוב אלימא טפי מחזקת האיש, ואם כן היה לנו להעמיד העירוב בחזקתו, לכך מיצטריך ליה לפרושי דמיירי בב' כיתי עדים ואחת אומרת נטמאת, והשתא ניחא, דכיון דליכא אלא חד חזקה לקולא, ואיכא כת עדים שאומרת נטמאת, אם כן איתרע לה חזקה.
קשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי. וא"ת מאי פריך, שאני גבי מקוה משום הכי מטמא רבי יוסי משום דאיכא תרי ספיקי לחומרא, ספק דשמא לא טבל, ואפי' את"ל דטבל מ"מ איכא ספיקא אחריתי, דשמא לא טבל במ' סאה. ויש לומר דספיקא או או מיתניא, והכי קאמר, ספק טבל ספק לא טבל, אי נמי ודאי טבל אלא ספק טבל במ' סאה. אדרבה העמד מקוה על חזקתו. וא"ת מאי פריך, והא גבי טהרות בריש נדה לא אמרינן הכי אפילו במקוה דנמדד, דקאמר התם [ב', ב'] העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך. ויש לומר דהיינו דוקא בטומאה דאורייתא, אבל הכא מיירי בטומאה דרבנן, כדקאמר לעיל [ל"ה, ב'] בטומאה קלה כגון משקין וכל הנך דחשיב לעיל.
אלא אימא ספק נדמעו. פי' דהיו חולין מתוקנין כשהניחם שם, אבל נפל בהם תרומה ונדמעו, אבל הוא ספק אם מבעוד יום נדמעו אם משחשיכה, ומשום הכי קאמר ר' יוסי דאותו ספק עירוב כשר, אזלינן לקולא דנוקמיה אחזקיה שהיה חולין מתוקנין כשהניחם שם, משמע דוקא משום דהוי ספק, אבל אם ודאי מבעוד יום נדמעו לא היה כשר. ופ"ה דאתיא כסומכוס דאמר דאין מערבין לישראל בתרומה, דאמר מידי דחזי ליה למערב בעינן, דאילו לרבנן גם כי ודאי דמבעוד יום נדמעו מכל מקום הוי כשר, דהא סברי אינהו דמערבין לישראל בתרומה. ועוד פ"ה דאתיא שפיר כרבנן, ומיירי בדימוע של טבל, דהשתא אי הוה ודאי מבעוד יום נדמעו גם לרבנן לא היה כשר, דטבל לא חזי גם לכהן. ותימה דלא מצינו בשום דוכתא שום דימוע גבי טבל. אלא נראה לפרש, דלעולם ר"ל דימוע של תרומה, ורצה לומר בתרומה טמאה דלא חזיא למידי.
היום קודש ולמחר חול. פ"ה על מעות שיש לי בבית. ויש לפרש אף בלא חילול, כדאמר בנדרים [כ"ח, ב'] הרי נטיעות הללו קרבן אסורים עד שיקצצו, דקדושת דמים פקעא בלא חילול. מספיקא לא נחתא עליה קדושתא. פי' ואם כן כל בין השמשות הוא ראוי. לכשתחשך. פי' לכך נקט לכשתחשך, דאילו היה אומר מעתה אם כן היתה טמאה מן הלגין שהוא טבול יום, דעדיין לא בא לו הערב שמש, אבל כשאמר לכשתחשך, דאינו רוצה שתהא תרומה אלא לכשתחשך, דבריו קיימים, דאז מעורב שמשו.
אמר רבא זאת אומרת סוף היום קונה עירוב. פי' והשתא ניחא שפיר דקאמר לא אמר כלום, משום דבסוף היום עדיין הוא טבל, דלא הויא תרומה אלא עד שתחשך, אי סלקא דעתך תחילת היום קונה עירוב, אמאי לא אמר כלום, הרי בתחילת היום היה כבר נעשה תרומה, ומערבין בתרומה לרבנן אפילו לישראל, ולסומכוס נמי לכהן מיהא מערבין בתרומה. וא"ת לעולם אימא לך תחילת היום קונה עירוב, ומ"מ לא אמר כלום משום דמ"מ אותו תחילת יום הוא ספק לנו, ומספיקא לא נחתא עלה קדושתא, ועדיין הוא טבל כל אורך בין השמשות, כי היכי דאמרינן לעיל. ויש לומר דלא דמי, דלעיל היה יכול לומר אם היה רוצה לומר מעתה יהיה קודש, ומדאמר למחר שמע מינה דאינו רוצה שיחול הקדושה עד ודאו של יום הבא ולא בין השמשות, אבל הכא שיש טעם למה אמר משתחשך, משום דאם היה אומר מעתה אם כן הלגין היה מטמא התרומה, דעדיין הוא טבול יום, ולכך אמר משתחשך, ואם כן ודאי יש לנו לומר שמיד שתטהר הלגין היה רוצה שיחול, ואם כן אמאי לא אמר כלום, שמע מינה דסוף היום קונה עירוב. וא"ת כיון דסבר רבא דסוף היום קונה עירוב, אם כן אמאי קמיבעיא לי' לרבא מאי שנא, שנא ושנא, היום חול ולמחר קודש עירובו עירוב משום דסוף היום קונה עירוב, וסוף היום היה חול, אבל היום קודש ולמחר חול אינו עירוב, משום דסוף היום היה עדיין קודש. ואור"י דרבא דאמר זאת אומרת, אבל איהו סבירא ליה על כרחך דתחילת היום קונה עירוב, דהא פסיק במס' ביצה [ד', ב'] כרב דאמר נולדה בזה אסורה בזה, דקאמר הלכתא כרב בהני תלת, וטעמא משום הכנה, דליכא למימר משום קדושה אחת, דהא רב פסיק כארבעה זקנים דקאמרי ב' קדושות, ואם כן רבא אית ליה איסור הכנה, ולקמן [ל"ח, ב'] מוכח דמאן דאית ליה טעמא דהכנה על כרחך אית ליה תחילת היום קונה עירוב, וא"כ רבא נמי אית לי' הכנה כדפרישית, וא"כ סבר תחלת היום קונה עירוב, ולהכי פריך מאי שנא, והא דקאמר רבא זאת אומרת סוף היום קונה וכו', הוא רוצה להוכיח דההיא משנה דלעיל סבירא ליה כך, אבל לדידיה לא סבירא ליה כדפרישית. וא"ת מ"מ גבי הא דמייתי מההיא ככר זו היום וכו', אמאי לא משני שנא שנא, ברישא דקאמר היום חול להכי עירובו עירוב משום דהוי שפיר סעודה הראויה מבעוד יום, אבל בסיפא לא הוי סעודה ראויה וכו'. ואומר הר"ם דלא מצי משני הכי, משום דבהדי סעודה הראויה בעינן שיהא ראויה בשעת קניית עירוב, אבל בראויה מבעוד יום לחודיה לא מהני.
<h2>דף לו:</h2>
אפילו תימא תחילת היום וכו' בעינן סעודה. פי' גם כשראוי בשעת קניית עירוב, מ"מ בעינן שתהא ראוי מבעוד יום. ר' יהודה אומר אם היו שניהם רבותיו למקום שירצה ילך. פי' אפילו אחד מהם רבו מובהק, משום [דליכא למימר] דברירה אתא לאשמועינן, דכבר אשמעינן ברירה. הא במיקרי שמע. פי', ר"י מיירי במיקרי שמע והכי קאמר, אם בא חכם למזרח פי' מקרי דרדקי, עירובו למערב פי' בשביל המותיב פירקי שהוא [למערב], וכן אידך אם בא חכם למערב פי' מיקרי דרדקי, עירובו למזרח פי' בשביל המותיב פרקי שהוא למזרח, לכאן ולכאן בשניהם שוים וכו', כפ"ה.
מזרח ומערב נמי אין ברירה. תימה מה ברירה שייך כאן, אם החכם בא לרוח מזרח מן העיר רחוק מן העיר לצד מזרח יותר מד' אלפים, אם כן ודאי לא יבא ברוח מערב, דיש מקום שהוא שם לצד מזרח עד מערב יותר מח' אלפים וכל העיר. ואם היה יודע האמת לאיזה רוח בא מבעוד יום, אם כן לא היה לו ספק ואינו צריך אלא גילוי דעת, והוי ממש כמו וכבר בא חכם. ויש לומר דמיירי כגון שהחכם בקרן מזרחית צפונית לסוף ששת אלפים, כזה, מן העיר בבין השמשות וקנה שם שביתתו, אם כן יש לספק אם יבוא לרוח מזרח או לרוח צפוני או למערבי, דכיון דקנה שם שביתתו הוא יכול לילך לכל צד אלפים אמה לקרב העיר, ויגיע לד' אלפים מן העיר שהוא תחום עירובו לזה שעירב, ואז ודאי אולי יבוא לרוח מזרח או לרוח מערב, שהחכם יכול לסבב העיר בהיקף אלפים לכל רוח. ומיהו קשה דגם עתה התינח דאיכא לספוקי אם יבוא למזרח או לצפון, אבל לצד מערב אינו יכול לבוא כלל למקום עירובו של זה, שהרי הניח עירובו לסוף ב' אלפים מן המערב כדי לילך עד ד' אלפים מן העיר, והחכם שבא לקרן מזרחית צפונית לסוף ששת אלפים, יש ממנו עד תחום עירובו של זה שמערב, שהוא לד' אלפים מן העיר, אלכסון של ששת אלפים על ד' אלפים וכל אורך העיר ממזרח למערב, כיון שבא החכם לקרן מזרחית צפונית לסוף ששת אלפים, דאלכסון זה עולה הרבה יותר מד' אלפים. וכי תימא דמיירי שבא החכם ברוח צפונית לסוף ששת אלפים באמצע הרוח, כזה, אם כן ליכא לספוקי כי אם לרוח צפוני, אבל למזרח ולמערב לסוף ד' אלפים מן העיר שהוא תחום עירובו של זה שעירב, ליכא לספוקי כלל, שהרי הוא צריך לילך אלכסון של ד' אלפים על ב' אלפים ושיעור חצי אורך העיר, וזה עולה יותר מד' אלפים. ובמקום אחר פ"ה [ביצה ל"ח, א'], דס"ד שהחכם בא בשבת ע"י אילן או גדר, והוא יכול לילך משחשיכה ד' אלפים על ידי שמכיר אילן או גדר שאמר תהא שביתתי שם, ועל ידי כך יוכל לילך למזרח או למערב להרחיק עצמו ממקום שביתתו ד' אלפים. מיהו גם על זה קשה, דאי מיירי בחכם שהולך משחשיכה [ד'] אלפים על ידי שמכיר אילן או גדר, אם כן אין צריך ברירה, משום דכשרוצה לילך משחשיכה ד' אלפים על ידי שיאמר שביתתי בעיקרו של אילן שהוא מכיר, צריך הוא לומר מבעוד יום שביתתי שתהא בין השמשות תחת אותו אילן או גדר, ולברר דבריו או למזרח או למערב, ואם כן בבין השמשות כבר נתברר הדבר לאיזה רוח יבא החכם על ידי אותה אמירה שאמר שביתתי תהא תחת אותו אילן או גדר, ואם אמר החכם שביתתי תחת האילן לצד מזרח אינו יכול לילך כלל לצד מערב, ומעתה אין אנו צריכין לברירה כלל דהוה כמו כבר בא חכם, ואם כן הדרא קושיא לדוכתה מאי קאמר מזרח ומערב נמי אין ברירה.
לכן נראה כדפ"ה הכא, דלעולם אינו יכול לבא בשבת רק מרוח אחת, ומ"מ צריך ברירה דשמא לא יזוז ממקומו ואז יהיה כבני עירו, והיינו הא דקאמר ואם לאו הריני כבני עירי. וזה תלוי בדעת החכם, כגון אם בא חכם למזרח העיר רחוק ששת אלפים מן העיר וקנה שם שביתתו ויכול לילך אלפים לכל צד ממקום שביתתו, דהשתא [הברירה היא] אם לא יזוז החכם ממקומו כל השבת, ושמא ימלך החכם אחר חשיכה [ליכנס] עד ד' אלפים מן העיר שהוא מקום עירובו של זה, וזה יכול החכם לעשות בהיתר, שהרי ממקום שביתתו עד ד' אלפים מן העיר ליכא כי אם אלפים אמה לכאן, וזה הדבר [תלוי בדעת] החכם במה שימלך לעשות משחשיכה, אם כן אינו מועיל אלא מטעם ברירה. והא דקאמר למזרח ולמערב נמי אין ברירה, אינו ר"ל תרוייהו בהדי הדדי למזרח ולמערב, דאם כן יהא משמע דצריך ברירה למזרח משום מערב ולמערב משום מזרח, אלא ר"ל למזרח או למערב נמי אין ברירה דשמא לא יזוז החכם ממקומו, והיינו ואם לאו הריני כבני עירי. ואע"ג דקיימינן אהך ברייתא דאיו, ובהך ברייתא דאיו לא מיירי בהך תנאה דהריני כבני עירי, [מ"מ בזה הוי] כמו מתניתין, דהא לא פליג אמתניתין רק מתנאי דלכאן ולכאן למקום שארצה אלך.
ועוד אומר מ"ר הר"פ נ"ע, דיכול להיות דמזרח [ומערב] נמי אין ברירה כפי משמעות הפשט, דיכול להיות שהחכם יכול לבוא משני צידי העיר, ולעולם לא מיירי בחכם שמערב על ידי שמכיר אילן או גדר, דהא ליתא כדפרישית, אלא בחכם הקונה שביתתו במקומו שאין יכול להלך משחשיכה רק אלפים לכל צד. ומזרח ומערב דקאמר לאו ממזרח ומערב דעירו ממש קאמר, אלא אמזרח ומערב תחומין קאמר. אי נמי אמזרח ומערב דמקום ביאת החכם לשבות שם מבעוד יום קאמר. וכגון ששמע מבעו"י שבא חכם לשבות סמוך לעיר ששת אלפים ברוח צפוני באמצע הצפון, כזה, ודעת החכם ליכנס למחר לתחילת ד' אלפים מן העיר לצד מזרח או לצד מערב, ולצד צפוני היה לו לקרב עצמו יותר בקל, אלא שאין לו מקום פנוי לצד צפון רק לצד מזרח או לצד מערב ומצא מקום מוכן שם לדרוש, ואין האדם מניח עירובו למזרח ממש ולמערב ממש, אלא מתקרב הוא לצד החכם כל כמה דאיפשר ומניח עירובו לאלפים אמה של רוח מזרח לצד צפון כזה, ונמצא שהוא יכול להתקרב עד תוך אלפים של מקום שביתת החכם ואלכסונם שהיינו ח' מאות אמות, שהוא מהלך כל האלכסון של ב' אלפים לצד צפון, עד מקום עירובו שמניח למזרח או למערב הוא יכול לילך, וממקום עירובו עד סוף ד' אלפים בלא אלכסון, דאין בו אלכסון והוא הולך דרך ישר, וא"כ לא ישאר עד החכם רק ב' אלפים וח' מאות משום אלכסון, ואם כן החכם יכול לילך בשבת לתחילת ד' אלפים מן העיר לצד תחום שבקרן מקצוע מזרחית צפונית מן העיר, ודרך אותו אלכסון יוכל לילך בהיתר אלפים וח' מאות ממקום שביתתו, דנהי דאין לו כי אם אלפים לכל צד הני מילי כשבא לילך נגדו דרך ישר, אבל באלכסון יש לו אלפים ואלכסונן דהיינו ח' מאות, והכי אמרינן פרק (כיצד מעברין) [מי שהוציאוהו נ"א א']. והשתא כאשר ילך החכם אלפים וח' מאות ממקום שביתתו לצד מזרח באלכסון, יכנס לד' אלפים מן העיר. וא"ת אכתי נפיש ליה ממקום החכם עד תוך ד' אלפים מן העיר יותר מאלפים וח' מאות שיעור חצי העיר לצד מזרח וכן לצד מערב, דלגבי כן העיר שלן בה נחשבת לו כד"א ומתחיל מדת תחומיו ממקום רגליו ממש. וי"ל דמיירי שהחכם נכנס לשבות תוך ששת אלפים כדי שיעור העירין, ר"ל קרוב לששת אלפים. א"נ י"ל דלא קשה מידי, דמי לא עסקינן ששבת החכם בעיר אחת היושבת בסוף ששת אלפים מעיר המערב, ואורך העיר למזרח ולמערב כמו עיר המערב, והשתא אף החכם אינו מתחיל למדוד מדת תחומיו כי אם מסוף העיר ששבת בה.
שמעינן לי' לר' יהודה דלית לי' ברירה וכו'. וסמי מתני' מקמי' תרתי, מקמי' ההיא דאיו ומקמי' ההיא דהלוקח. וא"ת אדרבה סמי תרתי מקמי' תלת, מקמי' מתני', ומקמי' ההיא דפ' כל הגט [גיטין כ"ה, ב'] דמהיום אם מתי וכו', ומקמי' ההיא דבבא קמא [ס"ט, א'] דכל מה שילקטו עניים היו יהא הפקר. וי"ל דלא דמו, דהנהו תרתי היינו תולה בדעת אחרים ומשו"ה קאמר דיש ברירה, אבל הנך תרתי דמייתי הכא היינו תולה בדעת עצמו, ההיא דאיו דקאמר לכאן ולכאן דלא, והיינו תולה בדעת עצמו למקום שארצה אלך, וכן ההיא דהלוקח וכו' היינו תולה בדעת עצמו, ולהכי קאמר דסמי ההיא מתני' מקמי הני תרתי. וא"ת א"כ מאי פריך לעיל מ"ש, שנא ושנא, דלכאן ולכאן היינו תולה בדעת עצמו, ולהכי אמרי' דאין ברירה, אבל למזרח ולמערב היינו תולה בדעת אחרים, דהוא תולה בדעת (אחרים) [החכם], ומשו"ה אמרי' דיש ברירה. וי"ל דר' יוחנן פריך לי' האי קשיא ומשני, דר' יוחנן סבירא לי' דאין חילוק בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו, ומאן דאית לי' ברירה לא שנא לי' תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, וס"ל לר' יוחנן דליתא לאיו, דסמי תרתי מקמי תלת. ומ"מ קשה דבביצה [ל"ז, ב'] גבי חבית של שותפין דקאמר ר' יוחנן דבדרבנן אית לי' ברירה, ופריך ליה לאיו, ומאי פריך הא סבר דליתא לאיו. וי"ל דודאי סבר דליתא לההיא דאיו דאמר משמי' דר' יהודה, אבל יכול להיות שתנא אחר שנאה, ומזה פריך לר' יוחנן, דאשכחנן תנא דלית לי' ברירה אפי' בדרבנן.
<h2>דף לז.</h2>
לאיזו שירצה כהן מקריב עולה. פ"ה הקן אחד לעולה לשתי נשים. לאיזו שירצה כהן מקריב חטאת. פי' הקן אחד לשתיהן. פ"ה מדקאמר שמותר ליקח בעירוב מכלל דיש ברירה, דאי אין ברירה א"כ אותם חטאת ועולה שהקריב לשם לאה שמא היו ממעות של רחל, וא"כ הם של רחל ומקריב אותם לשם לאה, א"כ הוי שינוי בעלים ולא עלו לבעלים לשם חובה. ול"נ לרבינו שמשון מקוצי, שהרי ספק זה נוכל לתקן כשיקריבנה סתמא, דסתמא כשירה כדאמרי' בזבחים [ב', ב']. לכנ"ל דה"פ, אי אין ברירה א"כ אותו הקן שהוא מקריב לעולם לשניהם שמא הוא ממעות של לאה, וא"כ צריך שיהא אחד חטאת, וא"כ הואיל והוא מקריב כל אותו הקן לעולה לשניהם א"כ אין ללאה חטאת, וכן לאחרת יש חטאת בלא עולה.
כשהתנו. שהנשים אמרו כל מה שירצה כהן יעשה, שכל מי שיקרב לשמה יהא (עולה) [שלה]. ול"נ דמ"מ אנו צריכין לומר ברירה, שהרי לא בירר הכהן עדיין דעתו עד שעת הקרבה, וא"כ אנו צריכין לומר דהוברר הדבר עכשיו בשעת הקרבה דאותו קן שהוא מקריב בשביל האחרת דבשבילה הי' קנוי. וכ"ת דמיירי שבשעת הקרבה אמרה האשה אותו קן שהוא מקריב לחברתי אם הוא שלי אני נותנו לחברתי, דאז לא בעי ברירה, מ"מ אין זה כלום, כיון שבשעת קנייה לא היתה של חברתה אינו מועיל כלום מה שהיא נותנו עכשיו בשעת ההקרבה לחברתה, כדאמרי' [פסחים פ"ט, ב'] המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. לכ"נ לר"י דה"פ, שנתערבו המעות, ובשעת לקיחה התנו הנשים ואמרה כל אחת קדושת מעותי בכל מקום שהם יהיו מחוללים על שני פרידות של זה הקן, ושוב לא התערבו. וא"ת א"כ מאי קאמר לאיזה שירצה כהן מקריב עולה וכו', ופי' כל הקן מקריב לשניהם, הא לפי' זה צריך שיהא אחד חטאת והאחד עולה מאותו מקום עצמו עולה. וי"ל דלא נאמר עוד כבראשונה, אלא הפי' כך הוא, לאיזו פרידה שירצה מן השנים יקריב עולה או חטאת, וקמ"ל דלא גזרינן התנו הטו לא התנו, וגם קמ"ל כרב חסדא. וא"ת מנליה דאשמעינן הא, הא אשמעינן חדוש הרבה דלא גזרינן התנו אטו לא התנו. וי"ל דאי לא אתא לאשמועינן אלא האי מילתא א"כ הי' לו לומר נשים שלקחו קיניהן בשותפות וכו', כשאמר לאיזו שירצה כהן למה לי, ש"מ לכדרב חסדא. אבל קשה איפכא, דאימא דאתא לאשמועינן לכדרב חסדא לבד. וי"ל דא"כ לאשמעינן באשה אחת, שביד כהן לברר משתי עופות איזו שירצה עולה וכו', ומדנקט שתי נשים ש"מ דהיינו משום דמיירי כשהתנו, וקמ"ל דלא גזרינן התנו אטו לא התנו.
<h2>דף לז:</h2>
וחכמים אומרים אין עירובו עירוב. מיד הי' יכול להביא ראי' מרבנן, אבל הי' רוצה להביא תנא מפורש. קסבר רב יוסף וכו'. וא"ת למה הוצרך לעיל להביא תנאים מעלמא, לימא דהיינו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון דהלוקח יין דאמרי אין ברירה. וי"ל דכל כמה שהי' יכול להשיבו לפי דבריו היה משיבו.
אלא מעתה הי' לפניו רימונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום יהא זה תרומה וכו', ה"נ דבין ירדו בין לא ירדו אין בדבריו כלום. פי' משום דבעינן ראשית שיהיו שייריה ניכרים, הא קבלה בידינו דדבריו קיימין. וקשה דמשמע דאם לא הי' הטעם משום דבעינן ראשית שיהו ניכרים, אלא הוי הטעם משום דאין ברירה ניחא, והיכי הוה ניחא, כמו כן היה יכול להקשות ה"נ דאין בדבריו כלום משום דאמרי' אין ברירה, הא קיימא לן דדבריו קיימין. וי"ל דאי הוה טעמא משום דאין ברירה הוה ניחא שפיר, דמודו הכא דיש ברירה, משום דדוקא גבי יין אמרי' דאין ברירה משום דהיינו תולה בדעת עצמו, אבל הכא היינו תולה בדעת אחרים. א"נ יש לחלק עדיין חילוק אחר, דדוקא לעיל ביין אמרי' דאין ברירה משום דהיינו מילתא דעביד בידים, אבל הכא דהיינו מילתא דאתו ממילא, ירידת גשמים, טפי (ו)י"ל דיש ברירה. וכן צ"ל כי היכי דלא תיקשי דר' יוסי אדר' יוסי, דהכא קאמר ר' יוסי גבי הלוקח יין דאין ברירה, ובמס' גיטין קאמר פר' מי שאחזו [ע"ג, ב'] גבי מה היא באותן הימים וכו' ולכי מיית הוי גיטא, והיינו מטעם ברירה, אלא ודאי לפ' ניחא, דשאני מיתה דהויא ממילא.
<h2>דף לח.</h2>
אי אתה מודה שאין מערבין ליום אחד חציו לצפון וחציו לדרום וכו'. וה"פ, כשם שזה אתה מודה [ד]או מערב לרוח אחת, פי' ליום אחד, [או] אינו מערב כל עיקר, שזה אתה מודה, וא"כ כמו כן או מערב לשני ימים, פי' לרוח אחד, או אינו מערב כל עיקר. ור' אליעזר מי דמי התם חדא קדושה הויא. דליכא אלא חדא בין השמשות, אבל הכא. פי' בשני ימים, היינו ב' קדושות ואיכא ב' בין השמשות.
אמרו לו אי אתה מודה שאין מערבין מתחלה מיו"ט לשבת, אמר להם אבל, אמרו (להם הא) [לו] הא לוו קדושה אחת הם. דאי ב' קדושות הם אמאי אין מערבין, אלא ש"מ קדושה אחת הם, ומשו"ה אין מערבין דהו"ל כמערב לחצי היום דלא קנה עירוב. ור' אליעזר התם [משום] הכנה. ולכך אסור להוליך עירוב של פת חדש בתחלה. ומ"מ אינם שוים, דלר' אליעזר אם הניח עירוב בערב יו"ט ואומר אין אני רוצה שיקנה לי העירוב אלא בבין השמשות של שבת, א"כ יקנה לו שפיר, דאינו אסור אלא משום הכנה וכה"ג ליכא הכנה כלל, ולרבנן גם בהאי גונא לא מהני, דהוי כמו מערב לחצי היום. וא"ת למה לי טעמא דהכנה, תיפוק לי משום דאסור לקנות שביתה ביו"ט בשביל שבת, כדאמ' בביצה [י"ז, א'] דלמיקני שביתה בשבתא לא. וי"ל דהא דקאמר התם דלמיקני שביתה בשבתא לאו היינו משום הכנה, וה"ק אסור למיקני שביתה בשבתא משום דהיינו הכנה ואין מכינים מיו"ט לשבת, ובביצה פ' יו"ט הארכתי.
נאכל עירובו בראשון אינו יוצא עליו בשני, אמרו לו אבל, אבל להם הא לוו ב' קדושות הם. [ורבנן] ספוקי מספקא והכא לחומרא והכא לחומרא. גבי נאכל עירובו לחומרא דצריך עירוב אחר דדלמא ב' קדושות הן, ולענין לערב משתי רוחות כמו [כן] לחומרא דשמא קדושה אחת ואסור. והשתא חזינן דתרוייהו אית להו שפיר דנאכל עירובו בראשון אינו יוצא עליו בשני, ומ"מ בזה אינם שוים לגמרי, דלר' אליעזר אינו יוצא עליו בשני אבל הוי בשני כבני עירו, דהא פשיטא לי' לר' אליעזר דב' קדושות הם, וא"כ בשני לא עירב ודאי, אבל לרבנן דמספקא להו אי קדושה אחת אי לאו א"כ הוי חמר גמל, אינו יוצא עליו בשני דשמא ב' קדושות הם, וגם אינו כבני עירו דשמא קדישה אחת הם.
<h2>דף לח:</h2>
איפוך. פי' רש"י, דבריהם לבד שיאמרו ב' קדושות כמו ר', אבל אינו ר"ל איפוך כמו שאר איפוך שבתלמוד, דא"כ מאי פריך היינו ר' אדרבא היינו להיפך.
והיה ביום הששי והכינו חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכין ליו"ט. וא"ת מנלן, אימא דמיירי ביו"ט ואפ"ה קאמר והכינו אלמא דמכין. וי"ל דזה לא מצינן למימר, שהרי המן לא הי' יורד ביו"ט, א"כ ע"כ לא מיירי אותו ששי מיו"ט, ובביצה פ"ק הארכתי. והא קא מכין מיו"ט לשבת. פי' אלא ש"מ דהאי טעמא דהכנה ליתא, דלית ליה לר"א הכנה. וא"ת מאי טעמא דדעתי' דאביי דר"ל דטעמא דהכנה ליתא לר' אליעזר, א"כ יקשה הקשיא דפרכי' לעיל רבנן לר' אליעזר אי אתה [מודה], דהא שני להו משום הכנה, דכיון דלית לי' הכנה מה ישיב ממנה. וי"ל דודאי אביי נמי סבר שפיר דהכנה גדולה אית לי', כמו לערב לכתחלה מיו"ט לשבת, אבל סבר דהכנה מועטת כזה לית לי' לר' אליעזר איסור, ומשו"ה ניחא הא דקאמר ובשני מחשיך עליו ובא לו דהיינו הכנה מועטת, דאינו מערב בתחלה דכבר עירב פעם אחת מערב יו"ט, אבל לדידך דאמרת הכנה דבביצה הויא הכנה, אע"ג דהיינו הכנה קטנה דממילא אתו, א"כ תיקשי לך היכי מחשיך עליו ובא לו הא קא מכין מיו"ט לשבת.
אלא הא דתנן יו"ט הסמוך לשבת וכו' מערב אדם ב' עירובין, ואמאי הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום. פ"ה דקס"ד דמנח לי' בסוף אלפים, הלכך עירוב שבת אינו ראוי מבעו"י, שהרי עירובו של יום ראשון למזרח ולא יכול ללכת לצד מערב אפי' פסיעה אחת. והק' בקונטרס כשמניח עירובו בסוף אלפים מן העיר א"כ היכי יכול לחזור בביתו, הרי כלתה המדה של אלפים בתחלת העיר, ופעמים (שביתתו) [שביתו] הויא באמצע העיר. ופי' בקו' דכיון דלן בעירו א"כ כל העיר כולה חשובה לו כד' אמות. וא"ת והא אמרי' לקמן [ס', ב'] כלתה מדתו [בחצי העיר] אין לו אלא חצי העיר, אלמא דלא חשיבא כד"א, דליכא למימר דהתם במודד מיירי בלא לן, דהא קתני בהדיא במתני' ובברייתא דמייתי התם, הנותן עירובו בעיבורה של עיר לא עשה ולא כלום, והיינו ע"כ בעיר שלן בה כדמוכח לקמן. ואומר הר"ם דהא דקאמר לקמן דאין לו אלא חצי העיר היינו לענין שלא יוכל לילך כלל חוץ לעיר, דאם היתה כלה מדתו בסוף העיר, כגון שיש מסוף העיר עד התחום אלף וה' מאות [והעיר] מחזקת ה' מאות, דהשתא הויא כל העיר כולה מובלעת בתחום, אז אמרי' דכל העיר כולה כד"א וישלים תחומו מחוץ לעיר ולהלאה, ועל זה אומר דאם היתה כלה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר, כלומר דאינה חשובה כד' אמות לגבי שיוכל לילך חוץ לעיר, אבל ודאי לעולם הויא כד"א לענין שיוכל לילך בכל העיר, כיון דלן בתוכה, כ"נ לר"ת מקינו"ן. והקשה מר"פ נ"ע על פי התוספתא [פ"ה, ה"א] שמצא בה כך, הנותן עירובו בסוף אלפים של תחום אם הי' ביתו סמוך לחומה יכנס ואם לאו לא יכנס, משמע דלא כפי' רש"י, דאע"ג דלן בתוכה לא יכנס יותר מאלפים. ונראה למ"ר הר"פ נ"ע דהתם ה"פ, אם היה ביתו סמוך לחומה, כלומר שהוא תוך עיבורה של עיר, יכנס לביתו לענין שיוכל לילך בכל העיר, דכיון דלן בביתו הוי לי' כלן בעיר להחשב לו כל העיר כד' אמות, ואם לאו, שביתו הוא חוץ לעיבורה של עיר, לא יכנס לביתו לענין שיוכל לילך בכל העיר, אבל ודאי לביתו מותר ליכנס כיון שהוא לאלפים ממקום עירובו. ואל תתמה אם הפי' כך, דכי מעיינת שפיר בכל הני דקתני יכנס במס' עירובין דאינו ר"ל יכנס ממש למקום שמפורש, אלא ר"ל יכנס להיות דין אחר, וכן לא יכנס ר"ל שיכנס למקום שמפרש אלא שלא יכנס להיות לו דין אחר, ודוק ותשכח בסוף פ' מי שהוציאוהו [לקמן נ"ב, ב'].
ואמאי והא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום. והקשה הר"ר שמשון משנץ דלכאורה משמע ד(ל)אביי הוה פריך וא"כ קשה דמשמע דלדידי' ניחא שפיר וזה אינו, דגם לדידי' תיקשי לי' למאי דס"ד דסוף היום קונה עירוב, דהרי אין זה סעודה ראויה בשעת קניית העירוב, דהא עדיין הוא יום, וא"כ בההיא שעתא אינו יכול לילך כלל לצד עירוב השני. וי"ל דודאי לדידי' לא הוה קשה, דמ"מ בסוף היום הוי בין השמשות ותחומין אינם אלא דרבנן, וכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, אבל פריך שפיר לרבא [לרבה] לעיל דשני לי' דבעינן סעודה הראויה מבעו"י, א"כ לדידי' קשה דהא ליכא סעודה הראויה מבעו"י, שהרי מבעו"י אינו יכול לילך לצד עירוב שני, דודאי יום גזרו שפיר. ועוד נראה למרהר"פ נ"ע דודאי לדידי' לא היה קשה כלל, דכיון דסבר דסוף היום קונה עירוב, א"כ כי מטי סוף היום אזדא לי' קניית עירוב דיום ראשון, דההיא שעתא דסוף היום לא מתפיס בעירוב הראשון הואיל ואז הוא שעת קניית עירוב ליום שני, ולא דמי למערב לחצי היום כיון דמ"מ [קונה] בסוף היום מבין השמשות.
אלא הא דאמר רב יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, עירב בפת ביום ראשון מערב בפת ביום שני וכו', הא קא מכין מיו"ט לשבת. פי' כשהוא מערב ברגליו ביו"ט, דס"ד דצריך לומר תיקני לי שביתתי, א"כ הוא מכין מיו"ט לשבת מן האמירה. בשלמא מן ההליכה דהוא מהלך ברגליו לא קשיא לי' איך הוא הולך הא קא מכין מיו"ט לשבת, דמזה תירצנו לעיל דהוא סבר דתחלת היום קונה עירוב. וכמו כן מעירב בפת בשני לא קשיא לי', משום דמוקי לה לקמן דמיירי באותה הפת דעירב ביום ראשון, ועירוב דפת ממילא קני בשתיקה בלא אמירה. אבל מערב ברגליו בשני ס"ד דבעי למימר שביתתי במקומי, ולא מצי מכוין תחלת היום ממש בשעת האמירה, א"כ הא קמכין מיו"ט לשבת כדפ', אלא ש"מ דאין הכנה. וא"ת היכי ס"ד דלית לי' לרב יהודה הכנה, הא אמרי' לקמן [ל"ט, א'] דמה שאומר רב יהודה מערב בשני בפת היינו דוקא באותו פת, אבל בפת אחר חדש לא, אלמא אית לי' הכנה. וי"ל דלמאי דפרישית לעיל ניחא, דודאי אביי אית לי' שפיר דרב יהודה אית לי' הכנה גדולה, כגון פת לכתחלה, אבל [הכנה קטנה לית לי', אבל רבה אית לי' גם] הכנה קטנה, כגון הכנה דביצה, וא"כ לדידי' קשה דאף ברגליו נמי הוי הכנה.
מי סברת דאזיל ואמר לא דאזיל ושתיק. והק' ריב"א, א"כ לעיל [ע"א] דאמרי רבנן אי [אתה] מודה שאין מערבין מיו"ט לשבת, אמאי אין מערבין, ליערב ברגליו ובשתיקה. ותירץ דהא דאמרי' דשתיקה מהניא היינו דוקא כשאנו יודעים דניחא לי' לקנות שביתה לשם, וא"כ דוקא כשעירב ביום ראשון דגלי אדעתי' דניחא לי' לילך לשם ביום שני אז אמרי' דשתיקה מועלת, אבל כשלא עירב דאז ליכא גילוי דעת, דשמא אין בדעתו להפסיד דין דבני עירו שיש להם אלפים לכל צד, אז שתיקה לא מהניא כי אם באמירה. ומעשה בא לפניו באדם אחד שבא בספינה ביו"ט הסמוך לשבת, וביו"ט לא הניחו לזוז ממקומו אפי' כדי לילך עד תחומו ממקום שהי' שם (בתחלה) [בתחלת] קדוש היום משום דבא מחוץ לתחום, אבל בשבת התירו לו לצאת ולהיות כבני העיר, אע"ג דלא אמר שום דבר, לפי שקנה שביתתו בלא אמירה, דאנן סהדי דניחא לי' להיות כבני העיר.
<h2>דף לט.</h2>
אמר שמואל ובאותה פת. וא"ת איך בא שמואל לפרש דברי רב יהודה שהוא תלמידו, וי"ל דהיינו ברייתא, ורב יהודה הי' שונה אותה, ולכך מפרשה שמואל. אמר להם ר' יוסי אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה וכו'. כדמפ' בביצה [ד', ב'], פעם אחת באו עדים מן המנחה ולמעלה ונתקלקלו הלויים בשיר, התקינו שלא יהו מקבלין עדות אלא עד המנחה, ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש. ואע"ג כשבאו עדים אחר המנחה (ולמעלה) היו יודעים שלמחר יהי' ראש השנה בודאי, דמה שנוהגים היום קדושה אינו מחמת ספק, אלא מחמת חומר קדושה אחת. וא"ת וכי נחלקו ר' יוסי ורבנן על מה שלא היה בדורם, שהרי אחר חורבן אמר רבה פ"ק דביצה [ה', א'] מתקנת רבי יוחנן בן זכאי ביצה מותרת, דתניא משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות כל היום וכו', ולא היו עושים ב' ימים רק כשלא באו ביום ראשון כלל, ואז היה מספק דהוו ב' קדושות. לכ"נ לר"י כדפי' לשם פ"ק דביצה.
<h2>דף לט:</h2>
וכן היה ר' [יוסי] אוסר בשני ימים של ראש השנה בגולה. משמע כמו שהי' בארץ ישראל. וא"ת מאי וכן, אדרבה עיקר האיסור היה בבבל, דבארץ ישראל קאמר התם דמתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת. וי"ל דהיינו (רבה) [רבא] הכא דקאמר הכי, (ורבה) [ורבא] אזל לטעמיה דאמר התם בביצה [ה', ב'] דאף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה כדקאמר התם.
אי משכחת להו לא תימא להו. אלמא משמע שגם רב ששת חזר בו וסובר דשתי קדושות הם. ופרש"י דא"כ כל דבר הנלקט והניצוד גם בשביל ישראל ביום ראשון, מותר בשני בכדי שיעשו, והכי משמע הכא, דאותו בר טביא דאיתציד ביו"ט ראשון ואשחיט ביו"ט שני ורב נחמן ורב חסדא אכול, וגם רב ששת חזר בו ממה שהיה אוסר מעיקרא. וכן משמע בביצה [ד', ב'] דקאמר ביצה שנולדה בזה מותרת בזה, וההיא דאין צדין [שם כ"ד, ב'] דקאמר רב פפא גוי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור ולערב מותר בכדי שיעשו, לערב ר"ל לערב יו"ט ראשון, דהיינו ליל של יום שני. והדין נותן, דטעמא דמצרכינן בכדי שיעשו היינו משום שלא יהנה ממלאכת שבת ויו"ט, וא"כ ממה נפשך מותרים בכדי שיעשו די"ט שני, אם היה ראשון חול הרי בחול נלקטו, ואם היה היום ראשון קדש א"כ הלילה של שני חול הוא. אבל ר"י הלוי [והגאונים] אוסרים עד ליל השני, דהיינו במוצאי יו"ט, ומפרשי דבכדי שיעשו ר"ל לילה הראויה לעשייה. ומיהו נראה כדפ' וכו', כפ"ה. והקשה ר"י לפרש"י דפי' דטעמא דבעינן כדי שיעשו היינו שלא יהנה וכו', א"כ המבשל בשבת אמאי יאכל, הא קא מתהני ממלאכת שבת, וגם לר' יהודה קשה, דהא עד כאן לא פליג עלי' דר"מ ואמר בשוגג לא יאכל אלא משום קנס, אבל מטעם הנאת שבת לא פליג עלי'. לכ"נ לר"י דטעמא לא הוי משום לא יהנה, אלא משום דגזרינן שמא יאמר לגוי לך והבא. והשתא ניחא דקאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל, דליכא למיגזר כמו כן שמא יאמר לישראל לך ועשה מלאכה בשבת, דלא ישמע אליו, דישראל נזהרים ועומדים מלשמור שבת. והשתא דאתינן להכי דטעמא דצריך כדי שיעשו היינו משום שלא יאמר לגוי לך והבא, א"כ מזה הטעם יש לאסור גם ביו"ט שני, דאי שרית לי' ביום שני א"כ יאמר לגוי ביום ראשון לך והבא בשביל יום שני, דהא אינו יכול הוא עצמו לעשות המלאכה ביום שני, אבל עכשיו שהוא אסור עד מוצאי יו"ט בכדי שיעשו, א"כ לא יאמר לגוי ביו"ט שני לך והבא כדי לאכול למחר, דלמה יאמר לו הא הרי הוא יכול לעשות מלאכה במוצאי יו"ט. והראיות של רש"י נדחה אותם, מה שהביא מההוא טביא יש לדחות דמיירי במצודות פרוסות מערב יו"ט וממילא נצודו, וגם ההיא דביצה שאני התם דהוי דבר הבא ממילא.
[פסק] וכך הם הדינים, דדבר הבא ממילא, או גם שנעשה בידים, רק שהביא הגוי בשבילו או בשביל גוי אחר, בזה יש שני דינין, דאם יש בו חששא דמחובר, כגון פירות כשיש במינם במחובר, או דגים שיש בהם חששא אם ניצודו היום, אם אינו יודע בודאי שניצודו מאתמול, אז ודאי בראשון אסור, דמוקצה אסור אותו יום, אבל בשני מותר מיד גם בלא כדי שיעשו, דליכא למיחש שמא יאמר לגוי לך והבא כיון שהגוי הביאם בשבילו ולא בשביל הישראל, והכי משמע בשבת [קכ"ב, א'], דקאמר גוי שהדליק הנר בשביל הישראל אסור, בשביל הגוי מותר. אבל אם אין בו חששא דמחובר, כגון פירות שאין במינם במחובר, אז מותר גם בראשון מיד. ועכשיו דברנו כשהגוי הביאם בשבילו, אבל אם הביאם בשביל הישראל, כמו כן יש בזה שני דינין, דאם יש בו חששא דזהו איסור דאורייתא, ויצו גם את השני, פי' דגם בשני אסור עד כדי שיעשו של ליל מוצאי יו"ט, דאי שרינן לי' בשני אתי למימר לי' ישראל לגוי בראשון לך והבא בשביל יום שני, שהרי הביאם בשבילו, וגם לישראל אחר שלא הובאו בשבילו מ"מ אסורין לו כמו כן, כדאמרי' בביצה גבי מחובר הבא בשביל ישראל זה אסור לישראל אחר. אבל בדבר שאין בו חששא איסור דמחובר, אלא חששא דחוץ לתחום, אבל מ"מ הביאו הגוי בשביל הישראל, א"כ ודאי לאותו ישראל שהובאו בשבילו אסור עד כדי שיעשו דמוצאי יו"ט, דכיון שהביאם בשביל ישראל א"כ איכא למיחש שמא יאמר לגוי לך והבא בשביל יו"ט שני אי שרינן לי' בשני, אבל לישראל אחר שלא הובאו בשבילו הוא מותר גם ביום ראשון מיד, דכיון דאיסור דחוץ לתחום אינו כי אם מדרבנן די לנו אם נאסור לזה שהובאו בשבילו. אבל ריב"א פי' דבירושלמי [שבת פ"ג, ה"א] משמע כטעמא דרש"י, שפי' שטעם דבעינן כדי שיעשו היינו משום דלא יהנה, דקאמר התם ר' יהודה אומר הנוטע בשבת יעקר מפני שהנאת שבת עליו. והא דקאמר (בחולין) [גיטין נ"ג, ב'] דטעמא משום קנס, היינו ליתן טעם שוגג, דקנסו שוגג אטו מזיד, אבל לאו היינו טעם מזיד, אלא הוי טעם כדפ' משום הנאת שבת. ומ"מ אנו יכולין לומר פי' ר"י. ומו"ר שמע מהר"ר יחיאל דתרוייהו הטעמים צריכי שפיר, דלא סגי מטעמא שמא יאמר לגוי ועושה, דמהאי טעמא לא היה יכול ר' יהודה לאסור מבשל בשבת, וכן בנוטע בשבת, דהא ליכא למיחש שמא יאמר לישראל אחר לך ועשה מל[א]כה, דלא ישמע אליו כדפ"ל, לכך איצטריך טעמא דהנאת שבת עליו. ואי מההיא דהנאת שבת עליו, אכתי לישתרי בב' ימים של גליות מיום ראשון לחברו, והשתא משום שמא יאמר לגוי מיתסר. והשתא פי' דבדבר שהגוי עשאו בשבילו, דגם כי איכא ביה חששא דאורייתא כגון במחובר, אפ"ה אינו צריך כדי שיעשו, וראי' מנכרי שהדליק הנר, דקאמר התם דבשבילו מותר, אבל רבנו יהודה הי' אומר דבכל דבר אכילה אסור, גם כשנעשה בשביל גוי, גזירה שמא יעשה הוא המלאכה, כדגזרינן גבי פירות הנושרין גזירה שמא יתלוש, וגבי משקין שזבו. וכל הני דפ' כל כתבי [שבת קכ"ב, א'] דאמר בשביל הגוי מותר, היינו משום דלאו מידי דאכילה אינון, ואינו להוט כל כך, אבל במידי דאכילה דלהוט אחריו, שם יש לאסור. ולפי חילוק זה, דבר הנצוד או הנלקט אף בשביל גוי אחר, [ד]יש בו חששא דמחובר, אסור מיו"ט לחבירו, וצריך להמתין עד כדי שיעשו של מוצאי יו"ט, דאיכא למיגזר שמא ילקוט. ורבינו יהודה ורבינו יחיאל נוהגים איסור בדבר.
<h2>דף מ.</h2>
מאן דלא אכל סבר כל מאן דאתי בי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן קאתי. ונראה להריב"א דהלכה כרב ששת, וא"כ דבר הבא מחוץ לתחום אסור לכל בני ביתו, דאינם יכולין לומר לא בא בשבילנו אלא בשביל בעל הבית, דודאי אדעתא דכולהו בני ביתא קאתי.
הנהו בני גננא דגדו ליה אסא ביומא טבא שני דעצרת, לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר. פי' בלא כדי שיעשו. והק' בקונטרס, דרבינא מאי ס"ד, וכי לא הי' יודע פסק דרב פפא דצריך כדי שיעשו. ופי' בקו' דלפי פירושו ניחא שפיר, דפירש [ד]רב פפא דקאמר ולערב אסורין בכדי שיעשו, ר"ל לערב של יום ראשון דהיינו ליל של יו"ט שני, והשתא לא מיירי ר"פ אלא מיום ראשון, ובזה הי' טועה רבינא דהיה סובר דלא צריך בכדי שיעשו אלא מדבר שנעשה ביום ראשון, אבל מדבר שנעשה ביום שני לא צריך כדי שיעשו, דהא גם רב פפא לא מיירי אלא מיו"ט ראשון, ורבא קאמר דודאי צריך כדי שיעשו, דכי היכי דבדבר שנעשה ביום ראשון דצריך כדי שיעשו מיום שני, כמו כן דבר הנעשה ביום שני צריך כדי שיעשו מיום שלאחריו. אבל לפי התוס' דלעיל [הובא לעיל ל"ט, ב' ד"ה אי] דפי' דהא דקאמר ר"פ עד כדי שיעשו ר"ל ממוצאי יו"ט, א"כ קשה מאי ס"ד דרבינא, וכי לא היה יודע פסק דרב פפא. וי"ל דאה"נ דלא שמיע לי' לרבינא כלל פסק דרב (הונא) [פפא]. אבל מ"מ קשה דהיאך הי' טועה, והלא בכמה מקומות בתלמוד הוזכר כדי שיעשו. ואומר ריב"א דרבינא הי' סובר דכדי שיעשו לא שייך רק בשבת, אבל לא ביו"ט כלל. וא"ת א"כ למה הזכיר התלמוד יו"ט שני, גם ביום ראשון הי' יכול לומר דשרא רבינא לאורוחי לאלתר בלא כדי שיעשו, כיון דס"ל לרבינא דלא בעינן כדי שיעשו אלא בשבת. וי"ל דאה"נ, והא דהזכיר יו"ט שני, היינו להודיעך כחו דרב תחליפא דרצה להחמיר גם ביו"ט שני משום דאינם בני תורה.
ולא הודו לו. או משום דעולה לכאן ולכאן, או משום דגנאי הוא להזכיר ראש חדש בתפלתו. למה לי לאיפלוגי בתרתי. בשלמא אי אמרת להזכיר ניחא, דמתני' להזכיר, ולהכי לא הודו לו משום דזכרון אחת עולה לכאן ולכאן, וברייתא מיירי להתנות. אלא אי אמרת דמתני' נמי מיירי להתנות וברייתא להתנות, א"כ למה להו לאיפלוגי בתרתי.
<h2>דף מ:</h2>
א"ר זירא שאני ר"ח. פי' לעולם אימא לך דצריך להזכיר, ומיהו ברכה באפי נפשה לא בעי אלא כוללן, דמתוך שכוללן שחרית וערבית, פי' בר"ח שחל להיות בשבת, דאז הוא כוללן ואומר את יום השבת ואת יום ראש החדש, דמודו ב"ש, כיון דבר"ח שחל להיות בחול אין לו ברכה בפני עצמה אלא אומר יעלה ויבא ברצה, א"כ אף בשבת כוללן, ומתוך שכוללן בשבת כוללן במוספין נמי דראש השנה, דלא דמי לשבת שחל להיות בראש השנה דאמרי ב"ש דמתפלל עשר, של שבת בפני עצמה, דהיינו משום דכיון דשבת בעלמא בלא ר"ה יש לו ברכה בפני עצמה א"כ גם בר"ה שחל להיות בשבת יש לו ברכה בפני עצמו. וכולל עצמו תניא היא. פי' בשחרית וערבית בר"ח שחל להיות בשבת, דאיכא תנאי דלית לי' כולל. זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. דבראש השנה כתיב [ויקרא כ"ג] זכרון תרועה, וגבי ר"ח כתיב [במדבר י'] והיו לכם לזכרון גבי חצוצרות בפ' בהעלותך. כל מקום שהוזקק לשבע וכו'. ובביצה [י"ז, א'] מפרש דאין הלכה כאותו הזוג, אלא אומרו שחרית וערבית בעבודה כת"ק, והתם פירשתי לה.
כיון דאמר זמן קבליה עלויה. משמע דוקא משום זמן חשיב לי' קבלה (דמותר) [אבל מה שהפסיק] לאכול אחר סעודה המפסקת לא הוי קבלה, דמותר לאכול אחר סעודה המפסקת כשהוא עדיין יום גדול. [פסק] וכן פסק הר"י, דמותר לאכול אחר סעודה המפסקת בין בט' באב בין ביום הכפורים. וכן משמע (בירושלמי) [איכ"ר פ"ג, ו'] בהדיא, ר' איקלע לההוא אתרא וא"ל ההוא שבא, פי' זקן, סעוד אצלי, א"ל כבר אפסקית לי, א"ל אשגח עלי דלא לימרו הדין גברא דלא אשגח רבי עלי', אזל אכל מכל עיגול ועיגול פתית ושתת מכל חבית וחבית חד כסא.
דילמא אתי למיסרך. ופי' רשב"ם דדוקא גבי יום הכפורים שהוא תדיר בכל (ה)שנה, אבל אם ברית מילה חל בתענית יהבינן לינוקא, דכיון דלא שכיח לא גזרינן, ועשה מעשה בחופה בעשרה בטבת. מיהו כשט' באב חל במוצאי שבת נוהגים שלא להבדיל עד מוצאי התענית כי אם בורא מאורי האש, דכל מידי דאית ליה זמן קבוע אתי למיסרך, אפי' לא מיקלע בכל שנה הכי. והלכתא אומר זמן בר"ה וכו'. וביום שני של ר"ה נמי צריך לומר זמן, ופי' לה במס' פסחים.
לית הלכתא כרב אחא בר יעקב. דאמר לא חיישינן למיסרך, אלא חיישינן. ופירש"י דלא איתפרש היכא אמר רב אחא בר יעקב למילתי', אבל פר"ח דקבלה היא דאמרה לה על ההוא דמהו למזרע כשותא בכרמא, ומסיק רב הונא יהיב לי' פרוטה לתינוק גוי וזרע לה, ופריך ליתבא לישראל, ומשני דילמא אתי למסרך, וקבלה היא בידינו דההוא קשיא דלותבי לישראל רב אחא בר יעקב אמרה. וי"מ דהיינו בההיא דנדה [ס"ז, ב'], דקאמר הני נשי דידן ספק זבות נינהו ליטבליה ביממא, ומשני די"ל משום סרך בתה, ורב אחא בר יעקב אמר דליטבלי ביממא דלא חייש למסרך.
<h2>דף מא.</h2>
בתשעה באב שחל להיות אחר שבת שהוא מפסיק מבעוד יום. וא"ת למה הוא צריך להפסיק מבעו"י, והלא אין צריך תוספת בט' באב. וי"ל דמ"מ בין השמשות שלו אסור דשמא הוא לילה, וא"כ צריך הוא להפסיק מבעו"י כדי שלא יאכל בבין השמשות שהוא ספק לילה. וא"ת והא בפסחים [נ"ד, ב'] איכא מ"ד דט' באב בין השמשות שלו מותר, והיכי מותר. וי"ל דההיא דהתם סבירא לי' כר' יהודה דאמר [שבת ל"ד, ב'] דיש שיעור בבין השמשות, אבל הכא היינו ר' יוסי, ור' יוסי לטעמיה דאמר בין השמשות כהרף עין, הלכך ע"כ צריך להפסיק משהו מבעו"י. [פסק] אבל מ"מ הלכה דבין השמשות שלו אסור, גם אותו של ר' יהודה שהוא ארוך.
מתוך שמתענין בו שעות. פי' דקאמר לעיל התענינו בו ולא השלמנוהו. משלימין בו ערביות. וא"ת בני סנאב היאך היו עושין שום ט' באב, הלא יו"ט הוא שלהם מיומיא דלא להתענאה בהון המנויין (במס' מגילה) [במגילת תענית] ובמס' תענית [ט"ו ב'] וקאמר התם דבין לפניהם ובין לאחריהם אסור. וי"ל דה"מ תענית הרשות אבל ט' באב מתענים. וא"ת א"כ היכי מייתי ראי' לעיל מר' יוסי דאמר בט' באב שחל להיות בע"ש (ו)מתענה ומשלים, לבני בי רב דהוו עבדי תענית הרשות, שאני ט' באב כדפ'. וי"ל דהכי מייתי, ע"כ השלמה של תענית בע"ש לא חשיבה כמתענה בשבת, ומותר להשלימו גם בתענית הרשות, דאי ס"ד דאסור להשלים א"כ היינו משום כאילו מתענה בשבת, אלמא חשיבא לי' ההשלמה כמתענה בשבת, ואסור להתענות ט' באב בשבת עצמו, והיכי קאמר ר' יוסי דמתענה ומשלים, אלא ש"מ דהשלמה לא חשיבא כמתענה בשבת, וא"כ גם לבני בי רב מותר להשלים.
<h2>דף מא:</h2>
הלכה מתענה ומשלים. פעם אחת אירע י' בטבת בע"ש, וכשרצה הר"י לילך בבית הכנסת טעם התבשיל שלא ליכנס לשבת כשהוא מעונה. ותימה דהא קאמר הכא דמתענה ומשלים. וי"ל דהבעיא היתה מהו לאשלומי, כלומר אם הוא מותר להשלים, ומסיק מתענה ומשלים, כלומר יכול הוא להשלים אם ירצה, אמנם טוב הוא יותר לכתחלה שלא להשלים שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. ואם באו הציבור מבית הכנסת מבעו"י מותר לאכול מיד, והוא דבר פשוט, דכל און לצדיק לא יאונה, דכיון דהתפללו א"כ מיד קבלו שבת עליהם.
גמרא, והרשות. פי' שיש לו נושים הרבה, ותרגום של נושה [שמות כ"ב] רשיא. מהו דתימא לצדדין קתני. והחזירוהו דסיפא דמילתא באפי נפשה היא ולא אהוציאוהו קאי, והכי קאמר וכו' קמ"ל רב נחמן דסיפא דמתניתין ארישא קמהדר. ואם תאמר לעיל גבי חזר לדעת דקאמר אין לו אלא ד' אמות, ופריך מאי קמ"ל תנינא החזירוהו כאילו לא יצא וכו', ומאי פריך לישני ליה לצדדין קתני, מי שהוציאוהו גוים ולא חזר אין לו אלא ד' אמות, דהכי משמע לישנא דמי שהוציאוהו אין לו ד' אמות בעודו שם דוקא, אבל חזר למקומו אפילו לדעת כאילו לא יצא, ודקתני בתר הכי החזירוהו, לא קאי אהוציאוהו, דהתם אפי' חזר לדעת נמי כדמשמע מדיוקיה כדפרישית, אלא מילתא אחרינא היא, והכי קאמר, ויצא לדעת נמי שהחזירוהו גוים כאילו לא יצא, דודאי הכא כיון דיצא לדעת בעינן החזירוהו גוים, אבל חד בלא אידך סגיא. ותירץ ר"ת מקינו"ן דלעיל לא הוה מצי לשנויי הכי, משום דאי איתא דהוציאוהו גוים וחזר לדעת כאילו לא יצא, אם כן לשתוק מהחזירוהו גוים, פי' דהוי יצא לדעת והחזירוהו גוים כדפרישית, דכיון דהשמיענו בהוציאוהו גוים וחזר לדעת דהוי כאילו לא יצא מדוקייה דרישא, כל שכן יצא לדעת והחזירוהו גוים דמסתבר טפי להקל בו, מדהוצרך רב נחמן להשמיענו דאין לו אלא ד' אמות, משמע דאי לאו מילתיה דרב נחמן הוה אמינא כאילו לא יצא, אע"ג דפשיטא ליה בהוציאוהו וחזר לדעת דאין לו אלא ד' אמות, והכי משמע הכא דקאמר מהו דתימא לצדדין קתני מי שהוציאוהו גוים וחזר לדעת אין לו אלא ד' אמות אבל יצא לדעת והחזירוהו גוים כאילו לא יצא, אם כן משמע דמסתבר טפי להקל ביצא לדעת (והוציאוהו) [והחזירוהו] גוים טפי מהוציאוהו גוים וחזר לדעת.
הוצרך לנקביו. פי', זה שהוציאוהו גוים הוצרך, מהו לצאת מד' אמותיו, משום דבארבע אמות אינו יכול להפנות משום הסרחון. גדול כבוד וכו'. פי' לאו דלא תסור, דגבי אבידה כתיב [דברים כ"ב] לא תוכל להתעלם, ואמרינן דאם היה זקן ואינה לפי כבודו אינו חייב ליזקק לה. לעולם אסורין. פי' לכולי עלמא. ואם תאמר מאי שנא מהא דאמרינן בביצה דדבר הבא מחוץ לתחום [לישראל] זה מותר לישראל אחר. ויש לומר דשאני התם דמיירי שהביאם הגוי, ואם כן לא נעשה בפירות איסור, אבל הכא מיירי שהביאם ישראל, ואם כן עשה בהם איסור.
<h2>דף מב.</h2>
במה דברים אמורים שלא במקומן אבל במקומן במזיד נמי יאכלו. פי' ואית ליה לפ"ה תרי קולי, אית ליה דבשוגג גם שלא במקומן יאכלו, ועוד אית ליה קולא אחרינא דבמקומן גם במזיד יאכלו. ואתא ר' נחמיה למימר אפילו במקומן בשוגג אין במזיד לא, פי' כמו כן פליג עליה [ד]תנא קמא בשני דברים, וסבירא ליה דגם בשוגג לא מהני אלא במקומן, וכמו כן גם במקומן לא מהני אלא בשוגג אבל לא במזיד.
הא מדקתני סיפא ר' נחמיה ור' אליעזר אומרים לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין מכלל דתנא קמא סבר במזיד נמי שרי. פי' מדנקט לעולם וכו', דאי ס"ד דלא איירו אלא בשוגג שלא במקומן, הכי הו"ל, במקומן יאכלו שלא במקומן לא יאכלו, ואנא ידענא דאשוגג דאיירי ביה ת"ק קאי, אלא מדנקט לעולם ש"מ דאיירו רבנן במזיד נמי במקומן דשרו, ואמר איהו לעולם אסורין גם במקומן עד שיחזרו במקומן שוגגין, דבעינן תרתי במקומן ושוגגין. [פסק] ופסק הר"י דהלכה כתנא קמא דשרי במזיד במקומן, דאע"ג דרבי אליעזר פליג עליה, ואמרי' דרבי אליעזר בן יעקב קב ונקי, מ"מ הלכה כת"ק. (דבשוגג) [ובשוגג] שלא במקומן הלכה גם מזה כוותיה, אע"ג דבהא לא קאי רק פפא כוותיה, מ"מ כיון דפסקינן הלכה כת"ק באחד מדבריו ממה שאומר דבמזיד במקומן שרי, אם כן כל שכן דהלכה כוותיה ממה שאומר דבשוגג שלא במקומן שרי, דהא חזינן דהספר ר"ל דבמקומן במזיד כולי עלמא אסרי ובשוגג שלא במקומן פליגי, אלמא דיותר יש לנו לומר לאסור במזיד במקומן מבשוגג שלא במקומן, ואם כן השתא דמוכחא דהלכה כוותיה ממה שמתיר במזיד במקומן, אם כן כל שכן דהלכתא כוותיה ממה שמתיר בשוגג שלא במקומן.
והקיפוה גוים מחיצה בשבת. פי' ולדירה, דאי לאו הכי ביתר מבית סאתים לא שריא לטלטולי. מהלך בה אלפים. ואם תאמר אמאי לא מהלך בכולה, דכיון דיש לה מחיצות אם כן חשיבא ליה כד' אמות, כדאמרינן [ברכות כ"ה, ב'] כל הבית כולו כד' אמות. ויש לומר דהיינו דוקא היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום, אבל הכא דבשעת שביתה לא הוו מחיצות לא. ואם תאמר ומאי שנא מהא דקאמר במתניתין [לעיל מ"א, ב'] דהוציאוהו גוים ונתנוהו בדיר וסהר, דאמר רשב"ג דיכול להלך בכולה כד' אמות, אע"ג דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום. ואין לומר דהני אמוראי סברי כר' יהושע, דהא רב הונא ורב נחמן ורב חייא בר רב תלמידי דרב הוו, ורב פסק דהלכה כרבן גמליאל, ואם כן הדרא קושיא לדוכתה. ויש לומר דשנא ושנא, דהתם בהוציאוהו גוים דהחמירו עליו חכמים ואמרי דאבד תחומו ואין לו אלא ד' אמות, ומשום הכי הקילו עליו חכמים דחשיבא ליה היקף המחיצות כד' אמות, אבל הכא שלא אבד תחומו ויש לו אלפים אמה, בהא ודאי לא הקילו חכמים אצלו להיות כד' אמות אלא אם כן דשבת באויר מחיצות מבעוד יום, וראיה ממתניתין, דתנן ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה אפילו סוף מדתו כלה במערה אין לו אלא ד' אמות, ואילו הוציאוהו גוים ונתנוהו בה מהלך את כולה, ודברי הכל היא, כפ"ה. אמנם ביארתיו היטב למען ירוץ כל הקורא בו וידעו הכל מה טיבו.
ומטלטל בכולה. פי', אפילו חוץ לאלפים שאין לו רשות להלך מותר לטלטל על ידי זריקה, כלומר מותר לטלטל לזרוק לשם, דקיי"ל מחיצה העשויה בשבת שמה מחיצה, וממילא שמעינן דבתוך אלפים שרי לטלטל אף כי אורחיה. אמנם ר"ת מקינו"ן פי' דגם בתוך אלפים אינו מותר לטלטל כי אורחיה, משום דהויין לה אותן אלפים מחיצה הנפרצה במלואה למקום האסור לה מטלטול כי אורחיה, דאסור לטלטל חוץ לאלפים אלא על ידי זריקה, ואע"ג דאינו מקום האסור לה לגמרי, דהא זריקה שרי בכולה, מה בכך, דכזה אמרינן לעיל בפרק עושין פסין [כ"ד, א'], דחשיב ליה מקום האסור לגבי כלים ששבתו בתוך הבית אע"ג דלא הוי מקום האסור לה לגמרי, דהא שרו בכלים ששבתו בחצר, וראיה מבסמוך, דגם לרב הונא שרי במשיכה, ואפילו הכי חשיב ליה מקום האסור לה גבי זריקה. מיהו יש לחלק, דהא דמתסר כי אורחיה לרב נחמן לאו איסור טלטול הוא אלא איסור הילוך הוא, דמתסר לילך שם לעבור תחומו, אבל איסור טלטול זריקה לרב הונא איסור טלטול הוא, דהא מתוך תחומו יכול לטלטל שם על ידי זריקה, ואע"ג דהיינו משום דגזרינן שמא ימשך וילך אחר חפצו, סוף סוף איסור טלטול הוא בלא הילוך, אבל כי אורחיה חוץ לאלפים היינו איסור הילוך עצמו. וכן משמע קצת מדפריך לרב הונא באלפים מיהא ליטלטל כי אורחיה, כלומר כמו לרב נחמן, דומיה דפירכא דזריקה.
ומטלטל בארבע. כאילו לא היה שם מחיצה, וטפי מד' לא ואפילו בזריקה, דלא שני בין טלטול כי אורחיה לטלטול דזריקה אלא במקום שמותר לטלטל ואסור להלך, כגון מתוך לתחום חוץ לתחום, אבל במקום שמותר להלך אי שרית ליה לטלטל בזריקה שרי נמי לטלטל כי אורחיה, ואי אסור כי אורחיה תרוייהו נמי אסירי. ומקשה לרב הונא וניטלטל בכולה וכו'. ואפילו חוץ לאלפים, דהא קיימא לן מחיצה העשויה בשבת מחיצה היא. ומשני גזירה שמא וכו' כפירש"י. גזירה שמא ימשך אחר חפצו. פי' ובהא פליגי, דתנא קמא לא גזר ליה.
באלפים מיהא לטלטל. פי', גם כי אורחיה וכל שכן על ידי זריקה, דשם הוא מותר להלך. ומשני משום דהו"ל מחיצה שנפרצה במלואה למקום האסור לה, פי' האלפים הם פרוצות לחוץ אלפים, דאסור לטלטל שם גם על ידי זריקה לרב הונא משום שמא ימשך. כמאן לא כרב נחמן ולא כרב הונא. ואם תאמר מאי פריך, אין הכי נמי דפליג לדידהו. ויש לומר דהכי קאמר, אי גזר שמא ימשך, אם כן לא יטלטל אלא בד' אמות, דהוי נפרץ במלואו למקום האסור לו, ואי לא גזר שמא ימשך, אם כן יטלטל בכוליה על ידי זריקה ויהא כמו רב נחמן.
<h2>דף מב:</h2>
ובלבד שלא יעבור התחום ברגליו. פ"ה דכיון דלא שבת בתוך העיר לא הויא ליה כד' אמות. כאן מוכח דלן דפ"ה פרק בכל מערבין [ל"ח, ב' ד"ה מערב] לאו דוקא לן, אלא שבת קאמר כדפירש הכא. לא על ידי משיכה. אבל מגוואי לבראי לא. רש"י לא גרס ליה, ופי' מאן דגרס ליה ה"פ, על ידי משיכה שמותר למשוך חפץ מחוץ לתחום לתוך אלפים, דליכא למיגזר שמא ימשך, דלאו חפצו [הוא] עד דמייתי ליה לגואי, ואם כן אף בתוך אלפים אינו מותר כי אם על ידי משיכה, דלגבי זריקה הוי נפרץ במלואו למקום האסור לו.
אמר רב הונא היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי חצר וכו', אלא אימא יש לו חצי חצר. פי' להלך, אבל לטלטל אינו יכול לטלטל גם באותו (חצר העיר) [חצי חצר], אלא דוקא בד' אמות אבל לא יותר גם על ידי זריקה, משום דאותו חצר הוה כמחיצה שנפרצה למקום האסור לו, דהיינו לחצי האחר.
הא נמי פשיטא הא קמ"ל דמ"ד כיון דחצר רשות היחיד היא דילמא אתי לטלטולי בכוליה. פי' בחצי האחר דהיינו חוץ לאלפים, ולאו דוקא נקט בכוליה, דהוה מצי למימר דלמא אתי לטלטולי גם באותו חצי חוץ לארבע ואסור כדפרישית, אלא נקט עיקר האיסור, דהא דאסרינן באלפים היינו משום גזירה דכולה חוץ לאלפים. וגרסי' בחצי חצר, אבל לא גרסינן בחצי העיר, דאם כן מאי אשמעינן רב הונא, בהדיא תנן ליה לקמן פרק כיצד מעברין [ס', ב'], כלתה מדתו בחצי העיר יש לו חצי העיר, אבל מחצר אשמעינן שפיר. ואם תאמר חצר נמי למה לי לאשמעינן, מעיר נפקי ליה. ויש לומר דאשמעינן שפיר רבותא, דדוקא בעיר ליכא למיגזר דילמא אתי לטלטולי בכולה, דמיירי דאינה מוקפת חומה, ואם כן לא יטעו, אבל חצר דמוקפת חומה ממחיצות היא, ס"ד דגזרינן דלמא אתי לטלטולי בכולה, להכי איצטריך לאשמועינן דמ"מ יש לו חצי חצר. ואם תאמר מ"מ מה בא רב הונא להשמיענו, נשמע ליה ממתניתין [ס"א, א'] דקאמר ולמודד שאמרנו אפילו כלה במערה, וליכא למימר דהתם מיירי דכלה בסוף מערה, דהא מיניה דייקינן התם חצי העיר, מדקאמר סוף העיר איצטריכא ליה דלא תנן, משמע הא חצי העיר פשיטא ליה ממתניתין, אלמא דמיירי בכלה לחצי מערה, ואם כן למה לי מערה למה לי חצר, ויש לומר דשנא ושנא, דבמערה לא שכיחי כלים ואינו רגיל להשתמש בתוכה, ומשו"ה לא שייך למיגזר, אבל בחצר שכיחי בה כלים ורגיל להשתמש בתוכה, ומשום הכי שייך שפיר למיגזר. ועוד יש לומר, דהתם מיירי במערה יתירה מבית סאתים שלא הוקפה לדירה, דהשתא ליכא למיגזר דילמא אתי לטלטולי בכולה, דהא אסור לטלטל גם בתוכה אלא בד' אמות.
אבל טלטול והילוך דמקום אחד הכי נמי דגזרינן טלטול אטו הילוך. משמע דהילוך אסור חוץ לאלפים, דאין ההיקף חשוב כד' אמות. וקשה דהא במתניתין שרי ר"ג בדיר וסהר להלך, כל ההיקף חשוב כד' אמות. ויש לומר דהכא מיירי בבקעה שאין בה מחיצות. ואם תאמר אם כן היכי שרי טלטול, גם טלטול ליתסר. ופ"ה דמיירי בי"ט, דטלטול שרי בלא מחיצות והילוך אסור. אבל מ"מ (אסר) גבי מהלך באלפים יקשה כמו כן הך קשיא כפ' לעיל, ואין לתרץ כמו כן דמיירי דליכא מחיצות וביום טוב, דאם כן רב הונא היה מודה שפיר דמותר לטלטל בכל האלפים, דלא הוי נפרץ במילואו למקום האסור לו, דדבר פשוט הוא שמותר לטלטל בשדות ביום טוב, אלא נראה כדפ' לעיל.
הואיל וספינה נוטלתו מתחילת ד'. פי' בכל פסיעות שהוא הולך הספינה מרחיקו הרבה, דהוי לכל פסיעה כהוציאוהו גוים דיש לו ד' אמות חדשות. ויש מפרשים דה"פ, לפי שכשאדם הולך לצד מזרח והספינה לצד מערב הספינה מחזירתו לתוך ד' אמותיו. ולא נהירא, דהתינח הליכה כדפירשתי, אלא חזרה כגון שהאדם והספינה הכל לצד אחד מאי איכא למימר. לכן נראה כפירוש קמא דפירוש קאמר דהוציאוהו גוים דוקא דלא הוי אלא כשהוא הולך כמו הספינה, דאם היא הולכת למזרח דהוא נמי הולך למזרח. אך הקו' פי' לשון אחר, דלא קנו ליה ד' אמות כלל לפי שלא עמד פסיעה אחת בתוך ד' אמות, ולאותו לשון ניחא בכל ענין, וזהו הלשון פ"ה ראשון לשלשתן, כפ"ה.
ור' זירא מאי טעמא לא אמר כרבה. ואם תאמר מאי קשיא ליה, והלא מטעמא דלית להו לר' יהושע ור' עקיבא אותם סברות, מהאי טעמא נמי לית להו לר' זירא ולרבה דהדדי. ויש לומר דר' יהושע ור' עקיבא ניחא, דלא מיפלגי בדיר וסהר וספינה, דבכל מקום שהוא חוץ למקומו (ד)סברי דאין לו אלא ד' אמות, אבל רבה ור' זירא שבאים לחלק בין ספינה לדיר וסהר (וספינה), מאי טעמא דמר לא אמר כמר, שמטעם זה אינו ראוי לחלק בהם.
מחיצות להבריח מים עשויות. ואם תאמר והא בכמה דוכתי אשמעינן דספינה אית לה דין רשות היחיד. ונראה לר"ת מקינו"ן דהכי קאמר, להבריח מים עשויות ולא לדירה, ואין כאן היקף לדירה, ולא הוי ההיקף חשוב כד' אמות, ואם כן כשהם יתירות מבית סאתים אין מטלטלין בהם אלא ד' אמות לבד.
<h2>דף מג.</h2>
במהלכת כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בשעמדה. (דר') [ורבי] זירא סבירא ליה דבמהלכת נמי פליגי, ור' עקיבא דאמר אין לו אלא ד' אמות לא סבירא ליה האי טעמא דספינה נוטלתו מתחילת ד' לסוף ד'. והשתא אזל ליה איכא בינייהו דאמר לעיל [מ"ב, ב'] בנפחתו דופני הספינה, אי נמי בקופץ, דהא גם לרבה שרי, דהא מודה רבה במהלכת, ולא מיירי רבה אלא בעומדת, ובאותה ספינה שרי משום דשבת באויר מחיצות מבעוד יום.
ואמש הכריע אחי אבא ביניהם הלכה כרבן גמליאל בספינה והלכה כר' עקיבא בדיר וסהר. פי' רשב"ם דהלכה כדברי המכריע. ולא נהירא, הא לקמן [מ"ד, א'] גבי חנניה פריך תלמודא בפשיטות דאמר רב (הונא) הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר, אלמא משמע ליה הכי הלכתא. ומה שפירש דהוא מכריע, כיון דהיה מבני המחלוקת אינו מכריע. ועוד דאין מכריע בברייתא, כדאמ' בפרק כירה [שבת מ', א']. ועוד פי' רשב"ם דמותר ליכנס בספינה בתחילת שבת, דבשעת הכניסה אינו עושה שום איסור, ואם מפני שהוא יוצא חוץ לתחום, ספינה ממילא קאזלא ולא מידי קא עביד. וההיא דפרק קמא דשבת [י"ט, א'] דקאמר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים לפני השבת, בית שמאי היא, אבל בית הלל פליגי עליה דבית שמאי. ולא נהירא לר"י, דהא דפליגי בית הלל היינו דוקא להתיר עם בין השמשות, אבל בשבת לא פליגי, אבל ודאי מודו שפיר דאסור לכנס בשבת בספינה. ויש ליתן טעם בדבר מה איסור יש בדבר, והיינו הטעם משום דגזרינן שמא יעשה חבית של שייטין, דהוי כמו שט, ואסור לשוט משום שמא יעשה חבית וכו', וה"נ גזרינן משום שמא יקח המנהיגים ויוליכנה ד' אמות בכרמלית. ומיהו מותר ליכנס לספינה בערב שבת בין השמשות, דהא בית הלל פליגי התם במסכת שבת עליה דבית שמאי דאמרי אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת. ואין לדחות ולומר דבית הלל נמי לא שרו בערב שבת בין השמשות, והא דשרו היינו דווקא בחמישי, מ"מ יש ראיה מירושלמי דבית הלל שרו גם בערב שבת בין השמשות, דאמרינן [שבת פ"א, ה"ח] אין מפליגין בספינה לא בערב שבת ולא בחמישי בית שמאי או[סרים] אף ברביעי ובית הלל מתירין, דהיינו על כרחך אפילו בערב שבת, דאי ברביעי דוקא שרו אם כן היינו תנא קמא, אלא ודאי הם מתירים יותר מתנא קמא, וכיון דהם מתירים יותר מת"ק א"כ יש לנו לומר דשרו גם בערב שבת בין השמשות. אבל בשבת לא שרו להפליג, דומיא דפלוגתא דאגרות ששונה שם בהאי לישנא, אין משלחין אגרות ביד גוי לא בערב שבת ולא בחמישי ובית שמאי (אומ') [אוסרין] אף ברביעי ובית הלל מתירין, ומדתני להו גבי הדדי ובחד לישנא משמע ששניהם שוים, וא"כ כי היכי דבית הלל מתירים דגבי אגרות היינו בערב שבת, אבל בשבת אסור כדמוכח בפרק קמא דשבת, הוא הדין נמי גבי מפליגין דספינה. ויש שהיו נוהגין כשהיו מפליגין בספינה [בשבת, נכנסין בספינה] בע"ש להדליק נרם (ולצורך) [ולערוך] שולחנם, וסומכין על זה ליכנס בתחילה בשבת, וקשה לר"י זה המנהג, דלמה הם עושין כך, דהא ודאי הכניסה בתחילה בשבת אסורה בכל ענין כדפרישית, ואם הם אומרים דמותר ליכנס והם עושין כך כדי להלך את כולה, בעבור זה אינם צריכים לעשות כך, דבלאו הכי שרי להלך את כולה, דהלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה כדפרישית. ועוד פירשב"ם דמותר ליכנס בשבת בקרון, ומההוא טעמא דפי' בספינה, דבשעת הכניסה אינו עושה שום איסור, ואי משום (שאינם) [שיוצא] חוץ לתחום לא מידי קא עביד. אבל חזר בו ואסר משום שמא ירד מן הקרון ואין לו אלא ד' אמות וישכח ויעבור יותר מד' אמות, ואפילו ליכנס בערב שבת כדי לילך בשבת אסור מהאי טעמא. ועוד אומר הר"י דאסור מטעם אחר, משום דהקרון הוי כמו צדדין, וצדדין דבעלי חיים אסורים.
אין תחומין. פי' ואם היה בין השמשות למעלה מי' ילך בשבת כל מה שירצה, וכן מוכח בסמוך, ואם אין תחומין כי לא היה בתוך התחום מאי הוי, הא יכול להלך כל מה שירצה. ואם תאמר לעולם אימא לך דאין תחומין, ומ"מ אם לא היה בתוך התחום לא הוה יכול להלך עד העיר, דהא דאמרינן דאין תחומין הני מילי כל זמן שהוא למעלה מי', אבל הכא שהוא למטה מי' אינו יכול לילך כלל. ויש לומר דה"פ, אע"ג דהלכו משחשיכה יותר מאלפים, מ"מ כיון שבשעת קניית עירוב דהיינו בין השמשות לא היו במקום ראוי לקנות שביתה, אם כן אין להם דינין דיוצא חוץ לתחום. ואם תאמר והא אמרינן לקמן דישן אין לו אלא ד' אמות לרבנן, אע"פ דישן אינו ראוי לקנות שביתה. ויש לומר דלא דמיא, דמ"מ הוא במקום ראוי לקנות שביתה.
ורחב ד' לא מיבעיא ליה דארעא סמיכתא הוא. כיון דרחב ד' דניחא תשמישתיה, ושייך שם איסור תחומין אף כי יש לו מחיצות על ידי גוד אסיק. שאינו רחב ד'. ומיירי כגון שראשו אחד תוך התחום וראשו אחד יוצא חוץ לתחום הרבה, וקמיבעיא ליה אי מותר לעלות בראשו שבתוך התחום ולצאת חוץ לתחום על גבי (התחום) [העמוד], כפ"ה.
ביום שבן דוד בא. פי' ביום שיבא בן דוד. מותר לשתות יין בשבתות וימים טובים. דודאי בשבת ויום טוב לא יבא, אבל אסור לשתות יין כל ימי החול. והקשה ר"ת דהכא משמע דחיישינן לביאת משיח, ובסנהדרין [כ"ב, ב'] קאמר כמאן שתו כהנא חמרא האידנא כרבי דאמר התם אבל מה אעשה שתקנתן קלקלתן, דלא חיישינן שמא יבנה בית המקדש, ואם כן הכא נמי אמאי חיישינן שמא יבא משיח. ויש לומר התם להכי מותר משום דאפילו אם יבנה מ"מ אינו עושה איסור אותו כהן ששותה, שאיפשר לעבודה שתיעשה על ידי כהנים אחרים שלא שתו, אי נמי אותו כהן נמי ראוי בטוב, דאי אפשר דלא ניים פורתא קודם בנין, אבל הכא גבי נזיר אם יבא משיח והוא שותה באותו יום נמצא ודאי שהוא עובר על נזירותו, ולכך בשבתות ובימים טובים מותר לשתות, דאז ודאי לא יבא, אבל בחול אסור דשמא יבא, ומספיקא אסרינן ליה. ואם תאמר מ"מ אמאי אסור לשתות יין כל ימי החול, והא יש למשיח בן יוסף לבוא קודם משיח בן דוד, ואם כן אמאי אסור הואיל ומשיח בן יוסף לא בא עדיין. לכן פי' ר"ת דה"פ, יום שבן דוד בא כלומר שראוי לבוא, והשתא ניחא, דכל הימים ראויים הם לביאת בן דוד וכשיבא משיח בן יוסף לפניו, וגם בהכי ניחא קושיא ראשונה, דלהכי אסור משום דכל הימים ראוים הם לביאת בן דוד כדפרישית.
<h2>דף מג:</h2>
אי הכי בחול נמי לישתרי דהא לא אתא אליהו מאתמול. תימה מאי פריך לפר"ת, ומה בכך מ"מ ראוי לבוא הוא. ותירץ ר"ת מקינו"ן דלא קשה כלל, ויש לומר דהמקשה היה יודע פי' הברייתא כדמפרש במסקנא, ולמסקנא ניחא דקאמר דמיירי דקאי בשבת וקנדר ביום טוב ונדר, פי' מה שאומר בשבתות וימים טובים מותר מיירי דקאי בשבת וקנדר, ועל זה קאמר (רש"י) ואסור לשתות יין כל ימי החול, פי' גם באותו יום שנודר אם הוא חול אסור לשתות יין באותו יום, ומשום הכי פריך אי הכי בחול נמי לישתרי, פי' כשהוא חול באותו יום שנדר דאמרינן דאסור לשתות יין באותו יום, אמאי הוה ליה למימר דבאותו יום שהוא נודר יהא מותר גם כשהוא חול, דנתברר הדבר ולא חל הנדר באותו יום, דבאותו יום אין בן דוד ראוי לבוא, דהא לא אתא אליהו מאתמול, ודאי משאר ימים לא קשה ליה דניחא שפיר אמאי הוא אסור בהו, דהוו שפיר ראוי לבוא וחל שפיר הנדר בהם, דשמא יבא אליהו באותו יום עצמו שנודר ומשיח למחר, אבל קשיא ליה מאותו יום שנודר בו אמאי אסור בו, הא נתברר הדבר דלא חל הנדר בו, דבאותו יום אין משיח ראוי לבוא דהא לא אתא אליהו מאתמול.
הא לא אתא אליהו בשבתא. ואם תאמר יבא בערב שבת לבית דין גדול כדי לבשר בשבת. ויש לומר דמסתבר שביום שיבשר יבא. ואם תאמר לפר"ת שפי' ביום שבן דוד ראוי לבא, מ"מ קשה אמאי אמרינן דאסור לשתות כל ימי החול, לישתרי משום דלא אתא משיח בן יוסף מאתמול, כמו דפריך בסמוך גבי אליהו, ואין לומר לבית דין הגדול אתא, משום דבן יוסף יבוא זמן מרובה קודם ביאת משיח בן דוד ארבעים שנה. ויש לומר דלא קשה מידי, דגבי משיח בן יוסף הוא יבא זמן מרובה קודם משיח בן דוד, ואם כן מה דאמר ביום שבן דוד ראוי לבא ר"ל כשיהיה הקץ, והיינו לאחר ביאת משיח בן יוסף דאז יהיה הקץ, והוי כמו שאמר ביום שיבא בן דוד אחר משיח בן יוסף, אבל גבי אליהו פריך שפיר, משום דהם יבואו משיח בן דוד ואליהו בפרק אחד, ומשום הכי פריך הא לא אתא אליהו מאתמול, כך דקדק מ"ר הר"פ נ"ע.
כיון דחל עליה נזירות מימות החול היכי אתא שבת ומפקעא ליה. ואם תאמר ומאי פריך היכי אתא שבת וכו', והלא מן הדין הוא, דבחול שמא חל נזירות עליה משום דשמא יבוא משיח באותו יום, אבל בשבת פקעא ליה משום דאיגלאי מילתא למפרע דלא חל נזירות עליה באותו יום דנדר. ויש לומר דפריך משום דבאותו יום שנדר חל הנדר מספיקא, דאיכא לספוקי שמא יבא באותו יום, ואם יבא באותו יום איגלאי מילתא דחל הנדר כבר, וה"פ כיון דחל עליה נזירות מימות החול מיהא מספק משום דילמא אתי משיח באותו יום, ואם כן היכי לישתרי לשתות למחר בשבת, מכי חייל מספק לא פקעא ואע"ג דלא אתא, כפ"ה. עד כאן אמרנו, מכאן ואילך מדקדוקי מ"ר. וקשה על מה דפירש לא פקעא ואע"ג דלא אתא, לבית דין גדול אתא כמו דאמרינן גבי אליהו. ויש לומר דגבי אליהו שייך שפיר לומר הכי, אבל גבי משיח לא שייך לומר לבין דין גדול אתא, משום דכשיבא משיח הכל ידעו ביאתו, משום דאז יהיו כל האומות עובדים לישראל.
בתוך התחום עד לא חשיכה. ואם תאמר איך היו התלמידים מותרים להיות כבני העיר, הא אמרינן במתניתין [לקמן מ"ה, א'] מי שישב בדרך והיה סמוך לעיר כיון שלא היתה כוונתם לכך לא יכנס, פי' להיות כבני העיר. וי"ל דהם מסרו שביתתם לרבן גמליאל, והוא היה יודע דדעתם ליכנס, ואמרינן לקמן [נ"א, א'] דמי שאינו בקי (מדבר) [מוסר] למי שבקי.
<h2>דף מד.</h2>
בדלא מלו. פי' שהמחיצה של בני אדם אינה נמשכת אלא עד ב' אמות מן התחום, וקמיבעיא ליה אי הלכה כרבי אליעזר דאמר יכנס או כרבנן. משמע אבל אי מלו גברי והלכה כרבנן גמליאל, (פי') [אפי'] אין הלכה כר' אליעזר מ"מ שרי, וקשה דלרבנן דסברי דהבלעת תחומין לאו מילתא היא, ואע"ג שנכנס על ידי היתר ד' אמות לתוך תחומו מ"מ לא יהיה כאנשי העיר, אם כן כי נמי המחיצות מובלעות עד תוך תחומו מ"מ לדידהו לא יוכל ליכנס להיות כאנשי העיר. ואומר ר"י דלא דמי, דהא דפליגי רבנן היינו דוקא בנכנס לתחומו בהיתר דד' אמות, ובזה קאמר דלא יהיה כבני העיר, משום דתקנת חכמים הוא דיוצא מחוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות, ועדיין הוא עומד באותו דין דארבע אמות, ואם כן לא ניתן לו דין חדש להיות כבני העיר, אבל הכא לא נכנס בתוך התחום בהיתר דד' אמות, אלא נכנס בהיתר מחיצות ונתבטל ממנו תורת ד' אמות, וכשכלתה המחיצה שעבר עד חוץ למחיצות של בני אדם שהלכו להם אתה רוצה ליתן לו דין חדש דד' אמות, לא נאמר זה, דודאי כיון שמצא תחומו על ידי היתר אחר, טוב הוא יותר ליתן לו דין בני העיר שהיה לו בין השמשות מליתן לו דין חדש של ד' אמות. ובהכי ניחא קושיא שיש להקשות לעיל [מ"א, ב'] דקאמר אי פיקח הוא עייל לתחומין וכיון דעל על, והיינו על ידי הבלעה, ואם כן לאו היינו לרבנן, דלרבנן הבלעה לאו מילתא היא, ואם כן וכי לית להו לרבנן אי פיקח הוא עייל וכו'. אלא ודאי להא דפרישית ניחא, דהו"א דכיון דלא נכנס לתחומו על ידי היתר ד' אמות אלא על ידי היתר דהוצרך לנקביו, ואז נתבטל ממנו תורת ד' אמות, וכשעשה נקביו אתה רוצה ליתן לו דין חדש של ד' אמות לא נאמר זה, דודאי כיון שמצא תחומו על ידי היתר אחר, בטוב הוא יותר ליתן לו אותו דין שהיה לו בבין השמשות דהיינו דין של בני העיר יותר מליתן לו דין חדש של ד' אמות. ועוד נראה למ"ר שיחיה, דדוקא גבי תחומין של מידה שייך הבלעה, משום דד' אמות נפקא לן מקרא מתחתיו, אבל היתר מחיצה לא שייך הבלעה שאינו מענין תחומין. בדלא מלו. וא"ת מ"מ מה מיבעיא ליה, והלא לעולם הוו מלו, דיקחו המחיצות מן הראשונים ויאריכו המחיצות. ויש לומר דאם כן ירגישו, ולדעת לא מהניא.
כדי שלא תיפול חמה על המת. ואם תאמר היכי עושין מחיצה בשביל מת, והלא קאמר בשבת [מ"ג, ב'] דאין עושין מחיצה בשביל מת, דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. ויש לומר דהכא מיירי בצריך למקומו. ועוד יש לומר דהכא מיירי שהמת הוא אצל דופן של הסוכה שנפל, [שאם תפול] שם חמה יסריח ויוזקק להניח סעודתו, והוי שפיר בשביל חי. ועוד יש לומר כדאמרינן בפרק כירה [שם], מת מוטל בחמה באים בני אדם ויושבים בצידו, חם להם מלמעלה יזקוף מטה וכו'.
פקק החלון. פ"ה [בפרק] כל הכלים [קכ"ה, ב'] דפקק החלון ר"ל ארובת הגג, אבל בדפנות לא שייך אהל גם במחיצה מתרת, והביא ראיה מפרק (חלון) [כל גגות צ"ד, א'], דאיתא התם רב ושמואל הוו יתבי נפל גודא דביני ביני אמר שמואל נגודו ליה גלימא, ופריך למה לי גלימא הא איהו דאמר מטלטל עד עיקר מחיצה, משמע דלרב ניחא, והיכי ניחא הא לרב יקשה כמו כן היכי שרי למעבד מחיצה בשבת, דהא דהקפיד רב לא הקפיד מזה אלא הקפיד משום דאסור לטלטל הסדין בתוכה, אבל מעשיית מחיצות לא הקפיד, ואמאי לא הקפיד גם על זה אי ס"ד דגם מן הצד אסור, אלא ש"מ דמן הצד לא שייך אהל גם במתרת. ואם תאמר אם כן היכי קאמר בסוכה [ט"ז, ב'] עלה דההיא דקאמר בפרק קמא [דביצה], פעם אחת שכחו להביא ספר תורה ולא הביאו למחר פירסו סדינים, ופריך פירסו ס"ד והא אין עושין אהל עראי בתחילה בשבת, ומאי פריך הלא מן הצד לא שייך אהל גם במתרת, והיינו מן הצד התם. ויש לומר דרש"י לא גרס הכי והא אין עושין וכו', אלא ודאי גרס הכי פירסו סדין לבד, וה"פ פירסו ס"ד פי' איך הביאום בשבת דרך ר"ה. ולא נהירא דא"כ מאי פריך, והלא היו יכולים בטוב להביאם דרך מלבוש. ועוד קשה דקאמר הכא דכי נפל דופן שלישית של סוכה דאסור להעמיד בה אדם או בהמה וכו', לפי שאין עושין אהל עראי בתחילה ביום טוב ואצ"ל בשבת, אלמא דחשיב אהל גם בדפנות. ועו"ק לפ"ה דפי' דפקק ר"ל ארובת הגג, אם כן הו"ל למימר ארובה, כמו שאמרינן בביצה [ל"ה, ב'] משילין פירות דרך ארובה. לכן נראה לר"ת דפקק החלון מיירי בדפנות, דגם בדפנות שייך שפיר אהל כשהמחיצה מתרת, אבל כשאין המחיצה מתרת אז אית להו לרבנן דשרי לעשות, משום דאין זה אלא תוספת אהל עראי. וההיא דלקמן דפריך אי לשמואל למה לי גלימא וכו', כ"ש דאם סבירא ליה כרב דמ"מ יקשה היכי שרי למיעבד המחיצה בשבת, אלא פריך בפשיטות דשמואל למה לי גלימא, דהא דרב הקפיד משום שני דברים הקפיד, משום איסור טלטול ומשום איסור עשיית מחיצה בשבת. ומ"מ קשה דלקמן פ' המוצא תפילין [ק"ב, א'] קאמר הנהו דכרי דרב הונא דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא, א"ל זיל כרוך בודיא ושייר בה טפח דלמחר לא הוי אלא כמוסיף על אהל עראי ושרי, ולמה צריך לשייר היה יכול לעשותה בתחילה, דהא מחיצה שלמעלה אין זה מחיצה מתרת, ומחיצה שאין מתרת מותר לעשותה בתחילה בשבת. ויש לומר דלא דמי, דודאי במחיצה שלמעלה אע"ג דאינה מתרת, מ"מ כיון דלא שייך בה היתר (ו)[ד]הא אינה באה להתיר אם כן אסור לעשותה כולה בתחילה, ולהכי הצריך לו לשייר, אבל בדפנות דשייך בהו היתר בדופן שלישית, א"כ ודאי במתרת כגון בשלישית אסור לעשותה בתחילה, אבל בשאינה מתרת כגון ברביעית מותר לעשותה בתחילה, דלא הוי אלא כמוסיף אהל עראי.
ר' מאיר דקא פסיל התם אלמא דלאו (הוי) מחיצה היא הכא שרי דלא מידי קעביד. ודקדק בקו', דהוה מצי למיפרך היכי קאמר דלאו מידי קעביד, הא קאמר כדי שיאכל וישתה וישן, אלמא דלתקוני אתאי, ומיהו פריך עליה טובא עד דמפיק ליה מזה הטעם כפ"ה. ומיהו לא נהירא, דמאי ס"ד היכי מצי אתיא כר' מאיר, והלא ר' מאיר הוא פוסל והכא מכשר לה, מדקאמר כדי שיאכל וישתה וישן אלמא דכשרה היא. לכן נראה לפרש דהכי מייתי הכא ר' מאיר, פי' דקס"ד השתא דטעמא דפסל לה ר' מאיר הוי משום שמא תברח, וא"כ דוקא לעשות לה דופן כדי להיות לשם כל הז' ימים דחיישינן שמא תברח, אבל לפי שעה בזה ודאי לא חייש לשמא תברח, ולהכי מותר לאכול ולשתות ולישן לפי שעה. וא"ת א"כ מה הוא אומר דלאו מידי קעביד, הא הוא מותר לאכול ולשתות ולישן על ידי אותה מחיצה. ויש לומר כיון דלאו היינו אלא ליום אחד לפי שעה, הוי שפיר לאו מידי קעביד, וה"פ לאו מידי קעביד בשביל כל הז' ימים. אימר דשמענא ליה לר' מאיר בהמה. פי' משום שמא תברח, אבל אדם שיש בו דעת וכלים שאין זזין ממקומן מי שמעת ליה.
<h2>דף מד:</h2>
אדם אאדם נמי לא קשיא. פי' דבאדם לא שייך לתרוצי בדופן רביעית, דהא קתני כדי שיאכל וישתה וישן, אלמא כדי למיפק בסוכה אוקומי התם, דג' דברים אלו אכילה ושתיה ושינה צריכי צל סוכה, כפ"ה.
אמר רבה הכי קאמר אם היה בתוך התחום שלו. פי' דהוא עדיין בתוך תחום של ביתו. כאילו לא יצא מביתו, פי' והוי כבני העיר ויש לו מביתו אלפים אמה לכל רוח כבתחילה, אבל אם הוא חוץ מתחום ביתו, אפילו אם אותו תחום שנתנו לו חכמים מובלע בתוך תחום של עירו, מ"מ לא יהיה כבני עירו, דאבד שביתת ביתו [ו]לא יוכל להיות כבני עירו, ולית ליה לרבה הא דאמר לעיל [מ"א, ב'] אי פיקח הוא עייל לתחומין וכיון דעל על, כפ"ה. אכן לפי מה שחלק הר"י לעיל ניחא, דכיון דלא נכנס לתחומו של העיר אלא מכח האלפים שנתנו לו חכמים, אם כן עדיין הוא עומד באותו דין, ולא ניתן לו דין חדש להיות כבני העיר.
פשיטא. כיון שלא יצא מתוך התחום כאילו הוא בביתו. מ"ד כיון שעקר ברשות יש לו אלפים אמה ממקום שנאמר לו, קמ"ל דוקא כשיצא חוץ לתחום. הכא נקט כאילו לא יצא מביתו, ובדרב שימי נקט כאילו [לא] יצא מתחומו, בין למר ובין למר יש לו תחומי ביתו ולא תחומי המקום שנאמר לו לפי' זה, ואמאי שני בדיבורייהו. ויש לומר (דרבא) [דרבה] דמוקי לה כשלא יצא מתחומו והוי החדוש משום דלא אמרינן כיון דעקר עקר, שייך למינקט כאילו לא יצא מביתו, כלומר, אע"ג דעקר רגליו מביתו לילך עד אותו מקום שנאמר לו, מ"מ אמרינן דהוה כאילו לא יצא מביתו ללכת חוץ לתחום ביתו, אבל רב שימי אית ליה דאי כשלא יצא חוץ לתחום לא הוה צריך לאשמועינן, דפשיטא הוא דלא אמרינן כיון דעקר עקר, ואם כן פשיטא דתוך התחום הוי כאילו לא יצא מביתו, אלא מיירי כשיצא חוץ לתחום ביתו, ואשמעינן דאפ"ה לא הפסיד תחומי ביתו, ולהכי נקט כאילו לא יצא מתחומו שהוא עיקר החידוש כדמפרש.
ורב שימי בר חייא אמר. לעולם מיירי כשיצא חוץ לתחום, והכי קאמר אם היה אותו תחום שנתנו לו חכמים מובלע בתוך תחום של עיר כאילו לא יצא מתוך תחומו. פי' אם היה עומד לסוף ד' אלפים חסר שתי אמות מן העיר, הוא יוכל ליכנס על ידי הבלעת תחומין ויהיה כבני העיר. מר סבר הבלעת תחומין מילתא היא, רב שימי. מר סבר לאו מילתא היא, רבה.
ומה אילו שבת במערה שתוכה ד' אלפים ועל גגה פחות מד' אלפים. כגון שכותליה משופעים לצד גגה, לא נמצא מהלך את כולה וכו'. פי' דסתם מערה יש לה ב' פתחים לב' קצותיה פתח למזרח ופתח למערב, פתח המזרח נותן לה אלפים לצד גגה, וכן פתח המערב נותן לה לצד גגה אלפים, והשתא אם היה גגה ד' אלפים שלימות ויצא בפתח מזרח אינו יכול להלך לצד גגה אלא אלפים, ואם היה רוצה לילך ב' אלפים מערביות, היה צריך לחזור עלה בעקב וליכנס בתוך המערה ולחזור לצאת דרך פתח מערבי, אבל לא היה יכול לילך על גגה מעבר לעבר, אבל השתא דגגה פחות מד' אלפים, דאז אלפים שיש לו על גגה כשיוצא בפתח מזרחי הם נבלעו בתוך אלפים שיש לו על גגה כשיוצא בפתח מערב, ואפ"ה מהלך את כולה מאיזו מן הפתחים שירצה, משום דכיון דהם מובלעים חשיבי כחד תחומין, אלמא דהבלעה מילתא היא (ומשמ') [ומשוי] לתחומין שתי היציאות כאחד, כך היתה קבלה בידו, וכן לרבה דאמר הבלעה לאו מילתא. ואם תאמר גם לרב שימי נמי יקשה כמו כן, דהא עד כאן לא אמר רב שימי דהבלעה מילתא היא אלא לענין שיהיה כבני העיר, אבל גם רב שימי סובר בטוב דלא מהניא הבלעה לענין שיהיה לו גם אותו תחום של אלפים שנתנו לו חכמים שיוכל לחזור בו ולילך כל היום, והכא קאמר דמחמת ההבלעה הוא יכול לחזור ולהלך את כולה כל היום, ואם כן גם לדידיה יקשה לו. ואומר מ"ר הר"פ נ"ע דלא קשה מידי לרב שימי, דלא דמי להכא, דלהכי אומר רב שימי בר חייא דהבלעה אינה מועלת לענין זה שיוכל לחזור ולילך כל היום באותן אלפים שנתנו לו חכמים, משום דאותם אלפים אינם לו מחמת שביתה, אלא משום שיצא חוץ לתחום העיר והפסיד דין בני העיר מחמת המצוה בשביל זה נתנו לו חכמים אלפים אמה כדי שלא ימנע פעם אחר לילך, ואם כן כשנכנס על ידי אותה תקנה בהבלעה לתחום העיר והוי כבני העיר [אזדא לה] אותה תקנה ואין לו חלק בהם כלל מכאן ואילך, דהבלעה לא מהניא ליתן לה תחום שאינו שלו, ואותו תחום שנתנו לו חכמים אינו שלו, דלא נתנוהו לו אלא משום ד(לא) הפסיד דין בני העיר כדפרישית, והרי הוא עכשיו כבני העיר, אבל הכא במערה אותן שני תחומין במזרח ומערב הם לו מחמת שביתה דשבת באויר המחיצות מבעוד יום לילך בהם כל היום, ולא מחמת תקנה, ומשום הכי קאמר דכיון (שמועלין) [שמובלעין] זה בזה דחשיבי כחד תחום ויכול להלך את כולה מעבר לעבר, ולכך אינו מקשה לרב שימי, אבל [לרבה] פריך שפיר כדפרישית. ומשני, ולאו שאני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות, פי' גבי מערה דאילו שני התחומין באים לו על ידי השביתה, ומשום הכי מהניא שפיר ההבלעה לשוויי שני התחומין כאחד, אבל לעיל לא שבת באויר מחיצות, פי' אותו תחום שנתנו לו חכמים אינו בא לו מחמת שביתה, אלא נתנו לו בעבור שהפסיד דין בני עירו, ואם כן כיון דאינן מחמת שביתה יש לנו לומר מהאי טעמא דלא מהניא ההבלעה גם ליתן לו דין דבני העיר. ואביי דהוה מקשה, היה יודע שפיר מעיקרא דיש לחלק בין שבת ללא שבת לענין זה שנאמר, דכיון דאותו תחום שנתנו לו חכמים אינו בא לו מחמת שביתה, אלא מחמת תקנה שנתנוהו לו חכמים בעבור שהפסיד תחום של בני העיר, אם כן ההבלעה של אותו תחום לא מהניא לומר שעכשיו שהוא כבני עירו שיוכל לחזור באותו תחום ולילך כל היום כולו, דודאי מיד שהוא כבני עירו [לא] יחזירו לו אותה תקנה כדפרישית לעיל, ולא דמי למערה כדפרישית לעיל, אבל היה סובר דלכל הפחות מהניא ההבלעה של אותו תחום לשווייה כבני העיר, ולכך הוה פריך לרבה, ושני ליה דכיון דאינו בא מחמת שביתה, אלא מחמת תקנה כדפרישית לעיל, לא מהניא ההבלעה גם לשוויי כבני עירו.
<h2>דף מה.</h2>
והתניא ר' אליעזר אומר שתים יכנס, מאי לאו ר' אליעזר לטעמיה והוא באמצען וארבע אמות דיהבו ליה רבנן כמאן דמובלעים בתוך תחומו דמי וקאמר יכנס. פי' אלמא דהבלעה מהניא לשווייה כבני העיר, דאותו תחום של ארבע אמות אינו בא לו מחמת שביתה, אלא תקנה הוא דתקינו ליה חכמים בעבור שהפסיד תחום עירו, אלמא דהבלעה מהניא לשווייה כבני עירו גם הבלעה של תחום שלא בא לו מחמת שביתה כדפרישית, וקשיא לרבה וסיועא לרב שימי ממש, דרב שימי אמר דההבלעה של אותו תחום שנתנו לו חכמים מהניא לשווייה כבני עירו. אבל הא מ"מ שפיר דלא מהניא לענין שיוכל לילך ולחזור באותו תחום ולילך כל היום כולו, וכמו כן אומר ר' אליעזר דקאמר יכנס להיות כבני עירו, אלמא לא סבירא ליה דהבלעה מהניא שיוכל לילך ולחזור כל היום כולו באותו תחום של ד' אמות שנתנו לו חכמים, משום דאותו תחום של ד"א הוי כמו אותו תחום של אלפים שנתנו לו חכמים, דכמו כן אותו תחום של ארבע אמות אינו בא לו מחמת שביתה אלא מחמת תקנה, ובשביל שיצא חוץ ואבד דין בני עירו וסמכו חכמים עליו ונתנו לו אותו תחום של ד' אמות, ואם כן כשנכנס לתחום עירו על ידי ההבלעה של אותו תחום ויש לו עכשיו מה שהפסיד אם כן אזדא לה אותה תקנה, ולא דמי כלל למערה כדפרישית לעיל [מ"ד, ב' ד"ה "ומה"]. ואם תאמר למה הוצרך לומר ר' אליעזר לטעמיה. ויש לומר דאיצטריך שפיר, דאי לאו דר' אליעזר לטעמיה דאמר והוא באמצעיתן אלא הוה סבירא ליה דיש לו ד' אמות לכל רוח, אם כן הייתי מוכיח דר' אליעזר לית ליה הבלעה, דאי אית ליה הבלעה אם כן מאי איריא שתים אפילו שלש נמי, דהא עדיין הוא מובלעת מאמה אחת, אלא ש"מ דלית ליה הבלעה כלל, והא דקאמר שתים יכנס לאו היינו משום הבלעה, אלא היינו משום דכיון שלא יצא חוץ לתחום אלא שתי אמות הוי כמי שלא יצא, אבל השתא דאמר ר' אליעזר לטעמיה דאמר והוא באמצעיתן, אם כן ודאי אנו יכולים בטוב לומר דהא דקאמר שתים יכנס היינו משום הבלעה, אבל מ"מ לא שרי משלש [אלא] משנים, דשני באמצעיתו.
אבל פ"ה פי' אחר, דבין רבה ובין רב שימי בשכבר יצא מתחומו איירו, ובתרווייהו גרס אם היו תחומין שנתנו לו חכמים מובלעים בתחום שלו, אלא במילתא דרבה גרס כאילו לא יצא מביתו, כלומר כאנשי העיר, אבל בשביל ההבלעה לא יוכל לחזור באותו תחום שנתנו לו חכמים, שנתבטל מיד [כ]שנכנס לתחום ביתו. ורב שימי סבר כאילו לא יצא מתחומו, פי' מתחום שנתנו לו חכמים, דהבלעה משויא להו אילו שני התחומין כחד תחומא, ויש לו כל היום קרוב לשמונת אלפים אמה, משם לביתו אלפים, ומביתו ולהלן אלפים, וממקום שנאמר כבר נעשה המעשה אלפים מעט פחות לצד מזרח לצד תחום העיר דאינו חסר מהם אלא ההבלעה, ועוד אלפים אחרים לצד מערב, [ד]ההבלעה מהניא להו לאילו השני תחומים כתחום אחד, ורבה סבר הבלעה לא מהניא לחזור. ופריך הכי ומה אילו שבת במערה וכו', לא נמצא מהלך את כולה, פי' כל הד' אלפים חסר מעט מרוח אחת, ואם לא היו מובלעים אלא היה על גבה ד' אלפים שלמים, לא היה יכול להלך מרוח אחת אלא אלפים לבד, ועכשיו שהם מובלעים אל[ו] התחומים הוא יכול להלך כל (הדרך) [הד'] אלפים מרוח אחת כל היום, אלמא דמחמת ההבלעה חשבינן לאלו הד' אלפים כמו ב' אלפים, הכי נמי נימא דההבלעה משויא כל ח' אלפים אלו כמו ד' אלפים, ויוכלו להלך אותן כל היום כמו רב שימי, וקשה לרבה. ומשני, לא שאני לך בין היכא דשבת להיכא דלא שבת, פי', לא דמי כלל למערה, דהתם שני התחומין היו שלו מזה שביתה וכו', כדפרישית לעיל, אבל הכא אותו תחום של אלפים אינן שלו מחמת שביתה, כדפרישית לעיל, ואם כן שהבלעה של אותו תחום מכניסתו לתחום של העיר, דאי הויא כבני העיר אזדא ליה אותה תקנה כדפרישית לעיל. אבל פי' זה לא נהירא, דאם כן מאי פריך מר' אליעזר לרבה, אדרבה הוא אומר כרבה ממש, דהא אינו מתיר מחמת הבלעה אלא ליכנס בעיר להיות כבני עירו, אבל לא שרי בשביל ההבלעה לחזור באותו תחום של ארבע אמות שנתנו לו חכמים, ואדרבה היינו קשיא לרב שימי לפי' זה. ויש מפרשים דהכי מייתי, דהא הכא אותם השתים אינם מובלעות בתוך תחום העיר אלא שהן דבוקות לתחום, ואפילו הכי שרי בשביל הדביקות ליכנס בעיר, כלומר להיות כבני העיר, אם כן לעיל גבי מתניתין דמיירי שהתחום שנתנו לו חכמים מובלע הוא בתוך תחום של עירו, דין הוא לומר דהבלעה מהניא לעשות(ה) שני התחומין האלו כתחום אחד, ויוכל לחזור בו ולילך כל היום. אבל זהו דוחק. ועו"ק להש"ר מקוצי דהא בסוף פרקין [נ"ב, ב'] מוקמינן מילתי' דר' אליעזר דעקר מחדא ועייל אתרתי, וא"כ הם מובלעים בתוך תחומו, והדרא קושיא לדוכתה. לכ"נ כפי' קמא.
ה"מ לדבר הרשות. והק' הר"י א"כ ההיא דמערה [לעיל מ"ד, ב'] דלא הויא דבר מצוה לא אתיא כרבנן, הא לעיל משמע מדפריך מיניה אביי בפשיטות דאתיא כדברי הכל. ותירץ הר"ם דלדבר מצוה לאו דוקא, אבל כשיצא בהיתר קרי ליה דבר מצוה, ודר' אליעזר יצא באיסור לכך פליגי רבנן עליה, אבל מערה דמתני' יצא בהיתר מערה, שיש לו ב' תחומין בשני פתחים, ובמתני' כמו כן היינו יצא בהיתר שנתנו לו חכמים תחום השני. דילמא בבא להציל שאני. פי' ומי שיצא ברשות דקאמר במתני', ר"ל לעדות החדש. אלא אי קשיא הא קשיא. דאפילו בבא להציל אין להם אלא אלפיים, והכא משמע דחוזרין אפילו טובא. ומשני דהאי חוזרין אינו ר"ל אפילו טובא, אלא ר"ל שאותם אלפיים שיש להם חוזרין בכלי זיינם.
משום ר' דוסתאי בר' ינאי וכו', אי מצלח אי לא מצלח. וא"ת א"כ היכי מייתינן דבעיר הסמוכה לספר אפילו באים על עסקי תבן וקש מחללין עליו השבת, כיון דמסקינן שהיה שואל אי מצלח אי וכו'. וי"ל דאפילו לא היה בשבת מ"מ אשמעינן ר' דוסתאי [ד]מותר לחלל (אפי') בסמוכה לספר אפי' כי באים על עסקי תבן וקש, מדקרי ליה מלחמה דכתיב [שמואל א', כ"ג] והנה פלשתים נלחמים, אע"פ שלא באו אלא על עסקי תבן וקש, מדקאמר (והושעת את קעילה וגו'). [והם שוסים את הגרנות].
<h2>דף מה:</h2>
ובדין הוא דפליגי בכלים. לקולא. רבנן לקולא, דסברי דלא קנו שביתה והוו כרגלי כל אדם, כדאמרי' בירדו גשמים בי"ט וכו', ור' יוחנן בן נורי לחומרא, דסבר דקנו שביתה ואין להם רק אלפים לכל רוח במקומן. להודיעך כחן דרבנן. פי' דמחמירים. וא"ת אדרבה ליפלגו בכלים להודיעך כחן דרבנן דהוו כרגלי כל אדם, וכח דהיתרא עדיף. וי"ל דאי הוו פליגי בכלים הוה אתי למיטעי ולומר דוקא בכלים פליגי רבנן, אבל באדם מודו משום דהואיל וניעור קנה ישן נמי קנה, אבל השתא דפליגי באדם אע"ג דאיכא למימר הואיל כדקאמר תלמודא, איכא למישמע דכ"ש דפליגי בכלים דהפקר לומר דלא קנו שביתה, וכיון דלא קנו שביתה ממילא הוו כרגלי כל אדם, כדאשכחנא בכמה דוכתי דחפצים דלא קנו שביתה הוו כרגלי כל אדם, גבי מעיינות הנובעין [לקמן מ"ו, א'], וגבי בור של שבטים. וכן משמע קצת ליישב דתלמודא קאמר להודיעך כוחן דרבנן אע"ג דאיכא למימר הואיל וכו', משמע משום דאיכא למיטעי כדפרישית. והא דאמר בעלמא כח דהיתירא עדיף, היינו דוקא היכא דאיכא למיטעי שלא לשמוע ההיתר כשהוא שונה האיסור. וא"ת במילתיה דר' יוחנן בן נורי מיהא איכא למיטעי השתא דפליגי באדם כדקאמר תלמודא, וא"כ לפלגו בכלים להודיעך כחו דר' יוחנן בן נורי, ואז ליכא למיטעי, (דמנליה מקום) [דמכלים מק"ו] שמעינן אדם במילתי' דר' יוחנן בן נורי, ומדפליגי באדם ש"מ דבכלים מודה ר' יוחנן בן נורי, ומאי מיבעיא ליה. וי"ל דבזה מסופק התלמוד, דשמא מתני' עדיפא ליה להודיעך כחן דרבנן דהוו (רבנן) [רבים], אפילו יהא הלכה כר' יוחנן בן נורי. או שמא משום דהשתא קמ"ל כח דהיתירא במילתיה דר' יוחנן בן נורי, אע"ג דליכא למיטעי אי נמי הוו פליגי בכלים, מכל זה מסופק התלמוד. כ"נ למ"ר הר"פ נ"ע.
ותניא ברייתא בור של שבטים. וא"ת למה לו להביא השתי ברייתות, מאותם של שבטים סגי, דכיון דקאמר דבור של שבטים דהיינו של הפקר דיש לו אלפים אמה לכל רוח, א"כ אי אמרת דר' יוחנן בן נורי סבר דחפצי הפקר אינם קונים שביתה, הא לא ר' יוחנן ולא רבנן, אלא ע"כ צ"ל דאתיא כר' יוחנן בן נורי, והדרא קו' לדוכתה. וי"ל דאי לאו הברייתא ראשונה הייתי יכול לדחות, דברייתא דבור של שבטים מיירי בסמוכים לעיר, דאנשי העיר דעתן עלייהו, (ומ"מ) [ומשו"ה] הוו כרגלי אנשי העיר, אבל השתא דאייתי ברייתא ראשונה דקאמ' כרגלי הממלא, מוכחא שפיר דלא מיירי בסמוך לעיר, דאי הוה מיירי בסמוך לעיר א"כ מאי קאמר כרגלי הממלא, כרגלי אותה העיר מבעי ליה, אלא ש"מ כדפ', ודומיא דהכי מיירי אידך ברייתא דבור של שבטים, וא"כ קשו אהדדי, ולכך צריך לתרץ דהא רבנן והא ר' יוחנן בן נורי.
לימא דלא כר' אליעזר. וא"ת גם לרבנן דקאמרי ממים העליונים הוא שותה נמי קשה, דלמ"ד יש תחומין למעלה מי' א"כ ליקנו שביתה בכיפה. וי"ל דכיון שהן תלויות במאמר ובאויר, לא קנו שביתה.
ליפשוט דאין תחומין דאי יש תחומין ליקנו שביתה בעבים. וא"ת לעיל דפריך ליקנו שביתה באוקינוס, [הוה ליה למימר ליפשוט וכו']. וי"ל דלא הו"מ למימר הכי, דגם כי אמרי' דאין תחומין מ"מ קשה (לומר) דליקנו שביתה באוקינוס, משום דהם נחים על המים, ומים על גבי מים [היינו] הנחתן, ולא דמי לספינה דהתם היינו משום דכלי על גבי מים לאו היינו הנחתן. וא"ת מ"מ הם באים דרך אויר למעלה מי', וא"כ ליפשוט דאין תחומין למעלה מי', דאי יש תחומין א"כ אמאי הוו כרגלי כל אדם, הרי הן קנו שביתה באותו אויר למעלה מי', אלא ש"מ דאין תחומין. וי"ל דגם כי אמרי' דאין תחומין מ"מ קשיא ליה דליקנו שביתה, דכיון שהם מתחילה למטה מי' דהיינו באוקינוס, וגם עכשו לאחר שירדו הם למטה מי', א"כ אע"פ דבאו בעבים דרך למעלה מי' מ"מ קנו שביתה גם כי אמרי' דאין תחומי', וא"כ הרי הם עכשיו חוץ מתחום שביתתן שקנו, ואין להם רק ד' אמות, ומשו"ה פריך ליקנו שביתה באוקינוס. מזה הטעם ניחא לעיל [מ"ג, א'] דקאמר כי תיבעי בעמוד גבוה י' ואינו רוחב ד', דאי אין תחומין א"כ יכול לילך חוץ לתחום למעלה מי', ועל זה קשה דהיכי יכול הוא לילך, והרי הוא קנה שביתה בבין השמשות שהיה עדיין למטה מי'. ופי' התם שהיה כל בין השמשות על אותו עמוד שהוא למעלה מי'. אבל לפי מה שפי' הכא ניחא ואין צריך לדחוק כל כך, דודאי מיירי שפיר שהיה בבין השמשות למטה מי', ומ"מ מיבעיא ליה דאי אין תחומין א"כ יכול הוא לילך חוץ לתחום למעלה מי' דרך אותו עמוד, רק שלא ירד אח"כ למטה מי', דאם ירד אח"כ למטה מי' הרי הוא חוץ לתחום ואין לו רק ד' אמות כדמשמע הכא כדפרישית, אבל ודאי אם לא ירד אחר כך למטה מי' אע"ג דהיה בתחלה בין השמשות למטה מי' מ"מ יכול הוא לילך חוץ לתחום למעלה מי', דכיון דאין תחומין א"כ אינו אסור לילך חוץ לתחום דרך למעלה מי', אלא דוקא כשהיה בבין השמשות למטה מי' וגם הוא עכשיו למטה מי', ומיבעיא ליה בעמוד שהוא ארוך הרבה שאין צריך לירד. וראיה מהוציאוהו גוים דאמר [לעיל מ"א, ב'] דאין לו אלא ד' אמות, אע"ג דבא בהיתר דלא עבד איסור, מ"מ אין לו אלא ד' אמות כיון דהשתא [הוא] חוץ לתחום אע"ג דבא בהיתר.
<h2>דף מו.</h2>
כ"ש דהוה ליה נולד. וא"ת מאי קושיא דילמא ר' שמעון היא דלית לי' נולד, כדאמר פ"ק דביצה [ב', א'] דלית לי' נולד. וי"ל דגם ר"ש מודה בנולד כזה שלא היה בעולם מערב שבת, כדאמרי' [שם ח', א'] באפר שהוסק דמודה ר' שמעון לפי שלא היה בעולם מאיתמול, כדפ' בביצה בריש פ"ק.
נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הם כרגלי כל אדם. פי' רש"י ואפי' היא של יחיד. ולכך פי' כך דאי בשל רבים מיירי א"כ היכי מוכח דטעמא משום דניידי, דילמא משום דהיינו חפצי הפקר וחפצי הפקר אינן קונין שביתה, אלא ש"מ דמיירי שהם של יחיד ומשו"ה מוכח שפיר דטעמא משום דניידי, דהא אין זה חפצי הפקר. וה"נ משמע בביצה [ל"ט, א'], דקאמר בור של יחיד כרגלי היחיד, ופריך מיהא מעיינות הנובעין הרי הם כרגלי כל אדם, ומאי פריך אי לאו דמשמע ליה דמיירי בשל יחיד. ומ"מ קשה דמ"מ מנליה הא דמיירי בשל יחיד, אימא דמיירי בשל רבים. וי"ל מדקתני להו סתמא מעיינות הנובעין משמע ליה דמיירי בכל ענין אפי' בשל יחיד.
הוה אמינא בין לקולא. כגון באדם, בין לחומרא. כגון בכלים, קמ"ל. דהלכה כר' יוחנן בן נורי באדם לקולא וכרבנן בכלים (לחומרא). וא"ת א"כ הו"ל כקולי דמר וכקולי דמר, וגם סתרן אהדדי. לכן נראה דה"פ, הו"א דפליגי בין לקולא בין לחומרא, קמ"ל דלא פליג ר' יוחנן בן נורי אלא באדם, כדמפ' לעיל [מ"ה, ב'] הואיל וניעור קנה, דמדקתני הלכה כדברי המיקל והכא הלכה כר' יוחנן בן נורי מכלל דלא אמר ר' יוחנן בן נורי שום חומרא, דאילו אמר שום חומרא א"כ לא הוה מיתוקם כדברי המיקל. ולא נהירא דהא פשטינן לעיל בהדיא דר' יוחנן בן נורי פליג גם בכלים, מההיא דבור של שבטים, ולקמן [מ"ז, ב'] נמי דבחפצי הגוי משמע כן. לכן נראה כפום ריהטא, דבאדם קים לן כר' יוחנן בן נורי וכרבנן בכלים, ומ"מ לא הוי כתרי קולי דסתרן אהדדי, משום דלעולם קיימא לן כרבנן דחפצי הפקר לא קנו שביתה כיון דלאו בר דיעה נינהו, והא דפסקינן כר' יוחנן בן נורי באדם לאו מטעמיה דר' יוחנן בן נורי הוא דאמר חפצי הפקר קונין שביתה, אלא משום דהואיל וניעור קנה ישן נמי קנה, דבזה לא קים לן כרבנן דלית להו הואיל. כ"נ למרהר"פ נ"ע.
<h2>דף מו:</h2>
לפי שזכין לאדם שלא בפניו. פי' ועירובי חצרות היינו זכות. ואין חבין לאדם שלא בפניו. ועירובי תחומין היינו חובה, דמה שמרויח מצד זה מפסיד מצד אחר. וא"ת היכי מוכח דמקילינן טפי בעירובי חצרות, דילמא לאו משום דקולא הוא אלא כדקתני טעמא. וי"ל דמייתי שפיר, דטעם זה לא היינו טעם גמור, שהרי כמו כן חוב הוא לו בעירובי חצרות שלוקחין פתו בלא ידיעתו ומפסידים ממנו שלא יקפיד אם יאכלוהו, וכמו כן הוא זכות בעירובי תחומין, כגון דשמעי ממנו שהוא רוצה לילך ד' אלפים מצד זה אבל אינו רוצה לילך מצד אחר כלל.
וכר' יוסי מחביריו. וקשה לר"ת מקינו"ן דלקמן [מ"ז, א'] גבי פלוגתא דהנשואות יארסו פסיק ר' יוחנן כר' יוסי, וקאמר עלה מכלל דיחידאה פליג עליה, משמע דאי הוו רבים פליגי עליה לא היה הלכה (כמותינן) [כמותו. לכן] נראה לו דסוגיא דלקמן אתיא כר' יעקב בר אידי דמסיק בסמוך ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי, וכן ר' יהודה ור' יוסי, משמע דסבר דוקא לגבי יחיד ולא לגבי רבים. ובהכי ניחא דבזה יחלוק ר' יעקב בר אידי על ר' יעקב ור' זריקא, כדמשמע תלמודא שבא לחלוק. ועי"ל דבההיא דהנשואות יתארסו שאני, משום דסתם משנה פליגא אדר' יוסי, ולכך לא היה פוסק כמותו אי הוו רבים פליגי עליה. כ"נ למרהר"פ נ"ע.
רב אסי אמר הלכה. פי' דדרשינן בפרקין כר' עקיבא. ר' חייא בר אבא אמר מטין איתמר. פי' אורויי מורינן ליה אבל לא דרשינן בפרקין. ר' יוסי בר' חנינא אמר נראין. פי' אורויי לא מורינן אבל אי עבד כר' עקיבא לא מחינן בידיה. ולא נהירא דבפ' הכותב [כתובות פ"ד, ב'] משמע דמטין ר"ל דרשינן בפרקין. ועו"ק דלמ"ד הלכה כר' עקיבא מחבירו למה צריך לומר נראין לפי' דפי', פשיטא דכיון דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר דאי עביד כר' עקיבא לא מחינן בידיה, דהא הוי יחיד לגבי יחיד. לכ"נ דה"פ, הלכה. פי' ואי עביד עובדא דלא כוותיה מהדרינן עובדא כוותיה. מטין איתמר. פי' משום דדרשינן כוותיה לכתחלה, ומיהו אי עביד עובדא כאידך לא מהדרינן עובדא. נראין. פי' לכתחלה מורינן כוותיה ליחיד הבא לימלך לעשות כמותו, אבל מ"מ מה שירצה לעשות יעשה, דאי עבד כאידך לא מחינן בידיה.
<h2>דף מז.</h2>
אחד נכרי ואחד ישראל אסור. דסבר דדירה בלא בעלים שמה דירה. ואמר רב הלכה כר' שמעון. הקשה הר"ר אליאב כהן הא ר' יוסי מכריע הוא, דקאמר (אחד נכרי ואחד ישראל אסור) [נכרי אוסר ישראל אינו אוסר], ור' יוחנן אמר בפ' (במה מדליקין) [כירה] [שבת ל"ט, ב'] דהלכה כדברי המכריע. ושמא י"ל דרב לית ליה הא דר' יוחנן. ומיהו קשה לדידן, היאך קיימא לן כרב בהא, הא הלכה כר' יוחנן לגבי' דרב. ותירץ לו ר"ת מקינו"ן דבמילתיה דר' שמעון ליכא הכרעה, שהרי באותה העיר עצמה אסור לדברי הכל, ובזה לא נחלקו ר' יהודה ור' מאיר, ור' שמעון חולק על שניהם ומתיר גם באותה העיר עצמה. ועוד שמא י"ל דגם ר' יוחנן מודה דאין הלכה כדברי המכריע בעירוב אלא בדברי המיקל.
היבמה לא תחלוץ. מפרש ביבמות [מ"א, ב'] שמא ימצא ולד בר קיימא ואתה מצריכה כרוז לכהונה.
כל הנשים יתארסו. (אדר') [את"ק] פליג דאסר אפי' ליארס, ואדר' יהודה פליג דשרי ארוסה לינשא. בגזירותיו. דגזר (ראויה לילד אטו שאינה ראויה לילד). [שאינה ראויה לילד אטו ראויה לילד].
<h2>דף מז:</h2>
יש להם אלפים אמה לכל רוח. פי' ממקום שעומדין. וא"ת כיון ששבתו בתוך התחום א"כ הם סמוכים לעיר, וא"כ הוה לן למימר דהויין כאותה העיר, משום דאותה העיר דעתן עלייהו, כדאמר לעיל [מ"ה, ב'] גבי גשמים. וי"ל דשאני לעיל גבי גשמים דמיירי דסמוכים לעיר מאד, אבל הכא אין סמוכין לעיר כל כך. ועוד י"ל דשאני לעיל גבי גשמים שהם ידועים לבני העיר, שרואים שהגשמים יורדים ומשו"ה דעתן עלייהו, אבל הכלים והאוצרות אינם ידועים כל כך. ועי"ל דאפי' הם ידועים מ"מ יש לחלק, דדוקא גבי גשמים שייך לומר דעתן עלייהו משום דאין זה דבר נחמד ואין אחרים חוששין לזכות בהן, כי יש בם הרבה לכל בני העיר, אבל בכלים והאוצרות היינו דבר נחמד ובני אדם להוטים אחריהם, וא"כ אין דעתן עלייהו. ועוד פי' ר"י דה"נ קאמר, יש להם אלפים אמה לכל רוח מן העיר משום דדעתם עליהם, וכ"ת א"כ כרגלי אותה העיר מיבעי ליה כדפריך ליה לעיל, וי"ל דדוקא לעיל פריך שפיר משום שלא הזכיר העיר כלל, אבל הכא הזכיר ששבתו בתוך התחום שר"ל תחום העיר, א"כ עלה קאי יש להם אלפים אמה לכל רוח מאותה עיר ששבתו בתוך תחום של אותה העיר. אבל מ"מ קשה דא"כ היכי כייל ליה בהדי(א) השואל כלי מן הגוי, והא יש להם אלפים אמה לכל רוח מאותה עיר, ובשואל כלי מן הגוי ר"ל דיש לו אלפים אמה מאותו מקום שהגוי הוא שם, כדקאמר בתר הכי דגזרינן בעלים דגוי אטו בעלים דישראל, וא"כ היינו לצדדין מחוץ לעיר. וי"ל דלפי' רש"י ניחא, דפי' שהגוי בן עירו היה, ואע"ג דלא פי' כן בספר, מ"מ לא קשה דאין צריך לפרש זה, דסתמא דמילתא כך הוא שהשואל כלי מן הגוי שואל מאותו שדר בעירו.
חפצי הגוי דאית להו בעלים. פי' ואותן בעלים לא בני מיקני שביתה נינהו, מיבעיא. והכלים והאוצרות ששבתו בתוך התחום יש להם אלפים [אמה] לכל רוח. פי' רש"י ואפי' הם של הפקר. ויש לתמוה על לשונו, דמה הוא ר"ל דאדרבה אם היה להם בעלים הרי הם כרגלי הבעלים, ומדקאמר אפי' משמע דכ"ש אם היה להם בעלים. ויש ליישבו דה"פ, לא מיבעיא דאם היה להם בעלים ואותם בעלים הם רחוקים מהם דאז אין לתת להם שביתת הבעלים, וא"כ פשיטא דקנו שביתה במקומן כיון דבעליהן בני מיקני שביתה נינהו, אלא אפי' הם של הפקר דס"ד דחפצי הפקר אינן קונין שביתה, קמ"ל דמ"מ קנו שביתה ויש להם אלפים אמה לכל רוח.
דכולא מברכתא לדידהו כד' אמות דמיא. פי' רש"י כיון דמוקפת מחיצות. משמע דוקא משום דמוקפת מחיצות חשיב כד' אמות, אבל אי לאו מוקפת לא. וקשה דהא אמרי' לעיל (גבי) פר' בכל מערבין [ל"ב, ב'] דמתא כמאן דמליא דמיא והויא רה"י, ואין לומר דמיירי במוקפת מחיצות דזה אינו, דהא מיירי לעיל תוך עיבורה של עיר, וא"כ היינו חוץ לעיר, אלמא אע"ג דאינה מוקפת חשיבא כד' אמות. וי"ל דלא דמי, דהיינו דקאמר לעיל בששבת שם וה"ה נותן עירובו, אבל יוצא חוץ לתחום שאין לו אלא ד' אמות לא חשיבא עיר כד' אמות אלא א"כ מוקפת מחיצות. וכן משמע פ' (ראוהו ב"ד) [אם אינן מכירין] [ר"ה כ"ג, ב'], דקאמר גבי עדי החדש חצר גדולה היתה שם ולא היו זזין משם כל היום כולו, פי' לפי שבאו מחוץ לתחום, ואי חשיבא עיר כד' אמות בלא היקף מחיצות גבי יוצא מחוץ לתחום, א"כ אמאי לא זזין משם והלא כל העיר חשיבא כד' אמות, אלא ודאי לא חשיבא כד' אמות כשאינה מוקפת. והשתא ניחא דלא היו זזין משם, דאע"ג דבירושלים היו בה מחיצות, מיירי התם לאחר שנפרצו בה פירצות. וא"ת א"כ מאי בעי התם בראש השנה בית יזק תנן, פי' מקום צר שהיו אסורין שם שלא היו זזין משם, ויזק לשון צר כדכתיב [ירמיה מ'] והוא אסור בזיקים, או דילמא בית יעזק תנן לישנא דויעזקיהו, כלומר בריוח, ומאי בעי הכל תלוי בהיקף, דאם מוקפת היינו בית יעזק דהא מותרין בכל ירושלם, ואם לא היה מוקפת היינו בית יזק שלא היו זזין משם כל היום כולו. וי"ל דהכי בעי, אותה חצר ניתקנה להם קודם שנפרצו בה פירצות וא"כ היינו בית יעזק דתנן, או לאחר שנפרצו בה פירצות ניתקנה להם אותה חצר וא"כ בית יזק תנן. ומתוך כך יש ליזהר בדבר הבא חוץ לתחום, אפי' אם בא בשביל ישראל זה דשרי לישראל אחר, ואפי' בשביל גוי, שלא יטלטלו אותם דברים חוץ לד' אמות בעיר שאינה מוקפת מחיצות, ואפי' מוקפת מחיצות צריך שיהו מוקפות לדירה, ובזמן הזה כל עירינו המוקפות הם מוקפות לדירה, וא"כ אם הם מוקפות מחיצה מותר בהכי.
חרם שבין שני תחומי שבת. פי' רש"י מקום מצודות דגים, כמו מצודים וחרמים [קהלת ז'], וכן יצודו חרם דתרי עשר. ואותו חרם הרי הוא בין שני תחומין של שתי עיירות, ויש מחציו עד תחילת העיר אלפים, וכן מחציו עד תחלת העיר אחרת אלפים, ועכשיו מה שבתוך התחום האחר אין לו שביתה במקום האחר להיות לו אלפים אמה ממקומן, אלא בתר קרתא גריר, ואין בני התחום יכולים להוליך מן אותן המים של אותו התחום אחר אפי' פסיעה אחת, וכן חצי האחר יש ממנו עד תחילת העיר אלפים אמה, דבתר קרתא גריר, ואסור להוליך ממנו לצד תחום אחר אפי' פסיעה אחת, משום דכיון דבתר קרתא גריר א"כ היינו כמו שהם בתוך העיר, ואין להם אלא אלפים מאותה עיר שבאותה צד, ומשו"ה קאמר דצריך מחיצה של ברזל להפסיק בינתיים, כדי שלא יעברו המים של תחום זה לתוך תחום של זה, שאילמלא המחיצות יתערבו המים ולא יוכלו בני תחום זה למלאות מתחומו עצמו מפני עירוב המים של תחום האחר.
<h2>דף מח.</h2>
אילימא משום דתני לה כר' יוחנן בן נורי. וקשה לפי' רש"י, חדא דפי' דבתר קרתא גריר, א"כ אנשי העיר דעתן עלייהו, וא"כ מאי קאמר דסבר לה כר' יוחנן בן נורי וכו', הא אפי' כרבנן נמי אתיא שפיר, דרבנן אית להו שפיר בסמוכים לעיר דדעתן עלייהו כדאמר לעיל [מ"ה, ב'] גבי גשמים. ועו"ק דלפי' זה היכי מצי אתיא כר' יוחנן בן נורי, הא סבר ר' יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונין שביתה במקומן, ויש להם אלפים לכל רוח ממקומן, ורש"י פי' דאסור להוליכם לצד אחר אפי' פסיעה אחת. לכך נראה דודאי קנו שביתה במקומן ויש להם אלפים אמה לכל רוח, ומ"מ צריך מחיצה של ברזל להפסיקן משום דמראשו של החרם עד עיר יש יותר מאלפים, וכן מראשו האחר עד העיר אחרת יש יותר מאלפים, והמים מתערבים ביחד, ומשו"ה צריך מחיצה של ברזל להפסיקן. אבל קשה על פי' זה, דמ"מ גם כשעשו המחיצה, מ"מ היאך יוכל להביא גם מן המים שמן המחיצה שלפנים אל ביתו אם הוא באמצע העיר, והרי כלים האלפים של החרם מן המחיצה ולפנים בתחלת העיר, ולפום ריהטא משמע שבא לתקן [ש]ע"י המחיצה יכול להוליכו בכל העיר. ועו"ק לפי' זה, אמאי נקט בין שני תחומין של שתי עיירות, לישמעינן בתחום של עיר אחת וחציו חוץ לתחום. לכן נראה כפי' רש"י, ומה שהקשו בתו' כיון דבתר קרתא גריר א"כ אנשי העיר דעתן עלייהו, וא"כ גם לרבנן נמי דאמרי חפצי הפקר אינן קונין שביתה מ"מ הויין הכא כאנשי העיר, כיון דדעתן עלייהו כמו גשמים, וי"ל דלא דמי, דגבי גשמים דוקא אמרינן דדעתן עלייהו, משום דאין שם שום דבר שיהו הגשמים נמשכים אחריו אלא לאותה העיר הסמוכה להם, וא"כ אנשי אותה העיר הויין בעלים דידהו, ולא היינו חפצי הפקר, (ומ"מ נקט) [ומשו"ה קנו] שביתת העיר, אבל הכא שהמים בין שני תחומי עיירות הם, א"כ אימשכי להאי תחומא ולהאי תחומא, ובטיל להו דעתן, והוו להו כחפצי הפקר ואינן קונין שביתה לרבנן, והשתא ניחא דכרבנן לא מצי אתיא. וכ"ת אכתי קשה קושיא שניה, כדפרישית לעיל, והיכי מצי אתיא כר' יוחנן בן נורי, הא סבר ר' יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונין שביתה במקומן, ויש להם אלפים אמה לכל רוח ממקומן, ופי' לעיל לפי' רש"י דאסור להוליך לצד אחר אפי' פסיעה אחת. וי"ל דזה לא קשה מידי, דהא דקאמר ר' יוחנן בן נורי דחפצי [הפקר] קונין שביתה במקומן, היינו דוקא כשהחפצים חוץ לתחום, אבל בחפצי הפקר שתוך התחום, בהאי סבירא ליה שפיר לר' יוחנן בן נורי דהויא כאנשי העיר, ותדע דהא מדמה ר' יוחנן בן נורי חפצי הפקר לישן, כדקאמר לעיל [מ"ה, ב'], ובישן כך הוא הדין, דכשהוא חוץ לתחום העיר קנה שביתה במקומו, וכשהוא תוך התחום של העיר הרי הוא כאנשי העיר, דהא טעמיה דר' יוחנן בן נורי הוי משום דניעור קנה ישן נמי קנה, כדאמר לעיל, ובניעור כך הוא הדין כדפ', כדתנן במתני' מי שהיה בא בדרך והרי הוא סמוך לעיר, ר' יהודה אומר יכנס, פי' להיות כבני העיר, וכשהוא חוץ לתחום קונה שביתה במקומו, וניחא הכל.
ר' יהודה היינו ת"ק. פי' חכמים דאמרי אין לו אלא ד' אמות. ומשני, שמונה על שמונה איכא בינייהו, דלת"ק יש לו ד' אמות לכל רוח, והכי משמע דומיא דמילתיה דר' יוחנן בן נורי דאמר יש לו אלפים אמה לכל רוח, אבל לר' יהודה לאיזה צד שיברור, ודוקא מרוח אחת כפ"ה. וא"ת למאי פריך היינו ת"ק, דילמא דר' יהודה ור' אליעזר לפרושי מילתא דת"ק קאתו, כדאשכחנא בפ' חזקת הבתים [ב"ב כ"ח, א'], דר' ישמעאל ור' עקיבא לפרושי מילתי' דת"ק קאתו. וי"ל דע"כ ר' אליעזר לאו לפרושי מילתא דת"ק קאתי, שהרי ת"ק, דהיינו חכמים, אמר ד' אמות לכל רוח כדפרישית, דומיא דר' יוחנן ב"נ, וא"כ ה"נ ר' יהודה לאו לפרושי מילתיה קאתי אלא לחלוק, ומשו"ה פריך היינו ת"ק. ור"ת גרס חכמים היינו ת"ק, פי' ת"ק דריש פרקין [מ"א, ב'], דקאמר מי שהוציאוהו גוים אין לו אלא ד' אמות, אלמא דיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות, ולמה לי תו למיתנייה, ומשני ח' על ח' איכא בינייהו, דת"ק סבר דאין לו אלא ד' אמות מרוח אחת, וחכמים סברי דיש לו ד' אמות לכל רוח כדפרישית. וא"ת מאי פריך, אימא דלא תנן רבנן במילתייהו [ד' אמות] אלא לאפוקי מר' יוחנן ב"נ דאמר אלפים, שהרי היו צריכים להשיב על דבריו. וי"ל דאיבעיא להו למימר לא קנה שביתה, וממילא ידענא דכיון דלא קנה שביתה דאין לו אלא ד' אמות.
ופתוחות לרה"ר. דאי פתוחות זו לזו, א"כ דריסת [רגל] של פנימית תיאסר על החיצונות. כיון דעירבה להו חיצונות בהדי אמצעית הוו להו חדא. ולא גרסי' וכי ערבה להו אידך שליחותא קא עבדא עד לקמן, אלא גר' כדפרישית. וקס"ד שנתנו החיצונות עירובן בפנימית, וכן הוא דרך כל נותני עירוב, שגובין מכל בית וחצר ונותנין באחת.
<h2>דף מח:</h2>
אי אמרי דיורין להקל. פי' להתירן יחד, יאמרו שהעירוב מביא הדיורין לתוכו כדי לאסור, דהא לא דיירי בגויה, כפ"ה. זו דברי ר' שמעון. דהיא מותרת עמהם והם מותרים עמה, אבל חכמים אומרים רשות אחת משתמשת לשתי רשויות. פי' רש"י כמו משמשת, כלומר דהויא שפ(ת)חה לשתי רשויות, דשתי החיצונות מותרות באמצעית.
ואין שתי רשויות משמשות לרשות אחת. פי' דאין הפנימית מותרת עמהם, משום דזו מושכתה לכאן וזו מושכתה לכאן. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי [אף זו] דברי ר' שמעון. פי' גם ר' שמעון אינו מתיר אלא חיצונה באמצעית, ואף זו דקאמר (ר' שמעון) ה"פ, אף איסור זו דקאמר דאין הפנימית מותרת עמהם ר' שמעון אמרו, דגם ר' שמעון דמיקל סבירא ליה שפיר האי איסור. והק' רש"י והאמרי' במתני' היא מותרת עמהם, אלמא דר' שמעון סבירא ליה דהפנימית מותרת עמהם. ותירץ דהכל קאי אחיצונה, ור"ל דהחיצונות מותרות להביא מהם לתוך הפנימית, ולהחזיר כלי החיצונות מן הפנימית לתוכם, ואגב דנקט ברישא הוא מותר עמהם, נקט בסיפא היא מותרת עמהם. תניא כוותיה דרב יהודה ואליבא דשמואל וכו', זו מביאה מתוך ביתה ואוכלת וכו', זו מחזרת מותרה לתוך ביתה וכו'. מדנקט זו מביאה וכו', משמע אבל האמצעית [אוסרת] [אסורה] עמהם. ואזדא שמואל לטעמיה. כדקאמר אליבא דר' שמעון, דאמר שמואל חצר שבין שתי מבואות. פי' והמבואות לא נשתתפו זה עם זה, ערבה עם שניהם אסורה עם שניהם, דזה מושכתו לכאן וזה מושכתו לכאן. מדקאמר אסורה עם שניהם משמע אבל שניהם מותרים בה, והיינו ואזדא שמואל לטעמיה דאמר לעיל זו דברי ר' שמעון, וגם ר' שמעון סבירא ליה דאמצעית אסורה בשתי החיצונות, דאי כדקאמר רב יהודה אליבא דרב דקאמר דר' שמעון מתיר הכל, גם האמצעיות בחיצונות, א"כ היכי קאמר שמואל הכא דאסור עם שניהם, הו"ל למישרי, דהא הוא דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב, אלא ש"מ דאזיל לטעמי' דלעיל דאמר דגם ר' שמעון אסר פנימית בחיצונות, והשתא ניחא דסבירא ליה כדברי המיקל דהיינו ר' שמעון, ואפ"ה קאמר שפיר דאסורה עם שניהם, דגם ר' שמעון סבירא ליה הכי. ועוד פרש"י פ"א, אף זו, פי' אף זו היתר זו של חיצונות בפנימית, לא אמרה אלא ר' שמעון דמתיר הכל, גם פנימית בחיצונות וכ"ש חיצונות בפנימית. אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות. תניא כוותיה דרב יהודה ואליבא דשמואל וכו'. דחכמים אומרים שלשתן אסורות. אבל רש"י הקשה על פי' זה, דא"כ היכי ואזדא שמואל לטעמיה, אי נמי סבירא ליה כרב מצי אמר לרבנן עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם, דאין שתי רשויות משתמשות לרשות אחת. לכן נראה לומר כפי' קמא דפרישית. אבל קשה לר"ת על שיטה זו, חדא דעבדינן מסקנא הכא דשמואל סבירא ליה כר' שמעון, זה קשה, דהא בפ' חלון [פ"א, ב'] קאמר שמואל כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו, ורבנן דר' שמעון דהכא היינו ר' יהודה. ועו"ק דמשתמשת לא משמע כפי' רש"י, דלפי' היה לו לומר משמשת. ועו"ק דאף זו לא משמע כפי' רש"י, דהול"ל זו היא דברי ר' שמעון, דאף זו משמע דבתרוייהו שרי ר' שמעון. לכ"נ לר"ת דה"פ רשות אחת משתמשת לשתים, שהפנימית מותרת עם החיצונות, שהרי עירבה עם שניהם וליכא למיחש למידי. ואין שתי רשויות משמשות לרשות אחת. פי' אין החיצונות משתמשות בפנימית, גזירה דילמא אתי לאיתויי מחיצונה לחיצונה דרך פנימית. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי אף זו דברי ר' שמעון, פי' אף היתר זו של פנימית בחיצונות לא אמרה אלא ר' שמעון, וה"ה שגם הוא מתיר הכל כדמשמע במתני', אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות. והשתא מייתי תניא כוותיה דרב יהודה אליבא (דר"ש) [דשמואל] וכו', זו מביאה מתוך ביתה ואוכלת וזו מביאה מתוך ביתה וכו', וכ"ש דהאמצעית מותרת בתוכן, אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות. ואזדא שמואל לטעמיה, פי' כמו שפי' לעיל, וסבירא ליה כרבנן. דאמר חצר וכו', עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם, וא"כ כ"ש דהם אסורים עמה, אלמא דסבירא ליה כרבנן, וכמו שפי' לעיל דלרבנן שלשתן אסורות, דליכא למימר דהיינו לרב ואליבא דרבנן, דא"כ לא הוה לן למיסר החצר עם שניהם, דהא אליבא דרב גם לרבנן שריא פנימית בחיצונה, אלא ש"מ דאזיל לטעמיה, והשתא ניחא דסבירא ליה כרבנן דאמרי שלשתן אסורות.
<h2>דף מט.</h2>
אסורה עם שניהם. משמע אבל אינה אוסרת על שניהם, דהמבואות עצמם מותרים לטלטל בהם. והק' הש"ר מקוצי, לפר"ת דקאמ' דשלשתן אסורות, החצר עם המבואות והמבואות עם החצר, אם כן אין מועיל כלום והוי כמו לא עירבו, וא"כ גם המבואות עצמם אמאי (מדפריך) [מותרין], ליהוו כלא עירבו דקאמר בתר הכי לא עירבה עם שניהם אוסרת על שניהם. וי"ל דכיון דאיסור זה אינו בא אלא מחמת יתרון עירוב, שאם לא עירבה אלא עם האחת היתה מותרת בו, וא"כ איסור אינו יכול לגרום על המבואות כשעירבו לעצמן. ועי"ל, דכיון דמה שהמבואות אסורות לאו היינו מן הדין, רק מטעם גזירה דילמא אתי לאפוקי מן המבואות מזה לזה דרך החצר, הילכך אינו יכול לגרום איסור זה על המבואות שיהא אסורין לעצמן. אוסרת על שניהם. ומאי תקנתיה, [תערב] עם האחת ולא עם השנים.
המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב. הילכך צריך ליזהר שלא לערב בדבר שהוא חשוב ביותר, כגון פשטייא"ה וכיוצא בה, ואנן סהדי שהוא מקפיד עליו. ר' חנינא אומר עירובו עירוב. וא"ת הא אמרינן לקמן [ס"ח, א'] אחד מבני עירוב שביקש עירובו ולא נתנו לו. וי"ל דליכא הכא כל כך קפידא כי התם, דמ"מ נתנו לו עירובו, אלא שמקפיד בעלמא אם יקחנו חברו.
עירוב משום קנין. פי' ר"י דבהאי פת קא מיקנו רשותם אהדדי. וא"ת והיכי מהני, והא פירי לא עבדי חליפין. וי"ל דמ"מ מהני, דקנו בתורת דמים. איכא בינייהו כלי. דלמ"ד משום קניין בר אקנויי הוא, ולמ"ד משום דירה לא מהני מידי, משום דלמ"ד משום דירה צריך שישים דבר שמימשיך אחריו כגון סעודתו, אבל כלי לא מימשיך אחריו. ופחות משוה פרוטה. פי' כשאין בו שוה פרוטה אפי' אי אית ביה ב' סעודות, דלמ"ד משום קניין אין יכולין להקנות בפת שאין בו שוה פרוטה, ויש בו משום דירה כיון דאית ביה ב' סעודות. וא"ת ולימא דאיכא בינייהו כמו כן שוה פרוטה ואין בו מזון ב' סעודות, דלמ"ד משום קנין מהני שפיר כיון שיש בו שוה פרוטה, אבל משום דירה לא מהני כיון שאין בו ב' סעודות. וי"ל דגם למ"ד משום קנין לא מהני כשאין בו מזון שתי סעודות, ולעולם בעינן שיעור חשוב לענין אכילה בהדי שוה פרוטה כשמערבין בפת. וא"ת והלא כלי מהני שפיר למ"ד משום קניין, ואע"ג דלית(ני) ביה חשיבות אוכל, וכן במעה, אי לאו משום דאינה מצויה, אע"ג דליכא חשיבות אוכל בהם. וי"ל דשאני הני שמפרשות ועושה דרך קנין, ובכלי נמי מיירי בסודר כדרך שמקנין שאר קניין, כדפי' רש"י, דאינו מקפיד כלל אפת, ולכך לא בעינן שיעור חשיבות אכילה כיון דעירוב משום קניין, אבל כשמערב בפת דאינו עושה דרך קניין, וגלי אדעתיה דקפיד שפיר אפת, אז ודאי גם מ"ד משום קניין מודה שפיר דצריך חשיבות אוכל, דהיינו מזון שתי סעודות, בהדי נמי שוה פרוטה. ונראה דהלכה דעירוב משום דירה כרבה, דלקמן [ס"ו, א'] אמר ר' יוחנן שוכר כמערב מה מערב אפי' בפחות משוה פרוטה, אלמא דסבר ר' יוחנן דעירוב משום דירה, מדמהני אפי' בפחות משוה פרוטה, והלכה כר' יוחנן לגבי' דשמואל.
<h2>דף מט:</h2>
וקטן. פי' רש"י דלמאן דאמר משום קנין אין קטן גובה את העירוב, דלאו בר אקנויי הוא. ולא נהירא, דהא אמר רב הונא לעיל בפ' בכל מערבין [ל"א, ב'], קטן גובה את העירוב, ודוחק הוא לומר דהא פליגא. ועו"ק דשמואל דאמר הכא משום קנין, סבירא ליה בפ' התקבל [גיטין ס"ד, ב'] דקטן זוכה לאחרים גבי שיתוף דרבנן. לכן נראה כפר"ח, דפי' דקטן פי' אם הבית של קטן, דלמ"ד משום קניין לא מהני דאינו יכול להקנות להם ביתו, אבל למ"ד משום דירה מהני, אבל ודאי גם למ"ד משום קנין קטן נמי גובה את העירוב, דלא גרע משותף דאמר לקמן [ע"א, א'] בעל הבית שהיה שותף עם שכיניו וכו' אין צריך לערב. וא"ת ולמ"ד משום קניין היכי מהני אף בשותף, הא ליכא משום קנין. וי"ל דכיון שיש כל כך קירוב דעת ביניהם, עשאום חכמים כמי שהקנום זה לזה, דודאי גמרי ומקנו אהדדי.
ואמר שביתתי במקומי. ואור"י דלאו דוקא אמר, דה"ה בלא אמר נמי דמהני, כדאמרי' לעיל [ל"ח, ב'] אבל נעור דמצי אמר אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי. והאי דנקט אמר, היינו משום רישא דקאמר ואמר שביתתי בעיקרו, ושם ודאי הוה דוקא, כיון דאינו הולך לשם. לא אמר כלום כל עיקר. פי' ולא יזוז ממקומו, דבמקום רגליו אין לו שביתה שהרי עקר דעתו משם, ותחתיו של אילן נמי אין לו שביתה, אע"פ שכולו בתוך אלפים, כדמפרש רבה בסמוך. וא"ת מאי שנא מנתגלגל העירוב חוץ לאלפים דאמר לעיל [ל"ה, א'] אי מבעוד יום אין עירובו עירוב והוי כבני העיר, ואמאי לימא נמי כיון דעקר שביתת רגליו בשביל שביתת עירובו ועירובו לא הועיל לא יזוז ממקומו. וי"ל דשביתת ביתו לא מאבד בקל, ומשו"ה הוי כבני העיר, אבל הכא שביתת רגליו אינה חשובה, ומשו"ה מאבדה יותר בקל.
ושמואל אמר לא אמר כלום. פי' שלא יוכל לילך לביתו כדמפ' בתר הכי, אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל, דקנה שביתה תחת האילן, ונעשה תחתיו של אילן חמר גמל. פי' דמיירי כגון שיש תחתיו של אילן ח' אמות, וכל האילן הוא בתוך תחום של רגליו, אבל אלפים של צד העיר הם כלות לחצי האילן, והשתא קאמר דנעשה תחתיו של אילן חמר גמל, דאם בא למדוד מן הצפון של אילן ללכת לביתו, מודדין לו מדרומו של אילן, דשמא קנה שם ד' אמותיו, ולא ילך לעירו שיש משם יותר מאלפים, בא למדוד מדרומו של אילן כדי לעבור מקום רגליו, מודדין לו מן הצפון ולא יעבור מקום רגליו, דשמא לצפונו קנה ד' אמותיו, ויש משם עד רגליו לבד אלפים, וא"כ לא יוכל לעבור מקום רגליו. ועוד י"מ, דשמואל מספקא ליה אי מהניא שביתה במקום שאינו מסוים, ולכך נעשה האדם חמר גמל, שאם בא [ללכת] לביתו מודדין לו ממקומו, דשמא לא קנה תחת האילן, ואם בא לעבור מקום רגליו מודדין לו מן האילן, דשמא קנה שביתתו תחת האילן. וקשה לרש"י, חדא, דבעי מאי טעמא דרב, טפי הוה ליה לשיולי טעמי' דשמואל, דרב מסתבר טפי דבמקום רגליו לא יקנה, ותחת האילן נמי כיון דלא ידעינן מאי סיים, אבל לשמואל קשה, דאי קנייה [היא] בלא סיום נמי יקנה, ואי לא קנייה היא מקום רגליו איך יקנה, ואפי' ר' יוחנן בן נורי לא אמר אלא חפצי הפקר או ישן, אבל זה שאמר בפירוש כאן איני רוצה לקנות, היאך יקנה. ועוד דהול"ל נעשה האדם חמר גמל, כיון דלא קאי אתחתיו של אילן. ועו"ק דבשני מקומות לא שייך למימר לצפונו ולדרומו כי אם בדבר אחד. לכ"נ לרש"י כפירוש ראשון.
<h2>דף נ.</h2>
כל שאינו בזה אחר זה. כגון הכא, דאם אמר ד' אמות ואחר כך אמר עוד ד' אמות, האחרונות אינם כלום. בבת אחת אינם כלום, לא אילו ולא אילו.
מעשרותיו מקולקלין. פי' טבל ומעשר, אבל בתרומה אע"ג דחטה אחת פוטרת הכרי, מ"מ אם הפריש הרבה אין תרומתו מקולקלין, לפי שבתרומה לא נתנה בו תורה שיעור, וכל מה שהוא מפריש הוא תרומה, אבל מעשר שהוא אחד מעשר, אינו תופס יותר משיעורו.
דאם אמר תיקדוש פלגא דחיטתא קדשא. פי', אם היה אומר בבת אחת תיקדוש חיטתא (ד)חיטתא לפלגא, [מי] לא מהניא, והאי נמי יש לנו לומר דנתכוון לכך. אבל זהו דוחק, דלא משמע כפי' זה, דמשמע שבא לתרץ דאשכחנא שפיר מעשר דאיתיה לחצאין בזה אחר זה, וכיון דאשכחנא ליה בזה אחר זה א"כ בבת אחת ישנו, כך משמע לפום ריהטא. לכ"נ דה"פ, שאני מעשר דאיתיה לחצאין, פי' בזה אחר זה, דאם אמר דתקדוש פלגא דחיטתא, פי' אני רוצה שיהו חצי החיטין של זה הקב קדושים, ואחר אמר כמו כן מחצי החטין של קב אחר, קדושים, שהרי אין זה אלא קב שלם, וכיון דהוי בזה אחר זה כי האי גונא, לפיכך חל בבת אחת על אחת מהם להיות כולה כל חטיה שלימות מעשר לגמרי, והאחר טבל כולה.
עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה. והדין כך הוא, אם היו ניכרים איזה עשירי ואיזה אחד עשר, העשירי נאכל בתורת מעשר והאחד עשר בתורת שלמים, אבל עכשיו שהם מעורבים מה יעשה ואין מתן דמן שוה, לכך צריך להביא בהמה אחרת ויאמר קדושת שלמים בכל מקום שהן תהיה מחוללת על בהמה זאת, ואז יאכל האחת במומה והאחרת בתורת שלמים, והכי פריך, והרי מעשר דליתיה בזה אחר זה, שאם יקרא לעשירי עשירי ולאחד עשר שיצא אחרי כן קרא עשירי, לא אמר כלום, ועד כאן לא קאמר לקמן שלשתן מקודשים, אלא לפי שעוקר שם מעשר מן העשירי, אבל אם קראו עשירי, אין שום קדושה תופסת אחריו, והיכא דיצאו בבת אחת קדוש חד מינייהו בעשירי, כפ"ה. משמע מתוך לשונו, דפריך מעשירי היכי הוא קדוש כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו, ולא נהירא, דמאי פריך הא לאו משום קריאת השם הוא, אלא משום דסבירא ליה לרבא דאי איפשר לצמצם שלא יצא האחד קודם לחבירו, ומשו"ה קדוש חד מינייהו בעשירי, דעשירי ממילא קדוש. אלא נראה לפרש, אמאי אחד עשר קדוש, הרי בזה אחר זה לא קדוש, דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו.
קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי. וא"ת והיאך היה הדבר שטעה כל כך שקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי וכו'. וי"ל דכך היה הדבר, בתחלה קרא לתשיעי עשירי, ואותם שהיו אצלו גערו בו ואמרו לו תשיעי, והיה סבור שאומרים לו כך בשביל זה שהיה רוצה לצאת כדי שיקראנו תשיעי, ועל כן קרא לאותו שעבר אחרי כן תשיעי, והם גערו בו עדיין ואמרו לו עשירי, והיה סבור עדיין שאומרין לו כן על אותו שהיה רוצה לעבור אחרי כן, ועל כן קרא לאחד עשר עשירי, וכך היה הטעות. שלשתן מקודשים. דבבכורות [ס', ב'] מפיק מקרא ומפרש דינם, התשיעי יש לו תורת (בכור) [מעשר] וכן העשירי, והאחד עשר תורת שלמים. לאחריות קא מיכוין. אבל בשביתה לא שייך אחריות, ובודאי לשביתה גדולה נתכוין.
<h2>דף נ:</h2>
מקצת ביתו ניכר. כלומר בד' האמצעיים יש מקצת שביתתו בכל מקום שהיא, וא"כ יש לנו לברר אותן ד' אמות, כדפ"ה, מקצת שביתת ביתו, ופריך ממאי דבד' אמצעיות סיים, כלומר מי הבדיל לך האמצעיות, ומה בכך אם מקצת ביתו ניכר בהם, הרי יש לומר דהאי גיסא או דהאי גיסא, והני אין נבלעות אלו לתוך אלו, ואין כאן סיום, כפ"ה. בד"א במקום מסוים. פי' כדמפ' שהוא מוקף ואז הוא כד' אמות, הילכך לא צריך לסיומי ביה ד' אמות. אבל מקום שאינו מסוים. כלומר שאין שם מחיצות, או יותר מבית סאתים, אין לו [אלא] ד' אמות ואלפים משם והלאה, וכדמפרש ואזיל בסיים. בד"א. פי' דמקום שאינו מסוים קנה ד' אמות מיהא ואלפים אמה לכל רוח, כשסיים ד' אמות, פי' שהיה לו בהם סימן אילן או אבן ואמר אותן ד' אמות יהא שביתתי, אבל לא סיים לא יזוז ממקומו, דאף מקום רגליו אבד כרב דלעיל [מ"ט, ב']. קם ליה לבר מתחומא. ומשו"ה לא יזוז ממקומו, דשמא לא קנה שביתה באותם ד' אמות, ונמצא שהוא חוץ לתחום, וכי אמר שמואל כגון שתחתיו כולו בתוך אלפים ממקום רגליו, נמצא שבכל מקום שקנה שביתה הוא תוך תחומו.
לימא תהוי תיובתיה דרב. דאי כרב א"כ לא מיצעו עליו התחום [נמי] הול"ל דלא יזוז ממקומו, דלא רצה לקנות בביתו, וגם בשביתת העירובין לא סיים הי מנייהו ניחא ליה מתרוייהו, ואמאי מהלך לצפון (אלא) כעירובו לדרום, כפ"ה. ולא נהירא, דהא אמרי' לעיל [מ"ט, ב' ד"ה לא] דשביתת ביתו אינו מאבד בקל. אלא נראה להר"ם אמאי אינו מהלך לצפון אלא כעירובו לדרום, יהא כבני העיר, דכיון דאין עירובו כלום, א"כ קם ליה אשביתת ביתו, דבשלמא לשמואל אחד מהם ודאי קנה ואינו יודע איזו מהם, ולכך הוא חמר גמל, אבל לרב קשה כדפרישית. וא"ת לרבה דאמר לעיל כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו, א"כ אמאי אמר לא יזוז ממקומו, הוה לן למימר דלא קנה לא זה ולא זה ויהיה כבני עירו, שאינו בזה אחר זה, דאם היה אומר אני רוצה לקנות שביתה ברוח זה, ואח"כ היה אומר אני רוצה לקנות שביתה ברוח אחר השני, אינו כלום, וא"כ גם בבת אחת אינו כלום לא לזה ולא לזה, ונימא תהוי תיובתא דרבה מיהא. וי"ל דלרבה נמי לא קשה מידי, משום דכל אדם המערב לשתי רוחות אינו ברור לו שיועילו, אלא מסופק הוא בדבר, אלא בדעתו שאם לא יועילו שניהם שיהיה עירוב אחד מהם, והוה ליה כמו ארבע מגו תמני, ומ"מ אינו יודע איזה מהם קונה לו, ולכך לא יזוז ממקומו.
<h2>דף נא.</h2>
תהא שביתתי[נו] תותי דיקלא. וכן הלכה למכיר אילן או גדר, וכי רהיט מטי תחת האילן בבין השמשות, אע"ג דלא מטי, מ"מ קני שביתה, ובלבד שיגיע לאלפים אמה מן האילן בבין השמשות, דאם הוא רחוק בבין השמשות יותר מאלפים אין באמירתו כלום, כדאמר לעיל [נ', ב'] דהיכא דאיכא ממקום רגליו עד עיקרו תרי אלפי גרמידי וד' אמות דלא יזוז ממקומו, ואי מוקמינן ליה לאידך גיסא דאילן קם ליה לבר מתחומא. ואומר ריב"א דאפי' לא סיים מחיצה מהני, דאע"ג דהלכה כרב באיסורי, מ"מ לית הילכתא כוותיה הכא, משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב. ועוד שצריך לדחוק לעיל ולומר רב תנא הוא ופליג, ואע"ג דכמו כן אותבי' לשמואל לעיל מברייתא, מ"מ שמואל שנייה שפיר.
המעביר ד' אמות בר"ה אינו חייב עד שיעביר הם ואלכסונם. פי' רש"י ויש לו ה' אמות וג' חומשים לכל רוח שילך, דגבי העברה לא שייך למיתב פיאות אלא בכי האי גוונא, דהא לא שייך בהו ריבוע ועיגול. משמע מתוך פירושו, דבאלפיים דשייך בהו ריבוע ועיגול, לא יהבינן להו אלכסון אלא א"כ הולך באלכסון, אבל בדרך ישר שלפניו אין לו אלא אלפים. ורשב"ם פי', דאף במעביר לא יהבינן אלכסון אלא כשהולך שלא כסדר העולם, אלא כדרך אלכסון רוחות העולם, אבל אם מעביר בדרך ישר שלפניו, אין לו אלא אלפים. ור"ת פי' דאף לאלפים יהבינן אלכסון אפי' הולך כנגדו דרך ישרה, דכזה יהיה לכל שובתי שבת ר"ל שניתן לו אלכסון לכל צד שילך, וכן בזריקה ובהעברה נותן אלכסון לכל צד, וכן גבוה י' ורחב ד' בעינן אלכסון לכל צד, ולא הוצרך להזכיר בשום מקום כי אם הד' טפחים דמינייהו נפיק אלכסון.
עמוד בר"ה גבוה י' ורחב ד' בעינן הם ואלכסונם. לפי' רשב"ם דמיירי דאלכסון הוי ממזרח למערב או מצפון לדרום, אבל אם היה אלכסונו לאלכסון העולם, לא יהבינן ליה אלכסון. ולפי' ר"ת בכל ענין ר"ל דיהבינן ליה אלכסון, ור"ל שצריך שיהיה רחב ה' אמות וג' חומשין מכל צד בשביל האלכסון, וא"כ שיעור תחום שבת הוי אלפים ות"ת אמות, דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא. ולפ"ה ה"פ הכא, עמוד רחב ד' מי בעינן שנוכל למצוא אלכסון, דדבר עגול אין לו אלכסון, אבל אין צריך שיהא רחב יותר מד' בשום צד.
מחלוקת במקומי. פי' באומר שביתתי במקומי. דר' מאיר סבר דעיקר עירוב בפת. ולעני הוא דאקילו רבנן. פי' בא בדרך אפי' הוא עשיר מ"מ קרי ליה עני. עשיר לא. פי' אפי' עני והולך מביתו להחשיך על התחום קרי ליה עשיר.
<h2>דף נא:</h2>
ר' יהודה אומר וכו' אחד עני ואחד עשיר. פי' בעני הבא בדרך יכול לומר שביתתי במקומי, ואחד עשיר יכול להחשיך על התחום ולומר שביתתי במקומי. אבל במקום פלוני דברי הכל עני אין וכו'. פי' יכול לומר כשבא בדרך ומכיר אילן או גדר שביתתי תחתיו, אבל עשיר היושב בביתו, אין יכול לומר שביתתי תחת אילן או גדר. וזו היא שאמרו מאן קתני לה ר' מאיר היא. דאמר במקומי עני אין עשיר לא. והו"מ לאוקומי אמכיר אילן או גדר דאמר שביתתי תחתיו, משו"ה עני אין עשיר לא, אלא לישנא ומערב ברגליו משמע באומר שביתתי במקומי, וכל מה דמצי לאוקומי ליה בהאי גוונא מוקי לה בהכי. וזו (מה) היא מאן קתני לה ר' מאיר. וקאי אמי שבא בדרך וחשכה לו. פי' ע"כ דליכא לאוקומי במקומי, שהרי במקומי דברי הכל אחד עני ואחד עשיר, וא"כ ע"כ צ"ל השתא דקאי אבמקום פלוני וכר' מאיר. ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל ד"ה היא. שהרי לכ"ע יכול הוא להחשיך על התחום ולומר שביתתי במקומי, אחד עני ואחד עשיר. וא"ת מ"מ היכי מיתוקמא אלא להקל על העשיר כר' יהודה, והלא לר' יהודה יכול הוא לומר שביתתי במקום פלוני, ולא יצטרך לצאת מביתו כלל. וי"ל דמ"מ מיתוקם שפיר, כגון שאינו מכיר אילן או גדר, דאז צריך להחשיך על התחום, והיקילו עליו לשלוח פת.
ויצא עשיר חוץ לתחום. וא"ת מדקרי ליה עשיר ש"מ דלא הוחזק בדרך ודעתו לחזור, ואין יכול לחזור כיון שקנה שביתה חוץ לתחום ביתו. וגם אם נפרש דחוץ לתחום לאו דוקא, אלא ר"ל לסוף התחום, מ"מ קשה, דהא לפעמים שביתו הוא באמצע העיר, ואז לא יוכל לחזור בביתו כדפ'. וי"ל דחוץ לתחום ר"ל חוץ לעיבורה של עיר, כדאשכחנא לקמן דקרי לעיבורה של עיר חוץ לתחום. ועי"ל דמיירי שהוא חוזר בשעת קניית העירוב בין השמשות לתוך התחום הרבה כל כך שכל עירו נבלעת בתוך תחומו, וכ"ת א"כ אמאי נקט חוץ לתחום, וי"ל דנקטיה לרבותא דר' מאיר, לאשמועינן דאע"ג שיוצא חוץ לתחום קודם לכן ודמי השתא לבא בדרך, אפ"ה אינו יכול לערב ברגליו, כיון דכל עיקר יציאה זאת אינה [אלא] לפי שהיה רוצה לערב ולקנות שביתה בתוך התחום, ואגב דנקטיה לר' מאיר דאיכא ביה רבותא לדידיה כדפרישית, נקטיה כמו כן לר' יהודה. ועוד י"ל דר"ל לעולם ויצא חוץ לתחום לסוף התחום, ואין להקשות דמ"מ לפעמים שביתו הוא באמצע העיר ואין יוכל לחזור בביתו, דכיון שלא הלך לו אלא לפי שהיה רוצה לערב ולקנות לו שביתה, א"כ הוי כמו שבת בעירו, והויא כל העיר כולה נחשבת כד' אמות, ודוקא בבא בדרך אמרי' למודד דלא יכנס, אבל האי כמו נותן את עירובו הוא שאין מפסיד בכך שביתת עירו, וכן משמע בסמוך, דקאמר גבי לא אמרו מערבין בפת אלא להקל וכו', ופריך האי להקל להחמיר הוא, משמע דאין חילוק בינייהו ושוין בקולותיהן.
ולמחר היו משכימים ובאים. ואותם עניים לעשירים דמו, שהרי מבתיהם הם יוצאים, אלמא דבמקומן אפי' עשירי, כך היה מוכיח ר' יהודה לר' מאיר. וגם יש להוכיח כרב נחמן דאמר דר' יהודה מודה דבמקום פלוני עני אין עשיר לא, דאל"כ למה היו צריכים להחשיך על התחום, היו יכולין לומר שביתתי במקום פלוני, דאין לומר שלא היו מכירים אילן או גדר ומשו"ה צריכין להחשיך, הא ליתא, שהרי היו הולכים לשם תדיר ואי איפשר שלא היו מכירין אילן או גדר, אלא ש"מ כדפרישית.
והנך עשירים נינהו. ואפי' אמרו שביתתינו במקום פלוני, מ"מ הם אסורים, אלמא במקום פלוני לר' יהודה עני אין עשיר לא. וא"ת ורב חסדא תיקשי ליה הך ברייתא, דמשמע דבמקום פלוני עני אין עשיר לא, והיכי מוקי לה. וי"ל דרב חסדא יאמר (דמיירי) דודאי לא מיירי בדאמרו שביתתינו במקום פלוני, דודאי אם אמרו, אפי' אחד עשיר ואחד עני מהני שפיר, אלא ודאי מיירי דלא אמרו שום דבר. וכ"ת א"כ דמיירי דלא אמרו א"כ מאי קמ"ל, פשיטא דהם אסורין. וי"ל דאשמעינן רבותא (משום) [דאפי'] הכי [הוא] מותר, דאע"ג דלא קאמר שביתתי במקום פלוני, מ"מ מותר, דאמרי' מסתמא כיון דהחזיק בדרך דדעתו היה לכך. הלכה כר' יהודה. וכלישנא דרב נחמן דאמ' במקומי אחד עני ואחד עשיר, ובמקום פלוני עני אין עשיר לא.
<h2>דף נב.</h2>
ר' מאיר אומר כל שיכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל. פירש"י דע"כ מיירי שלא אמר שביתתו במקום פלוני, והשתא ניחא [ד]שפיר אר"מ דהוי חמר גמל, דמספקא ליה לר' מאיר כיון שלא אמר שביתתי במקום פלוני אם דעתו לקנות שביתה לשם, אבל ודאי הוי עני, ומשו"ה חשיב ליה חמר גמל ואין לו אלא אלפים שבין ביתו ולסוף התחום, אבל האלפים (שמערב) [שמעבר] לביתו לצד השני הפסיד, דשמא בסוף התחום קנה, וגם לא קנה בסוף התחום אלפים לצד עיר האחרת, דשמא לא קנה שביתה כאן בסוף התחום אלא בביתו. אבל אין לומר דמיירי דאמר שביתתי במקום פלוני, דא"כ מאי טעמא דר' מאיר, אי חשיב ליה עני, א"כ קנה שביתה, וא"כ יש לו אלפים לצד עיר האחרת, ואי חשיב ליה עשיר, א"כ הול"ל דהוא עשיר ולא יזוז ממקומו, דהא עקר שביתת רגליו, וא"כ גם אותם אלפים שבין ביתו ולסוף התחום היכי מצי אזל, דאין לומר דטעמיה דר' מאיר הוי משום דמספקא ליה אם הוא עני מחמת חזקת הדרך או עשיר, א"כ הו"ל למימר דהוא עשיר ולא יזוז ממקומו, כיון שחשב לקנות שביתה ולא קנה ועקר רגליו, לכן נראה כדפרישית. מיהו יש ליישב, דלעולם מיירי דאמר שביתתי במקום פלוני, ואפ"ה יש לו אותן אלפים שבין ביתו ולסוף התחום, משום דלא מסלקינן ליה משביתת ביתו ואינו מאבדה בקל, כדפרישית לעיל [מ"ט, ב' ד"ה לא], אבל מספקא ליה אם הוא עני או עשיר, ולכך הוי חמר גמל.
לומר כ"ע לא פליגי. פי' רש"י שצריך (לומר) שיאמר לו חברו לין פה, אבל אם חזר מעצמו איכא למימר דנמלך הוא. כי פליגי בלהחזיק. דר' יהודה בעי שהחזיק, ור' יוסי לא בעי שהחזיק אלא שמע חבירו שהיה רוצה לצאת ואמר לו לין פה, והיינו יתר על כן. ורב יוסף אמר בלהחזיק כו"ע לא פליגי דצריך כי פליג לומר. דר' יהודה לא בעי שיאמר לו חברו לין פה, והחזירו דקתני במתני' לאו דוקא, ור' יוסי בעי תרוייהו. כמאן אזלא הא דאמר עולא וכו', כמאן כרב יוסף ואליבא דר' יוסי ב"ר יהודה. פי' מדקאמר והחזירו חבירו, משמע שאמר לו חבירו לין פה, ואפ"ה בעי חזקה, דקאמר מי שהחזיק בדרך, וא"כ היינו כרב יוסף ואליבא דר' יוסי ב"ר יהודה דבעי תרתי, וה"ה דמצי למימר כרבה ואליבא דר' (יוסי ב"ר) יהודה דכמו כן בעי תרתי, אלא חדא מינייהו נקט, וזהו דוחק. ועוד דלפי' זה אליבא דרב יוסף ר' יוסי ב"ר יהודה מחמיר טפי מר' יהודה, דאילו ר' יהודה לא בעי לין פה, ואילו ר' יוסי ב"ר יהודה בעי שיאמר לו חבירו לין פה, וא"כ מאי אפי', ומאי יתר על כן. לכ"נ לרש"י כל"א, לומר כ"ע לא פליגי דצריך. פי' שיאמר שביתתי בתוך התחום, כי פליגי בלהחזיק. דר' יהודה בעי להחזיק, ור' יוסי סבר אפי' מצאו חברו שהיה רוצה להחזיק ואמר לו לין פה אע"ג שלא החזיק, והיינו יתר. ורב יוסף אמר להחזיק כ"ע [לא פליגי] דצריך כי פליגי לומר. פי' שביתתי במקום פלוני, דלר' יהודה בעי, ולא חש לפרש משום דקאי ארישא דמתני' [לעיל מ"ט, ב'] דמפרש בה ואמר שביתתי בעיקרו, ואתא ר' יוסי למימר אפי' לא אמר הואיל והחזיק מהני שפיר, והשתא ניחא שפיר יתר על כן דקאמר ר' יוסי. כמאן אזלא הא דאמר עולא וכו', כרב יוסף ואליבא דר' יוסי ב"ר יהודה. דאמר דאע"ג דלא אמר שביתתי במקום פלוני, מ"מ מהני שפיר, מדקאמר אע"פ שמוחזר משמע לגמרי שלא אמר שום דבר, ואפ"ה קאמר דחשבינן ליה מוחזק, כמאן כרב יוסף ואליבא דר' יוסי וכו', דלא בעי לומר, דלרבה כ"ע לא פליגי דצריך לומר. ור"ת מיישב פי' ראשון, ולומר ר"ל לין פה, וה"פ לומר פי' לין פה, כ"ע לא פליגי דצריך, פי' דרבה סבירא ליה דעת חמה הוא ועת צינה הוא ויפוי כח הוא, דכיון שחוזר מטעם זה א"כ ודאי דעתו לילך אם תעבור הצינה או החמה, ולכך לא יצא מתורת עני, ומשו"ה כ"ע לא פליגי דצריך וכו', ורב יוסף אמר להחזיק כ"ע וכו' כי פליגי לומר, פי' באומר עת חמה הוא עת צינה הוא, דרב יוסף סבירא ליה דאותו טעם מיגרע כחו, דכשאומר לו כך הוא מתייאש לגמרי מלילך מחמת הקרירות או מחמת החום, ולכך קסבר ר' יהודה דוקא היכא דלא החזירו מטעם זה קנה עירוב, אבל החזירו מטעם זה לא קנה עירוב, דנתיאש לגמרי כדפרישית, ולאו עני הוא, ור' יוסי בר' יהודה סבר דאפ"ה קנה עירוב, והיינו יתר על כן דקאמר, וא"כ לפי' זה לרב יוסף הו"ל למימר כי פליגי באומר, אלא אגב רבה נקט לומר, ודייק רב יוסף מדלא הזכיר ר' יהודה עת חמה וכו', ור' יוסי הזכירו. כמאן כרב יוסף ואליבא דר' יוסי וכו', ומדקאמר והחזירו משמע דאמר לו עת חמה הוא עת צינה הוא, ואפ"ה מהני, א"כ היינו כרב יוסף ואליבא דר' יוסי, דליכא למימר כרבה ואליבא דכו"ע, דמדקאמר אע"פ שמוחזר, משמע לישנא דאע"פ שמוחזר שהטעם הוא גרוע, ולרבה היינו יפוי כח, אלא ע"כ היינו לרב יוסף ואליבא דר' יוסי בר' יהודה.
<h2>דף נב:</h2>
תנינא חדא זימנא. גבי נתגלגל חוץ לתחום. וא"ת דילמא שאני הכא לאפוקי מר' יהודה אתא. וי"ל דלא היה לו לומר אלא ספק, וידעי' דכל ספק הוי חמר גמל לר' מאיר. פי', דעקר חדא. שיצא מן האחד ועומד בשניה, וה"ק אם בשתים עומד יכנס, וברייתא דקתני שתים לא יכנס, ר"ל שיצא מן השתים מכל וכל. כי תניא ההיא למודד. פ"ה למי שחשכה לו ואמר שביתתי במקומי, והיה מודד אלפים פסיעות בינוניות [אולי] יכנס בתחום העיר, וכלו אלפים שלו אמה אחת חוץ לתחום, לא יכנס שאפי' הן מוליכות אותו לתוכו אינו מותר לצאת מאלפים, כדתנן ולמודד שאמרו וכו'. וקשה דכיון שאפי' מוליכות הם לתוך התחום לא יכנס, א"כ אמאי נקט בשאלפים אמה כלים אמה אחת חוץ לתחום. ועוד דא"כ לא הוי דומיא דההיא דלמודד, וגם לא מייתי לה אעיקר ברייתא, אלא אאותו נתינת טעם שמפרש בקונטרס מבחוץ. ונראה דה"פ, אפי' אמה אחת לא יכנס בעיר או במערה חוץ לתחומו, ונקט לשון כניסה משום דמיירי בעיר או במערה. טועי המדה. פי' שאין מכירין הסימן, ופעמים שיוצאין להלן ממנו וחוזרין ולאו אדעתייהו. פי' אחר דוקא ט"ו נקט, פי' מפני טועי המדה, הן המשוחות הקובעין תחומין, ואמרי' לקמן בכיצד מעברין [נ"ז, ב'] אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה, ויש מ' חבלים של נ' אמה באלפים, וכל חבל מתמעט שיעור שתי אחיזות, והאחיזה טפח וחצי אצבע, הרי פ' טפחים ומ' אצבעות העולין לי' טפחים, הרי צ' טפחים, והם ג' פעמים ל' טפחים, ול' טפחים הם ה' אמות, וג' פעמים ה' אמות הרי ט"ו אמה, כפ"ה.
פגום נכנס. פר"ח בנין עשוי כמו שובך, כדאמרינן (עד) מי שישברו פיגמיהן בפ' זה בורר [סנהדרין כ"ה, ב']. ולא מפרש שובך ממש, דאמרינן בגמ' דאין מתעברין עמה.
<h2>דף נג.</h2>
וגשרים ונפשות שיש בהם בית דירה. והא דיש בהם בית דירה אגשרים קאי, דאנפשות לא קאי, דהוא בנין שעל הקבר, וסתמיה לדירה עשוי לשמר הקבר, ולכך [לא] הוה צריך לפרושי. והכי מוכח בברייתא דלקמן, דלא קתני שיש בהם בית דירה אנפשות, אלא אגשר וקבר ובית הכנסת, משום דסתמייהו דהני לאו לדירה הם עשויים וכדפ', ולכך הוצרך לפרש. נפש הוא עשוי משום ציון, כדאמרי' בפ"[ב ד]שקלים [מ"ה] בונין לו נפש על קברו, והוא ציון, דאמרינן בירושלמי [שם] תני רשב"ג אומר אין עושין נפשות לצדיקין דבריהם הם זכרונם. גמרא, כי אצבעתא בבירא לשכחא. פי' כשם שהאצבע נוח ליכנס בפי הבור, כך אנו ממהרים לאבד ולשכח. ור"ח גרס בביזרא, פי' כמו אדם ששוקע אצבעו בזרעונים, כמו בחרדל או כיוצא בו, שהוא עושה גומא, וכשמגביה אצבעו חוזר ומתמלא הגומא מיד, כך כשאנו משלימין מסכתא ומתחילין אחרת שוכחין אנו מיד הראשונה. דגמר מחד רבה. וא"ת והאמר בע"ז [י"ט, א'] הלומד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם. וי"ל דהיינו דוקא לסברא, דאז ודאי אם קבלה מרבים עדיף טפי, אבל לגירסא עדיף טפי מחד רבא, משום דגירסתו מבולבלת כשלומד לפני הרבה רבנים, מפני שמתחלף.
<h2>דף נד:</h2>
תנו לו זו וזו. וקשה דהכא משמע דמשום ענין זה האריך ימים, ובפרק בתרא דמגילה [כ"ז, ב'] אמרי' שאלו תלמידיו במה הארכת ימים א"ל שלא עשיתי בית הכנסת קפנדריא וכו', אלמא משום דבר אחר הוה. וי"ל דהא והא גרמא ליה. ועוי"ל דודאי מתחילה כששאלו תלמידיו לא היה יודע שאמר לו הקב"ה תנו לו זו וזו, אבל אחרי כן שראה שחי ד' מאות שנה, הוכיח סופו שא"ל הקב"ה תנו לו זו וזו.
<h2>דף נה:</h2>
כל עיר שאין בה ירק אין תלמיד חכם רשאי לדור בה. והא דאמרי' בפ' תולין [שבת ק"מ, ב'] בר בי רב לא ליכול ירקא, מיירי בירק דלא מעלי. ועוד י"ל דמיירי התם בירק חי, והכא מיירי בירק מבושל דמעלי שפיר.
<h2>דף נו.</h2>
כאן בימות החמה. פי' אותם יפים, שמצננין גוף האדם. כאן בימות הגשמים. שאז הם קשים. וקשה דהכא משמע אפי' אמהות דהיינו שרשים לא מעלו אלא בימות החמה, וקשה דבפ"ק דע"ז [י"א, א'] גבי אנטונינוס ורבי שלא פסקה מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אלמא דקחשיב להו התם לחשיבות, ומאי חשיבות איכא כיון דקשו בימות הגשמים. ותירץ ר"ת מקינו"ן דמיעוטן יפה לאחר סעודה גדולה, ומשו"ה קחשיב להו התם לחשיבות האי דהוו להו בימות הגשמים.
ביברי ונרש. פרש"י דשתי עיירות הם ויש בהם מעלות מזו לזו, ודלא כפרש"י בהעור והרוטב [חולין קכ"ז, א'], דקאמר הני ביברי דנרש אינן מן הישוב, ופירש התם דהיינו חיות שקורין ווייכר"ש בלע"ז, והא דקאמר אינן מן היישוב, ר"ל שלא ילקה עליהם משום שרץ הארץ, דאינם גדילים ביבשה. וזהו דוחק, דמאן איירי התם בהא. אלא נראה כפי' ר"ת דהתם, דפירש דגרסינן ביברי ונרש בוי"ו, והם שתי עיירות, כדמפרש הכא, וה"פ התם אינם מן היישוב, כלומר אין בהם תועלת, כדאמרינן [קדושין מ', ב'] כל שאינו לא במקרא ולא בתלמוד אינו מן היישוב, והם היו רשעים, כדאמר התם ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ד', ליט נרש משכיה אליתיה ותרביה.
אלא בארבעה רבעי היום או בתחלה וכו'. וא"ת מנליה לשמואל הא. י"ל דד' תקופות עוברות על שביעיות יום ורביע, דימות החמה שס"ה ימים ורביע, ושס"ד יום הם שביעיות, הרי לך שעוברים על שביעיות יום ורביע, וקיימא לן דתקופה ראשונה דבריאת העולם דניסן נפלה תחילת ליל ד', וא"כ שנה שניה שלאחריה נפלה בליל ה' בו' שעות, והשנה שלישית עברה יום ורביע, וא"כ נפלה בסוף ליל ו' בעמוד השחר, והשנה הרביעית נפלה בו' שעות ביום ז' ביום, ומהנך תוכל לילך לידע האחרות. כמו שאומר אין תקופת תמוז נופלת אלא או [באחת ומחצה או] בז' ומחצה, פי' דתקופה עוברת על חברתה ז' שעות ומחצה, וא"כ כשתקופת ניסן נופלת בתחילת ליל ד', א"כ תקופת תמוז נופלת בז' ומחצה בלילה, וכשתקופת ניסן נופלת בחצי הלילה, א"כ תקופת תמוז נופלת באחת ומחצה ביום, וכן כולם. אין תקופת תשרי נופלת אלא או בג' או בתשע. פי' משום שלב' תקופות עוברות ט"ו שעות, וא"כ כשתקופת ניסן נפלה תחלת הלילה, א"כ תקופת תשרי תעבור ט"ו שעות, נמצא שהיא נופלת בג' שעות ביום, וכשתקופת ניסן נופלת בחצי הלילה, א"כ תקופת תשרי תפול בתשע. ואין תקופת טבת נופלת אלא או בד' ומחצה או בי' ומחצה. דאם נפלה תקופת תשרי בג' שעות ביום, א"כ תקופת טבת עברה ז' ומחצה, וא"כ תפול זו בי' ומחצה, ואם תקופת תשרי נפלה בט' ביום, א"כ תקופת טבת תפול בד' ומחצה בלילה. אלא חצי שעה. פי' חצי מזל, פי' אם נפלה תקופה זו בתחלת שבתאי, א"כ חברתה תעבור ז' ומחצה, וא"כ תפול בחצי שבתאי, שהם חוזרים חלילה שצ"ם חנכ"ל.
<h2>דף נו:</h2>
כמין טבלא מרובעת. ונמצא שע"כ תחומין מרובעין הן, ובמתא דהויא תרי אלפי אתרי אלפי, שאז הן התחומין מרובעין. לא ימדוד לאמצעיתו של קרן. למדוד אלפים באלכסון למתוח חוט (ל)[מ]תחום קרן זה לתחום קרן זה, מפני שמפסיד הזויות. פי' מפסיד לכל קרן מה שהאלכסון של אלפים עודף על ריבוע, דהיינו ח' מאות, וגם כשתמתח חוט לא תמצא באורך התחומין אלא אלף ותכ"ח יש לו באלכסון אלפים, ודוק בקונטרס ותשכח. תחומין כמה הוו שיתסר. שהרי באלפים על אלפים יש ד' רצועות של אלף על אלף, ובד' תחומין שיתסר רצועות, וכן בקרנות יש ד' טבלאות של אלפים על אלפים, והם שיתסר כמו כן. דל תמניא דתחומין. רצועה של אלף באורך אלפים, הרי ח' רצועות של אלף על אלף, וד' דקרנות, לכל קרן וקרן (על זה) אלף. טפי מתלתא. דתחומין וקרנות ל"ב הם, וי"ב יותר משלישיתם. דהויא אלפא על אלפא. ובלאו שדי מתא עלייהו.
<h2>דף נז.</h2>
רביע דתחומין. כלומר מגרש התחומין רביע מקרנות ומתחומין, ובמתא דהויא תרי אלפי אתרי אלפי, ובלאו שדי מתא עלייהו, ובלא ריבועא [לא] אמרי' עיגולא (לא) אמרי'. רב אשי אמר מגרש דקרנות רביע דקרנות. וקמ"ל דאין נותנין מגרש לתחומין אלא לקרנות, ולמ"ד רביע דתחומין קמ"ל דאין נותנין מגרש אלא לתחומין ולא לקרנות. והאיכא מורשא. פי' דפריך דאמ' לעיל דיהיבנא מגרש בעיגול, ומשו"ה פריך כיון דיהבת מגרש בעיגול מ"מ, נמצא שאין כנגד הקרנות מכאן ומכאן אלא אלף ומאתים, שהקרנות אוחזין במגרש ח' מאות אמות. ריבועי מי מרבענא ליה. פי' כלום הושבנו בתים בתוספת הריבוע שימעטו המגרש. הני שמנה מאות. פי' בתמיה, דקתני לעיל [נ"ו, ב'] נמצאו תחומין משתכרין שמנה [מאות] אמות, ולהכי פריך והלא אין העודף של אלכסון אלא בשביל הריבוע, דדבר עגול אין לו אלכסון ומרובע יש לו אלכסון, וכמה מרובע יתר על העגול רביע, ורביע דאלפים לא הוי ח' מאות, דרביע של י"ח פעמים ק' הרי לך הרביע ו' מאות, כמה נשאר לך עד אלפים ב' מאות, מק"פ רביע הוי ס', הרי תר"ס (מאות), נשאר כ' מן המאתים, אילו היה לך כ"א הרביע הוי ז', נמצא ז' נכי תילתא. ה"מ בריבוע. כלומר אם באנו לשער כמה חתיכות יש בדבר מרובע יותר מבעגול אז לא הוי אלא תילתא, אבל אם באת לשער בה כמה הילוך האלכסון עודף על הילוך העוגל תמצא יותר, לפי שכל הרביע הזה שהוספת נחתא לקרנות, ואף מה שהם מתקצרים וכלים עד משהו אתה מונה במדידת ההילוך כמו הרחב.
נותנין קרפף לזו וקרפף לזו. וקשה דבסוכה [ג', ב'] אמרינן בית שאין בו ד' על ד' אין עושין אותה עיבור בין שתי עיירות, והשתא קשה לרב הונא, דמשמע התם הא יש בה ד' על ד' עושין אותה עיבור, ולרב הונא למה לי בית, בלא איהו נמי נותנין קרפף לזו וקרפף לזו. ואפי' לחייא בר רב נמי קשה האי קושיא, דהרי הוא מודה דאליבא דר' מאיר דנותנין קרפף לזו וקרפף לזו, ודוחק הוא לומר דלא אתיא אלא כדחייא בר רב אליבא דרבנן דוקא. וכ"ת דהתם איירי דיש ביניהם יותר מקמ"א ב' אמות או ג', ומשו"ה קאמר דוקא כשיש בית ד' על ד' אז היא חשובה לצרפם, שאין מקומה עולה למניין האויר, וכשאין בו ד' על ד' הוי כמאן דליתה, ונמצא ביניהם יותר מקמ"א ואינם מצטרפות. הא ליכא למימר הכי, דא"כ למה לי דנקט ב' עיירות, היה יכול להשמיענו בעיר אחת שאין מתעברת עמה כיון שאין בו ד', הא אם יש בו ד' על ד' והיא לסוף ע' אמות ושיריים מתעברת עמה, ומודדין מסוף הבית, כדאמרי' במתני' [נ"ב, ב'] בגדודיות דמודדין מסופן. לכ"נ לרשב"ם דגרסינן הכי, אין עושין אותן עיבור לעיר, ופירושו כדפרישית. ור"ת מקיים גירסת הספרים בין ב' עיירות וה"פ, אין נותנין לבית זו ולעיר דין ב' עיירות לתת להם ב' קרפיפות, אבל אם היתה הבית של ד' אמות היינו נותנין להם ב' קרפיפות כמו בב' עיירות, דהא דנקט לרב הונא ב' עיירות לאו דוקא, ה"ה בית ועיר, דמדחייא בר רב נשמע לרב הונא, שהרי ע"כ לחייא בר רב דאמר דאין נותנין להם אלא קרפף אחד, לאו דוקא ב' עיירות, דה"ה בית ועיר דיש לה קרפף אחד, דאם הבית בסוף ע' אמה ושיריים מודדין ממנה, כדאמר במתני' היו שם גדודיות מוציאין המדה כנגדם, ולפום ריהטא ר"ל שהן לסוף ע' אמה ושיריים, דאל"כ איזו שיעור נותן בו, מסברא אינו צריך שיגיע אל העיר, אלא ודאי ש"מ שהם בסוף ע' אמה ושירים, אלא דבבית ועיר נותנין להם קרפף, ומדחייא בר רב נשמע לרב הונא, כמו כן הא דקאמר דבב' עיירות נותנין להם ב' קרפפות לאו דוקא ב' עיירות, דה"ה בית ועיר, דהא בהא לא פליגי. וקשה דלקמן קאמר דמיבלעי בע' אמה ושיריים, ולפי' דפי' אליבא דרב הונא הוה לן למימר דמיבלעי בקמ"א ושליש, כיון דסבירא ליה דנותנין לבית ועיר ב' קרפיפות. וי"ל דה"ק, דמיבלעי בע' אמה ושירים מקרפף העיר, דהיינו קמ"א ושליש מן העיר. ונראה דהלכה כרב הונא דאמר דנותנין להם ב' קרפפות, דהא הלכה כרב הונא לגבי ר' חייא, שרב הונא היה רבו שלו, וגם לחייא בר רב צ"ל דע"כ דהלכה כך, שהרי חייא בר רב מוקי מתני' דמשמע דנותנין להם ב' קרפפות אליבא דר' מאיר, וא"כ סתם מתני' כר' מאיר, הלכך כך הוא הלכה דהוי מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם.
<h2>דף נז:</h2>
לא משולשין ממש אלא כל שאילו מכניס אמצעי ביניהם ויהיו משולשין. פי' ר"ל שהם כחצובא, כזה, והא דקאמר בין שתים החיצונות, אינו ר"ל בין חיצון לחיצון, אלא ר"ל בין כל חיצון לאמצעי. וא"ת למה לי לאוקומה כשהם כחצובא, לוקמיה כשהן משולשין ממש, ובין שנים החיצונים ר"ל בין חיצון לאמצעי כדפרישית. ויל דא"כ הו"ל למיתני בין זה לזה, ולמה נקט בדבריו בין שני החיצונים, כיון שאינו מודד כלל כמה יש בין שנים החיצונים, אלא ש"מ שהם כחצובא כדפרישית. והשתא ניחא דנקט בין שנים החיצונים, דה"פ, רואים אם יש בין שנים כל כך שכשאתה מטיל אמצעי ביניהם ולא יהא בין כל אמצעי לחיצונות קמ"א וכו'. וא"ת מ"מ לחייא בר רב דסבר משולשין תיקשי אמאי נקט בין שני החיצונות, לימא בין זה לזה כדפרישית. וי"ל דלחייא נמי נאמר כך, דלא משולשין ממש אלא כחצובא כדפרישית, דאתא לאשמועינן דין רואין, דכשאין בין שני החיצונות אלא קמ"א ושליש נטיל אמצעי ביניהם. ולאו איתמר עלה ה"ק וה"פ, ולאו איתמר עלה לכ"ע, אף לחייא בר רב, אלא לחייא בר רב נפ' ואין בין זה לזה בין שנים [החיצונות] ממש, ולרב הונא ר"ל בין חיצון לאמצעי.
התם ליכא למימר מלי. פי' רש"י שאין לך במה למלאותן. אבל הכא איכא למימר מלי. פי' להכניס האמצעי בינתיים. וא"ת לעיל [נ"ה, ב'] נמי איכא למימר מלי מן הבתים של הקשת. וי"ל דליכא למימר מלי, דהא דאמרינן מודדין להם מן היתר היינו בשביל בני [הקשת], (כשאינו) [שאם] רוצה ללכת לצד היתר שנמדוד להם מן היתר, אבל ה"ה שאם היו רוצים ללכת אחורי הקשת שנמדוד להם מן הבתים שבקשת, א"כ ע"כ ליכא למימר מלי, דא"כ שהיינו אומרים מלי, פי' שהיינו רואין בתי הקשת כאילו הם ביתר ונמדוד להם מן היתר, א"כ יפסידו כשרוצים ללכת לאחורי הקשת, והוי כחוכא ואיטלולא אם נאמר רואין בתי הקשת כאילו הם בשתי מקומות, אבל הכא איכא למימר מלי, שרואין האמצעי כאילו הוא בין שני החיצונים, דבזה אין אנו מפסידים שום דבר אלא מרויחים שניתן להם ב' קרפפות, ואע"ג דיש הפסד לגבי האמצעי, מ"מ אין אנו חוששין לדון אלא מדין שני החיצונים, ויכול להיות דלגבי האמצעי לא אמרי' מלי למדוד לו מבין שני החיצונים, כיון שהוא מפסיד בדבר לרוח האחר.
מבליעו וחוזר למידתו. בגמ' דייק מדקאמר וחוזר משמע דאאינו יכול להבליעו קאי, דאי היה יכול להבליעו מבליעו וחוזר לו, אבל וחוזר משמע שאינו יכול להבליעו כנגד העיר, משום דשם הוא רחב יותר (מעשרים) [מחמשים], ואין מודדין אלא בחבל של נ', ולכך הוא אומר שהולך לו עד מקום שיכול להבליעו, ומודד והולך עד מקום שכלה בו רחב הגי, ויצרף ההבלעה והקרקע חלקה שמדד וידע כמה רחב הגי.
<h2>דף נח.</h2>
ובלבד שלא יצא חוץ לתחום. פי' שאם אין מוצא מקום קצר להבליע אם לא יצא חוץ לתחום העיר, לא יצא להבליע, שלא יאמרו מדת תחומין באה לכאן, פי' לאדם הרוצה לילך לאותו צד ורואה שהוא מודד, יאמר ודאי הוא מודד תחומו, והתחום מגיע עד לשם, (ואינו) [ואני] רוצה לילך לשם, אסמוך עליו. אבל רש"י פי' פ"א וה"פ, ובלבד שלא יצא חוץ לתחום, פי' דמיירי כגון שאותו המודד מגיע לחמישים אחרונים ממדידת תחומו, והגיע לגי, ואותו הגי הוא רחב יותר מחמישים, וזה הלך והבליעו [שלא] כנגד העיר, ומודד משפתו ולהלן, ומשו"ה הוא אומר שלא ימדוד אלא עד כדי השלמת התחום, וצופה כנגד מקום שמידתו כלה כנגד העיר בתוך הגי, ומציין סימני התחום, אבל לא ימדוד וילך חוץ לתחום עד כנגד תכלית שפת הגי שכנגד העיר לידע כמה אמות יוצא, וכמניין אותן אמות יחזור ויכנס לתוך הגיא ויציין, גזירה שמא יאמר אותו שרואה שמודד שם, שמדת תחומין באה עד כאן. אבל לא נהירא, דתיפוק לי משום דהיאך יכול למדוד כעניין זה, ואע"ג שחוזר וממעט בתוך הגי כמניין אותן אמות שיצא חוץ לתחום, מ"מ הוא הולך חוץ לתחום, שהגי הוא משופע, ואותן אמות שמדד חוץ לתחום הם במישור, וא"כ מה שמיעט בתוך הגי (הם) [אין] עולות לו כמה שהלך חוץ לתחום, ולמה לי טעמא דקאמר בגמרא שמא יאמרו מדת תחומו עולה לכאן. ואין לומר שיתן חבל בגי משפתו לשפתו, וכנגד אותן אמות שיצא יכנס בחבל, וישים חוט המשקולת כנגדו, זה אינו, דכיון שכנגד העיר הגי רחב יותר מחמשים אין חבל מועיל כאן, כדאמרי' ולא יתר מפני שממעט, לכ"נ כפי' ראשון שפי'.
מגגה. שאין מקבל טומאה, ואע"ג דשאר חבלים נמי אינם מקבלין טומאה, מ"מ היו עושים היכר כפי יכולתם אחר דבר שאינו במינו מקבל טומאה. ואם היה הגי מעוקם. פירש"י שהיה משופע, דאז הוא נוח להלוך והוי ניחא תשמישתיה, מקדר והולך. ולא נהירא פי' זה, דהא בתוספתא [פ"ד, הי"ב] קאמר ואם היה הגי מעוקם ואינו יכול להבליעו, משמע דהעיקום גורם לו שאינו יכול להבליעו. לכ"נ כפי' אחר דפי' רש"י, וה"פ ואם היה הגי מעוקם, כלומר מתעקם והולך וסובב העיר, שהוא הולך צד מזרח וצפון, שכשהוא מודד תחומו אינו יכול להבליעו בחבל של חמישים לרוח מזרח עד שמתעקם לצפון, ואז הוא מתחיל להשוות והוא צר באותו צד, על זה אומר דמקדר, אבל לא מבליעין, דאותה הבלעה אינה מועלת לו למדידת תחומי מזרח.
אלא שאין חוט יורד כנגדו. פירש"י הא דאמרי' דמקדרין היינו בשאין החוט, פי' שהוא משופע כל כך שאם יניח אבן העופרת על שפתו לא תרד כנגדה מפני השיפוע, ואז מדרונו חשוב מדרון, ומשו"ה צריך קידור, אבל חוט המשקולת יורד כנגדו, שאינו משופע, אם כן אין מדרונו מדרון חשוב, סגי במדידה יפה, פי' שימדוד קרקעיתו ודיו. וא"ת א"כ הבלעה דקאמר במתני' היכי משכחת לה, אי כשאין החוט יורד כנגדו, הא קאמר הכא דאז מקדר, ואי כשהחוט יורד כנגדו, א"כ הבלעה לא צריך אלא סגי במדידה יפה. וי"ל דודאי היכא דיכול להבליעו לעולם סגי בהבלעה גם כשאין החוט יורד כנגדו, אבל שמואל לא קאי איכול להבליעו, אלא קאי אאינו יכול להבליעו, דאמר לעיל דמקדרו משום שאינו יכול להבליעו, ועל זה קאמר שמואל שלא שאנו הא דאמר דכי אינו יכול להבליעו מקדרו היינו כשאין החוט וכו'. וכמה עומקו של גיא. פי' דאמר במתני' מבליעו, אמר רב יוסף אלפים. אבל יתר מקדרו, מתיבי עמוק מאה אמה מבליעו ואם לאו אין מבליעו. אלא מקדרו, וקשיא לרב יוסף דאמר עד אלפים מבליעו. הוא דאמר וכו', ואיכא דאמרי אמר רב יוסף אפי' יתר מאלפים. פי' מבליעו, התם שאין חוט יורד כנגדו. פי' ת"ק ואחרים דמחמירים מיירו שאין החוט וכו', וכיון דאין החוט יורד וכו' א"כ מדרונן מדרון חשוב, אבל מילתי' דרב יוסף איירי כשהחוט יורד וכו', וא"כ שיפועו לא חשיב, ומשו"ה מיקל ואמר דמבליעו אפי' יתר מאלפים. וקשה לפי' זה, דא"כ תיקשי ממילתי' דרב יוסף לשמואל דאמר כשהחוט יורד כנגדו דסגי במדידה יפה, והכא קאמר רב יוסף דמבליעו. מיהו לפי שיטת הקונטרס ניחא, דהיינו דוקא ביכול להבליעו, ורב יהודה אמר שמואל קאי אאינו יכול להבליעו. מיהו זה דוחק, דאדרבה יותר יש לנו להחמיר באינו יכול מביכול, וכיון דאינו יכול סגי במדידה א"כ כ"ש ביכול. ועו"ק דלפי' הקו' לא קאי הא דקאמר וכמה עומקו של גיא וכו' למאי דקאמר לא שנו דקאמר שמואל. לכ"נ לר"י דה"פ, דהא דקאמר שמואל קאי אאותם שני דינין שאמר, דהיכא דיכול להבליעו מבליעו והיכא דאינו יכול להבליעו דמקדרו, ועל זה אומר לא שנו הא דקאמר דהיכא דיכול להבליעו מבליעו והיכא דאינו יכול להבליעו דמקדרו, היינו דוקא באין חוט המשקולת יורד כנגדו, וא"כ כיון שהוא משופע כל כך א"כ ניחא תשמישתי', ומשו"ה אמרי' דבעינן הבלעה ביכול וקידור באינו יכול, אבל כשהחוט יורד דאז לא ניחא תשמישתי', מודדו מדידה יפה, פי' מודד קרקעיתו ודיו, ולא צריך לא הבלעה ולא קדור. וכמה עומקו של גיא. פי' דאמר מתני' מבליעו ביכול ומקדרו באינו יכול, אלפים. אבל יתר מאלפים דלא ניחא תשמישתי', סגי במדידה יפה. איתיבי' עמוק מאה ורחב נ' מבליעו ואם לאו אין מבליעו. פי' אין צריך להבליעו וסגי במדידה יפה, אלמא דבבציר מאלפים נמי סגיא במדידה יפה, וקשיא לרב יוסף. הוא דאמר וכו', איכא דאמרי אמר רב יוסף אפי' יתר מאלפים. פי' צריך הבלעה ביכול וקידור באינו יכול, כמאן לא כת"ק ולא כאחרים. דלכולהו מודדו ביתר מאלפים במדידה יפה. ומשני התם כשאין החוט יורד כנגדו. פי' מילתיה דרב יוסף דמחמיר דמיירי באין החוט יורד וכו', דאז ניחא תשמישתיה, ומשו"ה צריך הבלעה או קידור. הכא. פי' מילתיה דאחרים מיירי כשהחוט יורד וכו', דלא ניחא תשמישתיה, ומשו"ה קאמר דביתר מק' לת"ק או ביתר מאלפים לאחרים סגי במדידה יפה. ורב יהודה אמר שמואל דאמר כשהחוט יורד וכו' דסגי במדידה יפה, היינו ביתר מק' לת"ק וביתר מאלפים לאחרים. וכי אין [חוט] המשקולת יורד כנגדו עד כמה. פי' עד כמה תהא משך השיפוע דחשבינן ליה מחמת אותו השיפוע אין החוט יורד וכו', עד ד' אמות. שמשך השיפוע הוא ד' אמות, אבל פחות מד' אמות חשבינן ליה שפיר חוט המשקולת יורד וכו', וכן הוא הפי' לפרש"י.
<h2>דף נח:</h2>
אבל בהר המתלקט י' מתוך חמש מודדו מדידה יפה. פי' מודד כל השיפוע לגמרי. וקשה לר"ת דהא לעיל פי' מודדו מדידה יפה דהיינו מדידה יפה ממש, שאין צריך למדוד אלא הקרקעית לבד, ובכאן משמע מודדו מדידה יפה לחומרא, דמודד כל השיפוע. לכ"נ לפ' דה"פ מכולה שמעתין, לא שאנו דסגי בהבלעה ביכול ובקידור באינו יכול, בשאין החוט יורד וכו', פי' שיש אבנים ומכשולות במדרון שמעכבין החוט מלירד כנגדו בשיפוע, וצריך להתעקם, וגם מחמת אותן המכשולות אין שום אדם שיוכל לילך כנגדו, אלא צריך לילך בעיקום, והא דקאמר אין החוט, ר"ל אין בחוט [שיהא] יכול אדם לירד כנגדו, ואז ודאי לא ניחא תשמישתיה, ומשו"ה סגי בהבלעה וקידור, אבל חוט המשקולת יורד וכו', שאין בשיפוע מכשולות ואז החוט יורד וכו', וגם מחמת זה אדם יכול להלך ממש בשיפועו, אז מודדו במדידה יפה, פי' מדידה לגמרי כל השיפוע כקרקע חלקה, כיון דניחא תשמישתיה. וכמה עומקו של גיא. כמו לשאר הפירושים, דמבליעו ביכול ומקדרו באינו יכול. אלפים אמה. אבל ביתר מאלפים, דנפק ליה מתורת תחום שבת, בעי מדידה גמורה דהיינו מדידה יפה כדפרישית. איתיבי' וכו', ואם לאו אין מבליעו. פי' לא סגי בהבלעה, (אלא מודדו במדידה יפה) אלא בעי מדידה יפה דהיינו מדידה גמורה, אלמא דבפחות מאלפים נמי בעי מדידה גמורה, וקשיא לרב יוסף. הוא דאמר כי האי תנא. ואיכא דאמרי אמר רב יוסף אפי' יתר מאלפים פי' סגי בהבלעה ביכול או בקידור באינו יכול, כמאן דלא כת"ק ולא כאחרים. דלכולהו יתר מאלפים מדידה גמורה בעי, התם שאין חוט המשקולת יורד וכו'. פי' מילתיה דרב יוסף דמיקל, דקאמר דאפי' ביתר מאלפים סגי בהבלעה או בקידור, מיירי באין החוט וכו', דיש שם מכשולות, ומשו"ה אין החוט יורד וכו' כדפרישית, וגם אין אדם יכול לירד בו כדפרישית, וא"כ לא ניחא תשמישתיה, ומשו"ה סגי בהכי כדפרישית. ואחרים ות"ק מיירו כשהחוט יורד וכו', דאז ניחא תשמישתיה, ומשו"ה קאמר ת"ק ביתר ממאה ואחרים ביתר מאלפים דבעי מדידה יפה. ורב יהודה דאמר כשהחוט יורד וכו' ומודד מדידה גמורה, היינו ביתר מק' לת"ק וביתר מאלפים לאחרים. וכי אין החוט יורד וכו' עד כמה. פי' עד כמה מרחיק מכנגדו, דכשיתחיל לילך באותו שיפוע שלא יוכל ללכת כנגדו ממש אלא יצטרך לילך באלכסון, לפי שיש מכשולות באותו שיפוע, דסגי בהבלעה ובקידור. עד ד' אמות. אבל פחות מד' אמות, אפי' אם יש מכשולות המעכבין החוט, כיון שאין מרחיק בעבור אותן מכשולות, כנגדו קרינא ביה ומודדו מדידה גמורה.
אבל בהר המתלקט עשרה מתוך ארבעה מודדו והולך לו. ואע"ג דגבי גיא אפילו בחוט (שאין) המשקולת יורד וכו' מבליעו לשיטת הקו', ואע"ג דלא הוי מתלקט י' מתוך ד', איכא למימר דבהר היקלו, לפי שהוא קשה להבליע, שצריך להביא סולם מכאן ומכאן.
אין מודדין אלא מן המומחה. פי' רש"י אדם מומחה למדוד. ופר"ח דרך ישר ומכוון, כמו ומחה (אל) [על] כתף ים כנרת [במדבר ל"ד]. אבל בירושלמי [בפרקין ה"ד] דייק כפי' רש"י, דקאמר ההדיוט שריבה אין שומעין לו, מכלל דמומחה ר"ל ממש אדם מומחה.
<h2>דף נט.</h2>
למקום [שריבה] אין למקום שמיעט לא. פי' רש"י והלא בכלל מאתים מנה, ואם יוכל ללכת למקום שריבה כ"ש שיוכל ללכת עד מקום שמיעט. ומשני אף למקום שריבה, פי' ואתא לאשמועינן דגם ממקום שמיעט יוכל לילך כמו שריבה. ולא נהירא, דמאי פריך למקום שמיעט לא, ודאי החדוש אינו ממקום שמיעט, דפשיטא דיכול ללכת שם, אלא הוי החדוש דגם במקום שריבה יוכל לילך, משום דאמרי' דבאותו צד שריבה מצא קרקע שוה, אבל בצד שמיעט מצא שם הרים וגבעות וגיאיות וקדר ונתקצר התחום. לכ"נ דה"פ, למקום שריבה אין למקום שמיעט לא, פי' משמע ליה מתני' למקום שריבה כלומר שיוכל לילך אף מצד שמיעט עד מקום שריבה, דסמכינן לגמרי אמרבה ואמרי' דהממעט טועה, ועל זה פריך למקום שריבה אין למקום שמיעט לא, פי' אין שומעין דנימא דטעה, אמאי אמרי' הכי הול"ל דלא טעה, דשמא פגע בהרים וגיאיות ולכך מיעט. ומשני אף למקום שריבה, פי' כך הוא ר"ל כאשר אמרת, ור"ל אף למקום שריבה שומעין, דאמרי' דכמשפט עשה משני צדדין, מאותו צד שריבה מצא קרקע שוה, ובאותו צד שמיעט מצא הרים וגיאיות ולכך מיעט, וילך בזו בארוכה ובזו בקצרה.
ובלבד שלא ירבה ממדת העיר ואלכסונה. פי' רש"י דאפי' טעה טעות גדול דליכא למתלייה במתיחת החבל, מ"מ תלינן ליה בטעות ואמרי' דאותו צד שריבה מדד אלכסונה של עיר, ואותו שמיעט מדד באמצע הקרן והפסיד כל הזויות, דהיינו אלכסון של אלפים, כפ"ה. וקשה לפי' זה דאמאי נקט מידת העיר, הא לא מיירי אלא מאלכסון. לכן נראה לר"ת דה"פ, שלא ירבה יותר ממדת העיר, פי', דכשמדד הראשון היתה העיר קטנה ומדד מסוף העיר, אבל עתה כשמדד השני נתרבית העיר, ומתוך העיר שנתרבית נתרבו התחומין ואלכסונם כדפרישית לפ"ה.
עיר של יחיד. פירש"י שלא היה בה ששים רבוא, ולא הויא ר"ה, ולא דמי לדגלי מדבר. ונעשית של רבים. ועכשיו יש בה ששים רבוא. מערבין את כולה. דליכא למיטעי אטו ר"ה, כיון דהיתה בתחילה של יחיד. של רבים. פי' שהיתה גדולה והיה בה בתחלה ס' רבוא. וא"ת ואיך יוכל להיות, וכי נתיישבו בה ס' רבוא בבת אחת. וי"ל דהכל תלוי בעירוב ראשון, וה"פ עיר של רבים, פי' שבעירוב ראשון שעירבו אז היתה של רבים, שהיה בה ס' רבוא, ונעשית של יחיד אין מערבין את כולה, דכיון דבתחלה היתה של רבים אתו לאחלופי בר"ה גמורה, שלא יבינו שהותרה בשביל שריותא דעירוב, אבל כשמשיירין בה אז יהיו נזכרים דמשום שריותא דעירוב הוא ואין זה ר"ה. אבל אינו נראה לר"ת מה שהזכיר רש"י ס' רבוא, דא"כ ליבעי טף ונשים וערב רב כדגלי מדבר. לכן נראה לר"ת דה"פ, עיר של יחיד, פי' שלא היו שווקיה י"ו אמה, ונעשית של רבים, שנתוספו בה דיורין והוצרכו להרחיב השווקים עד י"ו אמה. והשתא ניחא שפיר דמשכחת לה עיר תחלתה של רבים בלא דוחק, כגון שהשווקים היו רחבים י"ו אמה. ונעשית של יחיד, כגון אם נחרבה ונתמעטו הדיורין, והוצרכו לקצר השווקים לפי שלא היו בה בוקעין כל כך כבתחלה. וא"ת כיון דהיא רחבה י"ו אמה א"כ היאך מערבין ר"ה גמורה, (כיון דרחבה י"ו אמה) הא ר"ה לא מערבא, כדאמרי רבנן דר' יהודה אין מערבין ר"ה בכך. מיהו הא לא קשיא, דבגמרא מוקי לה שאין בקיעת רבים תוך העיר. אבל האי קשיא, דהתנן [לעיל ב', א'] והרחב מעשר אמות ימעט, והכא אמר י"ו אמה לפי' ר"ת, וגם ר' יהודה לא התיר כ"א י"ג אמה ושליש. וי"ל דמיירי שיש בה דלתות נעולות כמו בירושלים, וא"כ הוי כמו רה"י.
ת"ר עיר של יחיד ונעשית של רבים ור"ה עוברת בתוכה. פי' שהיא עכשיו של י"ו אמה. ולא נהירא דהא מוקי לה כר' יהודה, וא"כ היאך מערבין אותה ע"י לחי, הא אמרי' לעיל פ"ק דלא התיר ר' יהודה אלא י"ג אמה ושליש. לכ"נ לר"ת דהכא מיירי דאין בה יתר מעשר, אלא שבכל המבוי ליכא אלא עשר. וא"ת התינח לפ"ה, אבל לפר"ת קשה, דע"כ מיירי שיש בה י"ו אמה, דבזה היא קרויה של רבים. וי"ל דגם לפר"ת נפרש דודאי בתוך המבואות יש רוחב י"ו אמה, אבל פתח המבוי אינו רחב אלא עשר. ובמתני' נמי יש לפרש כן, ולא נצטרך לומר שיש בה נעילת דלתות כדפרישית במתני'. וא"ת והיכי מצינן למימר בברייתא שפתח המבוי אינו כי אם עשר, והא קתני ור"ה עוברת בתוכה. ועו"ק דהא מוקמינן ליה בסמוך להא ברייתא דוקא כר' יהודה, אבל לרבנן לא מיערבא בלחי וקורה, ומאי שנא ממתני' דמיתוקמא אף כרבנן, מדלא מוקי בגמרא כר' יהודה, ואפ"ה מיערבא בלחי וקורה. וי"ל דמ"מ לא דמי למתני', דמתני' לא בקעי בה רבים, דמיירא שהסרטיא והפלטיא ארכם כנגד רחב העיר ולא כנגד אורך (רחב) העיר, דהשתא לא בקעי בה רבים בתוך העיר, ולהכי מיערבא בלחי וקורה אף לרבנן, דליכא בתוך העיר בקיעת רבים דמבטלי מחיצתא, ולהכי נמי לא קתני במתני' ור"ה עוברת בתוכה. אבל כאן בברייתא דקתני ור"ה עוברת בתוכה, מיירי שהעיר מפולשת לסרטיא ופלטיא ארכה כנגד ארכם, דהשתא איכא בקיעת רבים בתוך העיר ומבטלי מחיצתא לרבנן דר' יהודה, ולהכי נמי נקט ור"ה עוברת בתוכה.
<h2>דף נט:</h2>
לא שאנו אלא לארכה. פי' אין בני עבר זה רשאין לערב לעצמן ובני עבר הלז לעצמן, משום דהני והני דרסי בר"ה זה, וכולן מעורבין ואסרי אהדדי. מתוך הסוגיא משמע דוקא משום דהיא של יחיד בתחלה אמרי' דאין מערבין לחצאין לארכה, הא אם היתה בתחלה של רבים מערבין אותה לחצאין לארכה, דבני עבר זה היו מערבין חצי הדרך לעצמן ובני עבר הלז חצי האחר. ותימה הוא זה, שהרי הני והני דרסי בר"ה זה, א"כ אסרי אהדדי. וי"ל דהא דמשמע דאם היתה של רבים מערבין אותה לארכה, ר"ל דכל אחת ואחת היה מערב המבוי לבדו, לפי שכיון שהיתה של רבים א"כ לא הורגלו לערב ביחד, והמבואות מילתא באפי נפשייהו הם ולא אגידי כלל בר"ה.
אבל לרחבה מערבין. שיכולין להסתלק אלו מאלו ולא יהיה להם דריסה [זה] על זה, שאלו בוררין להן פתח זה שאצלם ואלו בוררין להם פתח זה שאצלם. וא"ת איך היו יכולין לערב כל אחד ואחד בפני עצמו, והלא נפרץ כל אחד במלואו למקום האסור לו. ואומר הש"ר מקוצי דמיירי שיעשה ביניהם צורת הפתח. ומהאי טעמא דפרישית ניחא קושיא דמקשינן במתני' על מה שאמר אלא א"כ עושה חוצה לה שיור כעיר חדשה וכו', וא"ת והלא כיון שעושה לה שיור היכי מהני העירוב, הא נפרצה במלואה למקום האסור לה לאותו שיור שלא עירב עמהם, אלא ודאי צ"ל דמהני משום דמיירי שיעשה צורת הפתח ביניהם.
מבוי נמי אסרי אהדדי. דכיון דמעיקרא של יחיד הוא והורגלו לערב ביחד אסרי אהדדי, אפילו כי איכא קורה או לחי למבוי מ"מ לא מהני, דנהי דלחי משוי ליה כסתום לגבי ר"ה, היינו דוקא לסלק תשמיש רבים ממנו, אבל לסלק תשמיש בני המבוי עצמו לא יוכל, והכא כל המבואות של אותה העיר הם כמבוי אחד, לפי שהורגלו לערב כל העיר יחד. וא"ת והא אמרי' לעיל [י"ד, ב'] עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי, אלמא דלא אסרי להו בני אידך גיסא דמן הלחי ולהלן. ודחקו בתו' לתרץ, דלעיל מיירי דליכא שום דיורין באידך פלגא. אבל קשה דבירושלמי דפירקין [ה"ה] קאמר בני מבוי שנתנו קורותיהן באמצע המבוי אלו מותרין ואלו אסורים, פי' מן הקורה ולפנים מותרין מן הקורה ולחוץ אסורין, אלמא דאיכא דיורין באידך פלגא, ואפ"ה משתמשת הפנימית ע"י קורתה, והדרא קושיא לדוכתה מהכא. לכ"נ למ"ר דלא דמי, היינו טעמא דאמר עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי ולא אסרי עלייהו בני אידך גיסא, משום דמיירי התם שנתנו קורה באמצע דוקא, ובפתח המבוי לא נתנו כלל, ומשו"ה קאמר דיש לו חצי מבוי, פי' דהפנימי שלפנים מן הקורה מותר במבוי כנגדו לפנים מן הקורה אם עירב הוא, בין עירבו החיצונים בין לא עירבו, דכיון דהחיצונים מחוסרים תקון קורה דעירוב אינו מועיל להם כלום, ואף כנגדם הם אסורים, א"כ כ"ש שלא יאסרו על הפנימים, כיון שאין להם שום היתר במבוי אף ע"י עירוב כדפרישית, מידי דהוה אדיורין הדרים בר"ה דלא אסרי במבוי הסמוכה להם מהאי טעמא דפ', שאין להם שום היתר אף ע"י עירוב, אבל כשנתנו גם החיצונים קורה בראש המבוי, אז ודאי אלו ואלו אסורין, פי' גם הפנימיים דעירבו, בין עירבו החיצונים לעצמם ובין לא עירבו, עד שיערבו כולם ביחד, לפי דהחיצונים אסרי על הפנימיים, דכיון שהמבוי מתוקן בראשו כולן יש להן חלק והיתר תשמיש בכל המבוי, גם בני ראשו של מבוי בסופו, ואין הקורה שבאמצע מועלת (ואפי') להתירן כיון שבראשונה הורגלו לערב יחד כל המבוי. והשתא ניחא דפריך שפיר הכא מבוי נמי אסרי אהדדי, משום דכנתנו אלו ואלו דמי, שהרי העיר מתוקנת בשני ראשיה, וא"כ אסרי אהדדי, דאין הלחי או הקורה מועלת להם להתירן כיון שבראשונה הורגלו לערב ביחד כל העיר, דהא עיר של יחיד הויא בתחלה. והכי משמע בירושלמי כדפרישית, דקאמר התם תני בשם ר' יהודה אין מערבין אותה לחצאין, מיחלפא שיטתי' דר' יהודה, דתני ר' חייא כיצד מתירין ר"ה ר' יהודה אומר ע"י לחי וקורה מכאן ולחי וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע, אלמא משמע דר' יהודה סבר דמערבין לחצאין, ומשני א"ר יוסי הדא אמרת בני מבוי שנתנו קורתן באמצע המבוי אלו אסורין ואלו מותרין, פי' ואותן דמן הקורה ולפנים עירבו ואותם דמן הקורה ולחוץ לא עירבו, א"נ עירבו ומשו"ה אסורין כיון דלא תקנו פתחו, פי' דמשום הכי אמרי' דנושא ונותן באמצע דאין האחרים אוסרין עליהם כיון שהם מחוסרים תיקון כדפרישית לעיל, אבל אם נתנו אלו ואלו, פי' שעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן ונתנו אלו קורה לפתחן ואלו קורה לפתחן, דיש להם תורת היתר תשמיש במבוי, אסרי אהדדי כדפ"ל, ומשו"ה אין מערבין אותן לחצאין דהעיר מתוקנת היא בשני ראשיה כדפרישית, וא"כ אסרי אהדדי. והשתא לפי הירושלמי הא דאמר בפ"ק יש לו חצי מבוי, מיירי שאלו עירבו ואלו לא עירבו או לא נתנו קורה בחציין כדפ'. והא דקאמר [לעיל נ"ד, ב'] מהו דתימא דילמא אתי לאישתמושי באידך גיסא, (זהו) כלומר אותם דמצד הקורה ולחוץ, דודאי אותם שבפנים ליכא למיחש דילמא אתו לאישתמושי התם דהא איכא להו היכירא דלחי.
<h2>דף ס.</h2>
מותר לביתו ואסור לעירובו. פי' לדין ביתו, למנות שביתתו מביתו. ואסור לעירובו. פי' לדין עירובו, למנות שביתתו מעירובו, דכיון דכשקידש עליו היום היה רחוק מעירובו יותר מאלפים, נמצא שאין יכול לילך וליטלו, ומשו"ה אין עירובו עירוב, והרי הוא כבני עירו כיון ששבת בתחום עירו. וא"ת כיון דלא קנה מקום עירובו, א"כ היכי קאמר מותר לדין ביתו, הוה לן למימר דכיון דעקר עצמו בשביל עירובו ולא קנה במקום עירובו א"כ גם מקום שביתתו לא קנה, כדאמרי' לעיל [מ"ט, ב']. וי"ל דהא דאמר לעיל דכיון דעקר רגליו בשביל עירובו ולא קנה למקום עירובו דאיבד שביתתו, היינו דוקא בשביתת רגליו, משום דשביתת רגליו אדם מאבד בקל, ואם עירב למקום שאין עירובו עירוב יש לו שביתת ביתו, כדאמר לעיל [ל"ה, א'] בנתגלגל העירוב חוץ לאלפים אמה דאמרי' מבעוד יום אין עירובו עירוב, פי' והוי כבני עירו. ולביתו יתר מאלפים מותר לעירובו ואסור לביתו. וא"ת ולמה לי למימר יתר מאלפים לצד ביתו, אפי' לא היה עד ביתו אלא אלפים מ"מ אסור הוא לדין ביתו כיון שקנה עירוב. וי"ל דאה"נ, ואגב דנקט ברישא יתר מאלפים לעירובו דהוי דוקא, משו"ה נקט בסיפא נמי ולביתו יתר מאלפים.
<h2>דף ס:</h2>
כאן שכלתה מדתו בחצי העיר. פי' אז אין לו אלא חצי העיר. פי' ודוקא לענין זה שלא יהיה לו אלפים אמה חסר אמה אחת למזרח שיש לו אם היתה מדתו כלה בסוף, אבל כל העיר כולה יכול להלך, כדפי' רש"י לעיל פ' בכל מערבין [ל"ח, ב' ד"ה מערב], ואם [לא] כן איך נערב עיר גדולה שיש מביתו לכל צד יותר מאלפים, אם יניח עירובו חוץ לעיר לא יוכל לשוב לביתו, ואם הוא בביתו לא יזוז ממקומו, שהרי חוץ לתחום הוא. וא"ת מ"מ היכי קאמר דמה שנשכר הוא מפסיד, מה שנשכר ותו לא, הרי הוא מפסיד יותר ממה שהוא נשכר, דאינו נשכר אלא אמה אחת, והוא מפסיד ה' אמות, אותה אמה והעיר שהיא חשובה כד' אמות. וי"ל דכמו כן נשכר ד' אמות, דהנותן עירובו יש לו ד' אמות. וא"ת למאן דלית לי' הא דרבא, הוי כדפרישית דנפסד יותר ממה שנשכר. וי"ל דלמאן דלית לי' הא דרבא כמו כן סבר דהעיר אינה חשובה לו לכלום אלא למשהו, וד' אמות דקאמר לאו דוקא, דלעולם העיר אינה אלא כמקום העירוב. וא"ת מ"מ קשה, דלמ"ד ד' אמות שאמרו ר"ל שמונה על שמונה שהן ד' לכל צד, א"כ הוא נשכר יותר ממה שהוא מפסיד, דאינו מפסיד אלא ה' אמות לכל היותר, ומרויח הוא ח' אמות, שאם הניח עירובו לסוף ד' אמות למזרח נשכר אותן ד' ועוד ד' לפניו, הרי כאן ח'. ואומר הר"ר אלחנן דלא דמי, דהא דאמר דנותנין לו ח' אמות היינו דוקא לאדם שלא קנה שביתה, כגון מי שישן בדרך, דיליף לי' ד' אמות דיליה משבו איש תחתיו [שמות ט"ז] אלו ד' אמות, וסבירא ליה דהני ד' אמות הוי דומיא דאלפים דנפקא לן מאל יצא ממקומו דסמיך ליה, והתם היינו אלפים לכל רוח, ודכוותה אמר ד' אמות לכל רוח, אבל בשובת ונותן עירובו אין לו אלא ד"א לפניו לכו"ע. ועוד אומר הר"ר יצחק ממוטריקאר"ט דלמ"ד דמקום עירובו הוי ד' אמות לכל רוח כמו כן נימא לדידי' [דהעיר] חשבינן לי' ד' אמות לכל רוח דהיינו ח' אמות, דהא בהא תליא, דלעולם הויא העיר(וב) כמקום העירוב.
<h2>דף סא.</h2>
עיר העשויה כקשת הואי. פירש"י חמתן היתה עשויה כקשת והיה לה מבין שני ראשיה יותר מד' אלפים, הילכך בני גדר יוצאין לחמתן, פי' לבני חמתן שבראש הקשת דהם מובלעים בתחום של גדר, ואין בני חמתן יוצאין לגדר, פי' אותן של אמצע הקשת אינם יכולים ללכת, משום שיש מסוף הקשת עד גדר טפי מאלפים. ול"נ פי' זה, דמה מעלה של היתר יש לגדר יותר מלבני חמתן, אותן שאסורין ללכת לגדר דהיינו באמצע הקשת כמו כן אסורין בני גדר ללכת לשם, ובאותו מקום שמותרין בני גדר ללכת דהיינו לראשי הקשת של חמתן כמו כן אותם של ראשי הקשת הם מותרין ללכת לגדר. לכ"נ דה"פ דאדרבה גדר היתה עשויה כקשת ולא היה בין שני ראשיה ד' אלפים דהשתא מודדין להם מן היתר, ומשו"ה היו יכולים כל בני גדר אפילו בני הקשת ללכת בכל חמתן, (אכל) [דכל] חמתן היתה מובלעת בתוך אלפים של גדר מן היתר ומודדין לה מן היתר, דאפילו לבני הקשת מודדין להם מן היתר, אבל בני חמתן אינם יכולים ללכת לכל גדר, שהרי אלפים של בני חמתן היו כלות באמצע האויר שמן היתר לקשת, וא"כ יש יותר מאלפים מחמתן עד הקשת של גדר, ומשו"ה אינם יכולים בני חמתן ללכת בכל גדר דאינם יכולים ללכת עד הקשת כדפרישית, דאין מודדין להם מן היתר לגבי בני חמתן, דאין מודדין מן היתר אלא לאותן של גדר. וכן יש לפ' גבי עיר גדולה ועיר קטנה, גדר היתה גדולה ולכך יכולים כולם ללכת בכל חמתן, אבל חמתן קטנה היא ולכך אינם יכולים ללכת בכולה גדר, דלבני חמתן כלתה מדתן בחצי העיר דגדר.
<h2>דף סא:</h2>
לרבנן מהלך את כלה. דהא שבת באויר מחיצות, וה"ה לר"ע, והאי דנקט רבנן היינו משום הניח עירובו דבעי למיתני חילוק בין חריבה לישיבה, ולר' עקיבא אפי' בישיבה אין לו ממקום עירובו אלא אלפים. אף עיר חריבה. דע"כ ר"ל חריבה מדיורין ולא מחומה, דאי מחומה לא הוי תני בשבת מהלך את כולה, אלא ודאי מיירי דיש לה חומה. ואפ"ה קתני שבת ולא תני הניח, מאי האי דלא תני הניח, אי נימא ר' עקיבא דלית ליה בהניח מהלך את כולה, אמאי תנא עיר דומיה דמערה למימר דבחריבה קאי, אפי' ישיבה נמי הניח לר' עקיבא לא. והא ליכא למימר דהאי דנקט חריבה משום שבת הוא דנקט, למימר דאע"ג דחריבה היכי דשבת מהלך את כולה, [ד]א"כ מאי איריא עיר, אפי' תל ובקעה וקמה קצורה ושיבולות מקיפות אותה, דאמרי' לעיל בפ"ק [ט"ו, א'] דמהלך את כולה. פלגאה לית דחש להא דר' עקיבא. דקיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב. והכי הלכתא כרבנן דר' עקיבא כדמשמע הכא. וכן לעיל פ' בכל מערבין [ל"ז, ב'], דקאמר מאן תנא דאמר דאפי' ברבנן לית ליה ברירה, דמייתי מעירוב. ודקאמר לי' רב פפא לאביי מכדי עירוב דרבנן. וכמו דאמרי' בפ' חלון [לקמן פ', א'], כל מה שיש לך להקל בעירובין הקל. וכן ר' יהושע אמר הלכה כדברי המיקל בעירוב.
<h2>דף סב.</h2>
חד לא. וא"ת התינח גוי דחשיד אשפיכות דמים, אבל כותי אפי' חד נמי ליתסר, דהא לא חשיד אשפיכות דמים, כדאמר במס' ע"ז [ט"ו, ב'] ומוסרין לו תינוק ללמדו ספר, אלמא דאינו חשוד אשפיכות דמים. וליכא למימר דההיא דהתם כמ"ד גרי אמת הם והכא כמ"ד גרי אריות הן, דא"כ היכי פריך מינה התם בע"ז גבי רביעה, דקתני בהך ברייתא ומעמידין בהמה בפונדקאות של כותים, ופריך מינה אאידך ברייתא דקתני לעיל מקום שנהגו שלא למכור לכותים אין מוכרין, ומאי קושיא לישני ליה הא כמ"ד גרי אמת הן והא כמ"ד גרי אריות הן. ועו"ק דהא ת"ק דמתני' דהכא דאסר בכותי היינו ר' מאיר, משום דסתם מתני' ר' מאיר, ועוד לקמן בגמ' בברייתא קתני בהדיא דברי ר' מאיר, ור' מאיר כותים גרי אמת הן אית ליה בפ' שור שנגח (את הפרה) בב"ק [ל"ח, ב'] ומסתמא ר' אליעזר בן יעקב הכי אית ליה, ומזה לא פליגי. ועוד דל מהכא כותי, מ"מ קשה מצדוקי דלא חשיד אשפיכות דמים לכ"ע, וא"כ בחד נמי ליתסר, וזה אינו דלקמן [ס"ח, ב'] אמרינן צדוקי הרי הוא כגוי. וי"ל דודאי מן הדין צדוקי וכותי (ד)לא היו אוסרין, שהרי הטעם דגוי אסר היינו משום דגזרו שמא ילמוד הישראל ממעשיו, ולכך אמרו דהגוי אוסר על הישראל וצריך לשכור ממנו, דמחמת שצריך לשכור ממנו בכל שבת ושבת יקשה בעיני הישראל ויצא מן המבוי ולא ידור עמו, וא"כ האי טעמא לא שייך למימר בכותי וצדוקי, שהרי אין מעשיהם מקולקלין כל כך ואינם עושים כל כך בפרהסיא, כדאמר במס' נדה [ל"ג, ב'] מתייראות מן הפרושים, וא"כ בדין לא יאסרו כדפרישית, והא דאסרי היינו משום דגזרי' אטו גוי, הואיל ומעשיהם מקולקלים קצת הילכך השוו אותם לדין נכרי, ואין נכון להחמיר בהם יותר. ומה שפי' דצדוקי וכותי אינם אוסרים אלא משום גזירה אטו גוי, לא משום שהיה מועיל להם עירוב לולא הא דגזרינן אטו גוי, דהא ודאי כיון שאינן מודים בעירוב א"כ הדין נותן שלא יועיל בהם עירוב, אלא מן הדין היה מועיל בהם ביטול רשות אלא דגזרו אטו גוי. וכן נראה כדפרישית, דהא ר"ג דפליג ואמר צדוקי אינו כגוי אמר להו לבני מבוי מהרו והוציאו שהרי ביטל לכם רשותו, ולא קאמר שהרי עירב, ש"מ דלא מהני ביה עירוב כלל כדפרישית.
ואמור רבנן אין עירוב מועיל וכו'. ומה שאין עירוב מועיל גבי גוי, חדא דלא בר עירוב הוא, ועוד דהא לא בר מצות הוא. ובטול רשות אינו מועיל כדמפרש בירושלמי [פרקין ה"ג], לפי שהגוי רגיל להיות חוזר בו להשתמש בחצר ובמבוי. וכ"ת א"כ שכירות נמי לא יועיל, כיון דרגיל להיות חוזר וכו' כדפרישית. וי"ל דאם חוזר ומשתמש לאחר ששכר א"כ בגזילה הוא משתמש, הכי משני בירושלמי.
במוהרנקי ואבוורנקי. פירש"י בספסלים ובקתדראות. ולא נהירא, דלישנא לא משמע הכי. לכ"נ כפר"ח דמוהרנקי היינו חותמות, כמו [ב"מ ע"ג, ב'] מוהרנקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח, ואבוורנקי היינו שרים חשובים של אותה העיר, כלומר ששכרו בפני השרים החשובים של אותה העיר, וגם יש להם חותם מן השכירות. חצרו של גוי הרי הוא כדיר של בהמה. פי' רש"י דמותר להכניס ולהוציא מביתו של גוי לחצר, לישראל אורח המתארח לשם. אם יש ישראל אחד אוסר. פי' לאורח להוציא מבית הגוי לחצר, אבל אותו ישראל מותר להכניס ולהוציא מביתו לחצר, דאין הישראל אורח [אוסר] עליו.
<h2>דף סב:</h2>
אמר מר חצרו של גוי וכו'. אסיפא קא סמיך דקתני ואם יש שם ישראל אחר אוסר, פי' לאורח אוסר, משמע הא לדידיה שרי לאותו ישראל הדר שם. ור' יוחנן אמר נהגו העם כר' אליעזר בן יעקב. אבל אורויי לא מורינן כדפרישית לעיל פ' מי שהוציאוהו [מ"ו, ב' ד"ה ר"א]. ונראה דאע"ג דקיימא לן בעלמא הילכתא כר' יוחנן לגבי רב ושמואל, מ"מ בהא עבדינן (כרב) [כשמואל], משום דקיימא לן כר' אליעזר בן יעקב [דמשנתו] קב ונקי. ועוד דקיימא לן דהלכה כדברי המיקל בעירוב. ועוד דהני אמוראי דשמעתין חשבי ליה היתר פשוט כביעתא בכותחא, וכן אביי ורבא בההוא עובדא דלקמן [ס"ג, ב'] דוהמן בר ריסתק. [פסק] ומכאן מורינן להתיר לישראל הדר יחידי בעיר, והיא מוקפת חומה ודלתותיה נעולות בלילה (אז) [או] ראויות לנעול לטלטל בכל העיר, ובלבד שתהא ישיבתה קודמת להיקפה.
ביעתא בכותחא. וא"ת ומה הוראה שייך בכאן, הא דבר פשוט לכל שמותר לאכול ביעתא בכותחא. וי"ל דמיירי בביצה שנמצאת בגוף התרנגולת, והשוחט התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב [כדתניא בפ"ק דביצה [ו', ב']. וא"ת מדקאמר ומותרות לאכלן בחלב] אלמא לא חשבינן ליה כגוף התרנגולת, ובמס' עדיות [פ"ה, מ"א] אמרינן ביצה נבילה שכמוה נמכרת בשוק ב"ש מתירין וב"ה אוסרין, אלמא דחשבינן ליה כגוף התרנגולת. וי"ל דשאני ביצה נבילה דהוי איסור דאורייתא ולכך אסרי ב"ה, אבל לאוכלה בחלב דאי נמי הויא כבשר מ"מ היינו בשר עוף בחלב דאינו אלא מדרבנן, ולכך היקלו. ול"נ דא"כ היכי קאמר הכא אפי' ביעתא בכותחא, משמע דדבר פשוט הוא, והלא פליגי בה תנאי ואמוראי בפ' כל הבשר [קי"ג, א'] ואיכא מ"ד דאורייתא. לכ"נ דטעמא דב"ה היינו משום דגזרינן ביצה נבילה אטו ביצה טריפה, ובביצה טריפה אפי' ב"ש מודו, מפני שגדילה באיסור ועובר ירך אמו הוא, והשת' ליכא למיפרך מאי שנא מביצה נבילה.
כגון מגילת תענית. פירש"י להורות איזה יום שאסור להתענות בהם. ול"נ דא"כ הוי אפרושי מאיסורא דאורייתא, ואמרי' לקמן [ס"ג, א'] דאפי' תלמיד יורה בפני רבו היכא דאיכא אפרושי מאיסורא, דאין חכמה ואין תבונה נגד השם. לכ"נ דה"פ איזו הם הימים המותרים להתענות בהם.
רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא. ונ"ל דרב חסדא תלמיד חבר הוה, ואע"ג דחוץ לג' פרסאות הוה מ"מ מיתסר בתלמיד שאינו חבר, כדמוכח בסמוך דקאמר בפניו אסור וחייב מיתה, דבפניו היינו תוך ג' פרסאות דומיא דנדב ואביהוא, וקאמר דשלא בפניו היינו [חוץ] לג' פרסאות אסור ואינו חייב מיתה. ותדע מדפריך בסמוך מאותו תלמיד דר' אליעזר (מודה) שהיה חוץ לג' פרסאות ואפ"ה קרי ליה מורה בפני רבו, ומשמע דלא הוה קשיא ליה אלא ממה שמת בהוראה שלא לפני רבו, אבל אם לא נתחייב מיתה לא קשיא ליה מידי ממה שהיה אסור להורות. [ונראה] דכל הני דברים שאסור להורות אפי' שלא בפני רבו היינו דוקא בדברים שהם דומים קצת חידוש לשואל, כגון ביעתא בכותחא וכיוצא בו, אבל דבר שאין חידוש לשואל, כגון ששים ונותן טעם לפגם, מותר אפי' בפני רבו. והא דרב אשי דהקפיד על רבינא דסר סכינא אע"ג דדבר פשוט הוא, היינו משום שהיה (שורת) [שררת] המקום, כדאמרי' [חולין י', ב'] לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו דחכם. וריב"א פי' דאפי' דבר של חדוש דאינו אסור שלא בפני רבו בעיר אחרת, אלא דוקא בתלמידים הרגילים ללכת תדיר לפני רבם בשני ובחמישי, אבל בשאין רגילים אין סברא שימתינו לעולם.
<h2>דף סג.</h2>
ולאפרושי מאיסורא אפי' בפניו שפיר דמי. ואור"י דהא דאסור להורות לפני רבו היינו דוקא כשהמעשה בא לפניהם ומורים לפניו לעשות כן, אבל אם שואלים לתלמיד הלכה כדברי מי, יכול לומר כל מה שבדעתו, ובלבד שלא יורה על מעשה שבא. מצוה להביא מן ההדיוט. וא"ת והא הוי אפרושי מאיסורא, וא"כ אמאי נענשו. וי"ל דשמא גזירה חדשה עשו, והיה להם לשאול למשה דשמא היה יודע להשיב על דבריהם, ומשו"ה נענשו, דהא דאמר דאפרושי מאיסורא מותר היינו דוקא מדרשא שקיבל מרבו, אבל מדרשא חדשה אז צריך להם לשאול. ועי"ל דהא דקאמר מצוה להביא מן ההדיוט היינו מן האש של מערכות של מזבח החיצון, והם נענשו שהביאו מבתיהם. ועי"ל דאע"ג דמצוה להביא מן ההדיוט בשאר ימים, מ"מ באותו יום של שמיני למילואים היה האש ראוי לרדת מן השמים לאכל כל הקרבנות, ולא היה להם להביא כלל מן ההדיוט, דכל דבר היה ראוי לבא מן השמים, כדכתיב [ויקרא ט'] וירא אליכם כבוד יי'. מביא רעב לעולם. וקשה דהא משמע ביבמות [ע"ח, ב'] שבא הרעב עבור שאול על שהמית את הגבעונים. וי"ל דהא והא גרמא.
<h2>דף סג:</h2>
מיד וילך יהושע בתוך העמק בלילה ההוא [יהושע ח']. ה"ג. ול"ג וילן, דבההוא כתיב בתוך העם, אבל גרסינן וילך, דבההוא קרא כתיב בתוך העמק.
והמן בר ריסתק. פר"ח דשם האיש הגוי כך נקרא, פי' ואין ריסתק שם אביו, דמה היה לו לתלמוד ליחסו בשם אביו.
בטילו רשותייכו לגבי דחד. והק' הקונטרס דמאי אהני להם הביטול שעשו, מ"מ היו אסורים להוציא מבתיהם למבוי, כדאמר לקמן [ס"ט, ב'] נתנו רשותם הוא מותר והם אסורין. ותירץ רש"י דמ"מ אהני הביטול להם לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו, וליהוי כמבוי שנשתתפו בו דמותר לטלטל בכולו, דאי לא הוי בטול א"כ הוה ליה אותו מבוי שלא נשתתפו בו דאין מטלטלין בו אלא בד' אמות, כדקאמר בפ' ר' אליעזר מילה [שבת ק"ל, ב'], אבל השתא דבטלו רשותם לגבי דחד הוי כמבוי שנשתתפו בו ומטלטלין בכולו. ול"נ דמאי טעמא אמר התם דמבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות, היינו משום דכיון שלא נשתתפו מן החצרות למבוי א"כ אסורין לטלטל מן החצר למבוי כלל, וא"כ פקע מיניה שם מבוי והוי כרמלית, כדמפ' במס' שבת, וא"כ הכא דאינם יכולין לטלטל מן החצר למבוי כלל כדפרישית, דנתנו רשותם הם אסורים, א"כ הוה ליה לאותו מבוי שם כרמלית עליו ואינם יכולין לטלטל בתוכו גם כלים ששבתו בתוכו אלא בד', וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מאי אהני ביטולייהו. מיהו י"ל דכיון דבטלו לגבי חד א"כ אותו חד יכול לטלטל מן החצר למבוי, והוי שפיר שם מבוי עליו ע"י תשמישו. אבל ל"נ דהא משמע בפרק ר' אליעזר מילה דהא (דפ') דמבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין אלא בד', היינו דוקא אליבא דרב דסבר דחצר ומבוי חלוקים הם ואינם רשות אחד, כדאמר לקמן בפ' כל גגות [צ"א, א'] דכשעירבו מן הבתים לחצר דאסור לטלטל מן החצר למבוי דילמא אתי לאפוקי מני דבתים בחצר, ולדידי' ודאי דמבוי שלא נשתתפו אין מטלטלין בו אלא בד', אבל לר' יוחנן דאמר לקמן דהלכה כר' שמעון בכל ענין ואפי' היכא דעירבו ולא גזרינן וכו', א"כ לדידיה מטלטלין בכל המבוי כלים ששבתו בכל המבוי, והלכה כר' יוחנן. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מאי אהני ביטולייהו לגבי דידהו דשאר בני החצר, דמ"מ הם אסורים להוציא בחצרותיהם למבוי כדפרישית, ולגבי טלטול דכלים ששבתו במבוי לא מהני מידי, דבלאו הביטול נמי הם יכולין לטלטל כלים ששבתו במבוי בכולו כדפרישית, ומסתמא אביי ורבא אית להו כהלכתא דהיינו כר' יוחנן דקיימא לן כותיה. לכנ"ל דאה"נ דלגבי דידהו ליכא נפקותא, אלא הויא הנפקותא לגבי היחיד להוציא כלי ביתו למבוי. ועוד י"ל דגם לדידהו איכא שפיר נפקותא, כגון שהחצרות פתוחות זו לזו ועירבו ביחד, והשתא הם יכולים להביא כליהם בחצר אותו יחיד שבטלו אצלו, ואותו יחיד יוציא כליהם מחצרו למבוי והם ישתמשו בהם במבוי, אבל הם המבטלים אסורים להוציא מחצרו של היחיד למבוי, כדאמרי' לקמן [ס"ט, ב'] דחמשה לגבי חד לא הוו אורחיה. וא"ת כיון דהם פתוחות זו לזו ועירבו יחד א"כ ביטול למה לי, הא עירוב משוי ליה כחד והוה ליה יחיד במקום גוי. [וי"ל] דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן להצריך שכירות מן הגוי. וא"ת אכתי לישתרו כולהו המבטלים להוציא מחצרותיהם למבוי, דכיון שעירבו א"כ הוו להו כאילו היו כלם דרים בבית אחד, והא אין צריך לבטל לכל בני המבוי אילו היו הרבה דרים בבית אחד, וא"כ ליהני הבטול לכולם ולישתרו לכולהו. וי"ל דא"כ הוו להו כחוזרים ומחזיקים ברשותם. ועוד דלא דמי למרובים הדרים בבית אחד, דהתם כי היכי דחשיבי יחיד במקום גוי חשיבי נמי כיחיד לגבי בטול, אבל הכא כיון דעירוב לא משוי להו כחד במקום גוי א"כ לענין בטול נמי לא מהני. ועוד דא"כ ליכא הוכחה דבטילי, דהא הוו להו כבראשונה לטלטל כולם במבוי ולהוציא כליהם למבוי, והרואה אומר דנכרי לא אסר.
א"ל א"כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי. פי' תורת שיתוף. וא"ת תיקשי ליה מכל מבטלין, כשהאחד מבני חצר שכח מלערב שהוא מבטל רשותו, וא"כ ביטלתם תורת עירוב, שלעולם יעשו כך ע"י בטול ולא יערבו. וי"ל דהתם ודאי כשיבא שבת אחרת יערב, שהרי הוא מפסיד שאינו יכול להוציא מחצרו למבוי וכן מביתו לחצר, וכיון שיכול לתקן ולערב ודאי לא יניח מלערב, אבל הכא שהוא תלוי בגוי שאינו רוצה לשכור, (ואולם) [ואולי] יתקיים הגוי זמן מרובה בענין זה שלא יהיה רוצה הגוי לשכור ויצטרכו בעל כרחם לבטל, ונמצא שבטלת תורת עירוב מאותו מבוי. ומשני דמערבי, פי' דמשתתפי.
<h2>דף סד.</h2>
שתה רביעית יין אל יורה. ה"ג. אבל ל"ג אל יתפלל, מדקאמר רב נחמן לא צילא דעתאי, ואי לתפלה מי בעי צילתה, אדרבה מתוך אימה עדיף טפי.
<h2>דף סד:</h2>
אמר רב נחמן לא שנו אלא ששתה רביעית. תימה דהכא משמע דקאמר רב נחמן דרביעית יין נמי צריך הפגת הדרך או שינה כל שהוא, ולעיל קאמר רב נחמן גופיה לא מעלי הא שמעתתא דקאמר שתה רביעית יין אל יורה. וי"ל דלעיל מיירי ביין מזוג שנתן לתוכו מים, ומשו"ה קאמר דאינו צריך הפגת כעניין זה, אבל הכא מיירי ביין חי שלא נתן לתוכו מים ולכך בעי הפגת.
הא כמ"ד אין פותחין בחרטה הא כמ"ד פותחין. פירש"י דר"ג סבר פותחין בחרטה, ולכך הוצרך לירד משום דסבר פותחין, פי' למצא פתח בחרטה ולומר אדעתא דהכי מי נדרת, ובזה צריך ליישב דעתו לידע איזו פתח ימצא לו, ורב נחמן סבר אין פותחין, פי' שאע"ג שאינו מוציא לו פתח מ"מ עוקרו, ובזה אין צריך חישוב. ול"נ שהרי במס' נדרים בפ' נערה המאורסה [ע"ז, ב'] קאמר ר"ג דאין פותחין, ובפ' ד' דנדרים [כ"ב, ב'] אמר רב נחמן גופיה דהלכה פותחין בחרטה. לכ"נ לר"ת דר"ג סבר דאין פותחין, פי' להתיר לו נדרו בכך כדאמרי' התם בנדרים [כ"א, ב'] לבך על[ך], כדו תהית, אלא צריך פתח חשוב ולכך הוצרך לירד, ורב נחמן סבר פותחין בחרטה, פי' דבכך סגי. והא דסגיא בכך לרב נחמן היינו דוקא כשעוקר הנדר מעיקרו, שאומר שחוזר בו עכשיו ממה שעשה הנדר מעולם, שמעולם לא היה רוצה לקבל נדר זה עליו, וגם צריך שיאמר האמת דאל"כ אינו מועיל כלום, אבל אם היה אומר שעד עכשיו היה רצונו בטוב שהנדר חל עליו, אבל מכאן ואילך אינו רוצה שיחול עליו, אפי' רב נחמן מודה דאין פותחין בחרטה, אלא צריך שימצא לו פתח שיאמר לו אדעתא דהכי מי נדרת. והכי משמע התם גבי ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן א"ל אדעתא דהכי מי נדרת א"ל לא וכו', ולמה היה שואל לו רב נחמן כל זה הרי היה בא לפניו להתיר לו נדרו, וא"כ מסתמא מתחרט מנדרו היה מכאן ואילך, וא"כ למה היה שואל לו רב נחמן כל כך, אלא ש"מ דאותו אדם שבא לפניו היה רצונו בנדר בטוב עד עכשיו, אבל לא היה רוצה שיחול עליו מכאן ואילך, ומשו"ה היה אומר לו כך.
כל הבוטה ראוי לידקר בחרב. בנדרים [כ"ב, א'] מסקינן דלא פתחינן בהאי פתחא, דשמא מתוך שישמע שיש עונש גדול יתיירא ממנו כל כך דלפעמים יאמר אדעתא דהכי לא נדרתי אע"פ שאינו אומר אמת, וצריך שיאמר האמת.
<h2>דף סה.</h2>
כל שאינו מפיק. פי' כל שאינו מגלה מגן בשעת גאוה. וק"ק דמידי דאינו מפיק כתיב, אפיקי מגינים כתיב [איוב מ"א] דמשמע מי שמפיק. ותירץ ר"ת מקינו"ן דדריש הכי, גאוה אפיקי מגינים סגור, כלומר מי שסוגר אפיקי מגינים שאינו אומרה. חותם צר, כלומר שחותמין צרות בעדו. בצר אל יורה. פסוק זה אינו בכל המקרא. ור"ת פי' דהיינו קרא דאיוב דכתיב [ל"ו] היערוך שועך לא בצר, משמע הא אם ישנו בצר לא יערוך שוע, וקשה דא"כ הול"ל לא יתפלל. ופי' רשב"ם דהיינו קרא דלעיל דכתיב [ישעיה נ"א] ושכורת ולא מיין, אלמא אדם העומד בצרה נקרא שיכור, ושיכור אסור להורות. ובקו' פי' דשמא בספר בן סירא הוא, ובכמה מקומות בתלמוד מביא מאותם מקראות הכתובים בספר בן סירא. לא איברי ליליא אלא לשינתא לא איברי סיהרא אלא לגירסא. פי' סיהרא היינו ליליא שהלבנה מאירה בו. ויש מיישב דלא פליגי, הא בתקופת טבת הא בתקופת תמוז, כך פי' בקו'. ומ"ר שמע מפי הר"ר יחיאל דגריס ציהרא בצד"י, ור"ל כגון צהרים, וה"ק לא נברא היום אלא ללמוד. והכי משמע מדקאמר בסמוך א"ל רבנן לר' זירא כמה מחדדן שמעתתיך אלמ' דיממא אינון.
<h2>דף סה:</h2>
מעשה בא לפני רבי ואסר. בסמוך מפרש ואזיל, רב כמאן אמרה לשמעתתיה כר' מאיר. פי' דאמר יחיד במקום גוי אסר, והשתא הא דקאמר מעשה בא לפני ר' ואסר אתרוייהו קאמר בין אחיצונה בין אפנימית, ולכך פריך למה לי חיצונה בפנימית לחוד הוה מצי לאשמועינן. אלא כר' אליעזר בן יעקב. ולכן פנימי במקומו מותר דהוי יחיד במקום גוי, אבל בחיצונה איכא שני ישראלים חיצון ופנימי שיש לו בחיצונה דריסת הרגל. הא אמר עד שיהו ישראלים אוסרין זה על זה. הכא נהי דאיכא שנים, מ"מ אוסרין זה על זה ליכא, דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. ומסיק כר' אליעזר בן יעקב וכר' עקיבא דאמר [לקמן ע"ה, א'] רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה. התם שכיח דדייר. פי' ישראל שבפנימית רגיל לדור עם הגוי לבדו, הילכך גם בחיצונה רגיל חבירו האחר לדור.
ישראל דהוה גבך להיכא אזל. וא"ת כיון דשכיח הפנימי דדייר א"כ גם פנימי במקומו יאסר, כיון דשכיח דדייר. וי"ל כיון דהתירו יחיד במקום גוי משום דסתמא יחיד במקום גוי לא שכיח דדייר, לא פלוג רבנן דאפי' באקראי דשכיח כי הכא לא אסר. אבל הכא אי א"ל היכא הוא האמר להו נפק ליה. וא"כ לא (החיצון) שכיח [החיצון] דדייר עם הגוי, ולכך שרי. וא"ת סוף סוף איכא שנים אוסרים זה על זה בחיצונה כר' עקיבא דאוקימנא כוותיה, וסתם תרי שכיחי דדיירי ואסרי, ואפי' היכא דלא שכיח כי הכא הוה לן למיסר משום לא פלוג רבנן, כדפרישית גבי יחיד. וי"ל דדוקא לקולא אמרינן לא פלוג רבנן, אבל לחומרא כגון גבי תרי לא אמרינן האי סברא. איקלעו לההוא פונדק דלא הוה שוכר והוה משכיר. פ"ה שהיו יראים שמא יבא גוי בשבת. אבל לא רצה לפרש דהשתא נמי כי ליתיה לגוי אסר, דהא קיימא לן כר' יהודה דאמר לעיל פ' מי שהוציאוהו [מ"ז, א'] גוי כי ליתי' לא אסר. ואע"ג דרב פסק כר' שמעון, גם ר' שמעון מודה לר' יהודה בנכרי, אלא מוסיף היתר גם בישראל. דלא הוה שוכר. פי' וגם לא היה אחד מבני ביתו ולא אשתו, דאל"כ היו משכירים מהם, כדאמ' לקמן [ס"ו, א'] אפי' שכירו ולקיטו שוכר ודיו.
<h2>דף סו.</h2>
אף שוכר נמי אפי' שכירו ולקיטו שוכר ודיו. וקשה דהכא משמע דלר' יוחנן אפילו שכירו ולקיטו של גוי שהוא ישראל נותן עירובו ודיו, ובירושלמי דפרקין קאמר ר' יוחנן ישראל וגוי שהיו דרים בבית אחד צריך הגוי להשכיר והישראל לבטל, ואמאי צריך תרתי, יערב הישראל לבטל בכך גם בשביל הגוי כמו בשכירו ולקיטו, דמי גרע הישראל משכירו ולקיטו. וי"ל דאה"נ, דדוקא שכירו ולקיטו שאינו עיקר בדירת הבית והרי הוא כשלוחו של גוי, אבל התם הישראל והגוי שוים בעיקר דירת הבית זה כמו זה, ולכך אין האחד נעשה שליח לחבירו. מיהו אכתי קשה דלמה לי הישראל לבטל, יערב הישראל והגוי ישכור. לכ"נ לר"ת מקינו"ן דדוקא אם הישראל יכול לערב, כגון שבא לפנינו מע"ש לשאל, הוה סגי בעירוב דישראל גם בשביל גוי כמו בשכירו ולקיטו, דאדרבה טפי עדיף משכירו ולקיטו במה שיש לו חלק בעיקר דירת הבית, ולישנא נמי דאפי' שכירו ולקיטו משמע דכ"ש אם הי' שותף עמו בעיקר דירת הבית, אלא מיירי שהישראל שכח לערב מערב שבת, דהשתא אין תקנה כי אם ביטול. ומ"מ קשה, דהתם למה להו למיעבד תרתי, הגוי לשכור והישראל לבטל, תסגי בחדא, או הגוי ישכיר או הישראל יבטל, ובכך סגי, מידי דהוה גבי עירוב דאמר [לקמן ע"ב, א'] דחמשה ששבתו בטרקלין עירוב אחד לכולן. וי"ל דמהי מינייהו תיסגי, אי משכירות הגוי לבד זה אינו יכול להיות, דשכירות דגוי אינו יכול להפקיע אלא דירת הגוי שהיא גרועה, דדירת הגוי לא שמה דירה, אבל דירת הישראל אין שכירות יכול להפקיע, משום דדירת ישראל שמה דירה. וכי תימא מ"מ תיסגי מביטול הישראל כדאמרי' גבי עירוב אחד מערב בשביל כולם, (ד)לא דמי, דודאי בעירוב אינו צריך שיערב לכל אחד ואחד אלא סגי בחד משום דזכות הוא לכולהו, אבל ביטול דהוי להאי זכות ולהאי חובא, וא"כ ודאי לא גרע גוי לגבי ביטול מישראל, וא"כ לא מסתלק הגוי בביטול הישראל, שהרי כמו כן נימא בישראל אילו היו חמשה ישראלים שרויין בבית אחד ושכחו ולא עירבו צריכים כל אחד ואחד לבטל.
אוסרים ומערבים כגון שתי חצרות זו לפנים מזו. תימה אמאי לא קאמר כגון אנשי חצר ששכח אחד ולא עירב, דהוי אוסרין ומערבין ומבטלין. וי"ל משום דמתני' היא לקמן בפירקין [ס"ט, ב'], דלא איצטריך שמואל לאשמועינן. אוסרין ואין מערבין וכו' ואי דאתא גוי מאיתמול לוגר מאיתמול. וא"ת ודילמא דמיירי כגון שהגוי אינו רוצה לשכור כלל ולכך הוי אין מערבין. וי"ל דא"כ פשיטא דאין מבטלין, כלומר דלא מהני הבטול, דמשמע אין מבטלין אבל אי הוה ביה ביטול מותר, וזה ליתא שהרי עם הביטול צריך לשכור והרי אינו רוצה לשכור. וא"ת לעולם אימא לך דמיירי בכי האי גוונא, ומ"מ קמ"ל שמואל טובא בהא דאמר אין מבטלין, דסד"א שיבטלו כולם לגבי חד והוו יחיד במקום גוי וקמ"ל דאין מבטלין. וי"ל דהא לא איצטריך לאשמועינן, דהא כבר אשמעי' לעיל [ס"ד, א'] דביטול אינו מועיל לשוויינהו יחיד במקום גוי משום דא"כ בטלת תורת עירוב כדאמר לעיל. וא"ת אכתי אימא לעולם (אימא) דאתא גוי מאיתמול, וכגון שאיתמול בע"ש לא היה הגוי רוצה לשכור, אבל השתא בשבת הוא רוצה לשכור שדברו עמו כל כך שמתרצה הוא לשכור עכשיו, ומשו"ה קאמר שמואל דאין מבטלין, ומ"מ הוי דאין מערבין כיון שאיתמול לא היה רוצה לשכור. וי"ל כיון שעכשיו כשנתרצה לשכור לא הוי אין מערבין, דמערבין קרינא ביה אע"פ שאיתמול לא היה חפץ לשכור, דאמירתו דגוי אינה מעלה ולא מורדת שאינם עומדים בדבורם, כדכתיב אשר פיהם דבר שוא, נ"פ לעיל.
יפה עשיתם ששכרתם. ונראה (לר') [לרש"י] דבהאי עובדא עשו ביטול רשות עם השכירות, כדמוכח לקמן בסמוך דקא קשיא ליה לר' אלעזר דשמואל רביה דאמר אוסרין ואין מערבין אין מבטלין, אלמא דר' יוחנן דהתיר השכירות היינו עם בטול רשות. וכן לקמן [ס"ז, א'] דאמר תרתי עבדי', משמע דבהאי עובדא הוה שכירות ובטול. ויש לתמוה למאי הוצרכו לבטול רשות. ויש מקצת פירושים שכתוב שהוצרכו לבטל לפי שלא עירבו מאתמול, ומפני מה לא עירבו משום שלא היו יכולין לערב מפני הגוי שהיה אוסר עליהם, ואע"ג דלא היה שם דסבירא להו דגוי כי ליתיה אסר. אבל ליכא לפרושי שעירבו מאתמול ו[כ]מ"ד גוי כי ליתיה לא אסר, ואעפ"כ הוצרכו לבטל משום דכשבא הגוי פסק ונתבטל העירוב, זה אינו, דנהי דנתבטל העירוב כי אתא הגוי, מ"מ כששכרו ממנו חזר העירוב למקומו ולא היו צריכין לביטול רשות, כדאמרי' גבי ספינות שהיו קשורות זו בזו ועירבו יחד ונפסקו וחזרו ונקשרו דחזרו להיתירן הראשון, כדאיתא בשבת פ' הזורק [ק"א, ב'], אע"ג דכי נפסקו פסק העירוב, כי חזרו ונקשרו חזר העירוב למקומו. אלא ודאי מיירי שלא עירבו וכדפרישית, דסברי כמ"ד דכי ליתיה נמי אסר כדפרישית. ולא נהירא שהרי החליף שיטתו, דלעיל [ס"ה, ב'] באידך עובדא פרש"י כמ"ד כי ליתיה לא אסר. ועו"ק דא"כ הוו הנך אמוראי דלא דהלכתא, דהא קיימא לן דגוי כי ליתיה לא אסר. ועו"ק, דמנליה לר' אלעזר בסמוך דלא עירבו ובשביל זה הוצרכו לעשות ביטול, דילמא מיירי בעירבו, ולא היה שם רק שכירות ולא ביטול. לכ"נ לפ' דודאי בעובדא דהכא עירבו מאתמול, דשפיר מצו מערבי בלא שכירות כיון שלא היה שם הגוי, דכי ליתיה לא אסר כדפרישית, ומ"מ הוצרכו לבטל עכשיו דאתא גוי משום דכשבא הגוי פסק העירוב ונתבטל, וגם לאחר ששכרו מן הגוי לא חזר העירוב למקומו. ולא דמי לספינות דחזרו להיתירן הראשון, דהתם כשנקשרו מתחלה לא היו עתידות ליפסק בשבת והיה העירוב עירוב גמור, ולכך אמרי' גם כשנפסקו וחזרו ונקשרו דחזרו להיתירן הראשון, אבל הכא גם מעיקרא משעת העירוב הגוי ראוי לבא בשבת, ונמצא שמתחלה לא חל היתר העירוב לגמרי רק עד שיבא הגוי, וכשבא הגוי נפסק ונתבטל העירוב והיה כלא היה, וגם לאחר ששכרו מן הגוי לא יחזור העירוב למקומו. ומ"מ קשה דהוה לן למימר שבת הואיל והותרה למקצת שבת עד שיבא הגוי הותרה לכל השבת, כדאמר פ"ק דמכילתין [י"ז, א'] גבי עירבו דרך הפתח ונסתם הפתח הואיל והותרה הותרה. וי"ל דלא דמי, דהתם ההיתר היה היתר גמור, שהרי לא היה עומד ליסתם, אבל הכא נהי דהותר כל זמן שלא בא הגוי כדפרישית, מ"מ כיון שמשעת העירוב היה הגוי עתיד לבא ולבטל העירוב ולא היה מעולם היתיר גמור כדפרישית לעיל, שהרי ההיתיר היה תלוי ועומד בביאת הגוי, והגוי היה בידו לבא, הילכך לא אמרי' הואיל והותרה הותרה. וכי האי גונא אמרי' לקמן [ע"א, א'] גבי גר שמת בע"ש ובא ישראל אחר והחזיק משחשיכה בנכסיו אוסר, דאע"פ שהותר במקצת שבת לפי שלא החזיק מבעוד יום, כיון שהיה בידו להחזיק מבעוד יום, שהרי מת הגר מבעוד יום, הרי זה אוסר המחזיק על חבירו שהיה שכן הגר, הכא נמי היה הגוי בידו לבא מע"ש. ואפי' הלך למקום אחר שהוא רחוק, מ"מ לא פלוג רבנן. [א"נ איירי] כאן כשהגוי הלך למקום קרוב שיכול לבא מע"ש, הילכך לא אמרי' הואיל והותרה הותרה, כיון שההיתר תלוי ועומד כדפרישית. וא"ת מאי שנא מהא דאמרי' לעיל [כ"ו, ב'] חמשה השרויין בחצר אחת ושכח אחד מהם ולא עירב מבטל לחביריו ומשתרו, אלמא אע"ג דנפסק העירוב חזר למקומו כשביטל. וי"ל דמ"מ לא דמי, דהתם אותו ששכח היה ראוי לערב מאתמול. וא"ת הכא בהאי עובדא כיון שביטלו כדפרישית א"כ אמאי הוצרכו לשכור, הא כיון שביטלו הוה ליה יחיד במקום גוי, ויחיד במקום גוי לא אסר. וי"ל משום דא"כ ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי, כדאמר לעיל [ס"ד, א'] בעובדא דוהמן בר ריסתק. וא"ת הא לא דמיא לההיא דלעיל, דהתם לא היה הגוי רוצה (לשכור) [להשכיר], ושמא יהיה ימים רבים בענין זה שלא יהיה רוצה הגוי לשכור, ונמצאת מבטל תורת עירוב מאותו מבוי אי הוה סגי בביטול, אבל הכא הא בעי לאקנויי כמו שאנו רואים שהשכיר כשבא, רק שלא היה שם באותה שבת, וא"כ אין כאן ביטול תורת עירוב בשביל שבת זו, והדרא קושיא לדוכתה סוף סוף למה לו למיגר. וי"ל דגם הכא כיון שאם לא היה רוצה הגוי לשכור לא היה ראוי להתיר בשביל ביטול, משום דא"כ בטלת תורת עירוב כדפ"ל, א"כ כשמתרצה הגוי לשכור אין אמירתו מעלה ומורדת, דאין לסמוך על דיבורו, כדכתיב [תהילים קמ"ד] אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. וא"ת והיכי שכרו מן הגוי בשבת, והא אין עושין מקח וממכר לא בשבת ולא בי"ט, דמיתסר משום שבות. וי"ל כיון שאין עושין אלא להתיר טלטול בעלמא, א"כ לא הוי מקח וממכר אלא מתנה בעלמא הוא.
<h2>דף סו:</h2>
אלא דאתא הגוי בשבתא. ולהכי קרי ליה אין מערבין, דאע"פ שהיו יכולים לערב והיה העירוב טוב כל זמן שלא בא הגוי, שהרי כי ליתיה לגוי לא אסר, מ"מ כשבא הגוי פסק העירוב, ולכך קרי ליה אין מערבין משום דאין יכולין לערב עירוב גמור לכל היום, ושוב לא יחזור אפי' כשישכרו ממנו.
ליבטיל לבני פנימית אין ביטול רשות מחצר לחצר. וליכא למימר משום דליתיה לעירובייהו גבייהו כדאמרי' לעיל, משום דדוקא לעיל אמרי' הכי, משום דמ"מ דניבטיל בר פנימית דשכח ולא עירב לבני פנימית, מ"מ אינו יכול לילך בחיצונה ולהביא העירוב עמו משום דלא ביטל לחיצונה משום דאין ביטול מחצר לחצר, אבל הכא ששכח בר חיצונה, אם איתא דיכול לבטל לבני פנימית, א"כ בני פנימית יכולים לילך וליקח העירוב ולהביאו עמהם, ולכך צריך טעמא משום דאין ביטול מחצר לחצר.
איכא חיצונה דאסרה עלייהו. פי' משום שיש לחיצונה דריסת רגל על הפנימית מחמת הרגל העירוב שמרגילה שם, והוי כאילו דרה שם. וקשה דהכא משמע דאמרי' דיורין להחמיר, והאמר לעיל [מ"ח, ב'] רב ששת דלא אמרו דיורין להחמיר, דיורין שמורגלים ע"י עירוב, ותיקשי מהכא לרב ששת. ואע"ג דשמעתא היא הכא, מ"מ קשה דלקמן [ע"ה, ב'] בסוף פרקין איכא ברייתא שנויה בלשון זה כשמעתין דהכא. וי"ל דדוקא לעיל דליכא פשיעה כלל התם קאמר רב ששת דלא אמרו דיורין להחמיר, אבל הכא בשפשעה הפנימית ששכח אחד ולא עירב, אפי' רב ששת מודה דאמרי' דיורין להחמיר. מיהו קשה למ"ר, דאמאי איצטריך בסמוך גבי שכח אחד (מהם) מן החיצונה ולא עירב משום דאחדא דשא וכו', תיפוק לי משום דלא אמרי' דיורין להחמיר כיון שלא פשעה הפנימית. מיהו י"ל דאיצטריך למ"ד דיורין (גבי) להחמיר, והיינו לרב יהודה. אבל זהו דוחק, מ"מ תיקשי לרב ששת דאמר לא אמרו דיורין להחמיר. וי"ל דלא קשה, דהא לא אמרו דיורין להחמיר היינו דלא חשיבי כאילו היו ממש דרים שם, אבל מ"מ דריסת הרגל מיהא איכא ע"י הרגל, הילכך הכא דחיצונה אסורה במקומה משום דליתיה לעירוב גבה, אסרה על הפנימית דריסת הרגל שיש לה בפנימית ע"י הרגל עירובה כדפרישית, כדין רגל האסורה במקומה דאוסרת שלא במקומה, אבל לעיל גבי שלש חצרות שנתנו שתים החיצונות עירובם באמצעית, אע"ג שיש להם דריסת רגל ע"י הרגל העירוב מה בכך, הרי כל אחת ואחת מותרת במקומה, ולכך לא אסרה דריסת רגל דידהו על האמצעית, ודיורין גמורין נמי לא הוו דליהוו כאחד מבני חצר ששכח ולא עירב כדפרישית לעיל, משום דלא אמרו דיורין להחמיר לשוויינו כאילו דרים ממש שם כדפרישית, והילכך הא דקאמר הכא איכא חיצונה דאסרה עלייהו, לא משום דחשבינן כאילו דיירי חיצונה בפנימית ע"י עירוב, דהא לא אמרו דיורין להחמיר כדפרישית, אלא משום דריסת רגל דחיצונה דאסורה במקומה כדפ', דחיצונה אסורה במקומה משום דליתיה לעירובייהו גבייהו דהא בפנימית הוא, ובני חיצונה אינם יכולים לילך ולהביא עירובם אצלם מפנימית לחיצונה משום חלק ההוא בר פנימית דשכח ולא עירב, והוא אינו יכול לבטל לבני חיצונה דהא אין ביטול רשות מחצר לחצר. עוד פ"ה טעם אחר, דמיתסרא חיצונה משום דריסת רגל דפנימית האסורה במקומה. מ"מ נראה עיקר משום דליתיה לעירובייהו גבייהו וכדפ', וגם בקו' הוא. וכן משמע נמי מתוך תירוץ רבי' ברוך דאפרש בסמוך דהרגל עירוב אינו מועיל דאינו מרגיל דירה ממש אלא דריסת הרגל לבד, ודו"ק ותשכח. והקשה רבינו ברוך שסידר ספר התרומה, לעיל דקאמר ליתיה לעירובייהו גבייהו, תיפוק לי (משום) דלא מצו בני פנימית לבטל משום דאיכא חיצונה דאסרה עלייהו, כדקאמר הכא. וי"ל דחדא מתרי טעמי נקט. ועי"ל דוקא הכא חיצונה אסורה במקומה משום דליתיה לעירוביה גבה כדפ"ל, הלכך איכא על הפנימית משום דריסת רגל שלה כדפ"ל, אבל לעיל דאיתיה לעירובה גבה דחיצונה, א"כ חיצונה הוה משתריא במקומה לולא דריסת רגל דפנימית. ועי"ל, דוקא הכא שייך למימר דחיצונה אסרה עלייהו מפני הרגל העירוב, לפי שהעירוב מונח בפנימית, אבל לעיל שהעירוב מונח בחיצונה, א"כ אין לה הרגל בפנימית, ולכך ליכא למימר דחיצונה אסרה עלייהו.
ניבטיל לבני חיצונה אין ביטול רשות מחצר לחצר. והשתא הפנימית אסורה במקומה מן הדין, כדקאמר ליתיה לעירובייהו גבייהו, והחיצונה נמי אסורה משום דדריסת רגל של פנימית אוסרת, דהויא רגל האסורה במקומה ואוסרת שלא במקומה. וא"ת ונימא דניבטיל כולהו דיורי פנימית לגבי אותו ששכח ולא עירב, ויהא הוא מותר במקומו בפנימית בלא שום עירוב לפי שהוא יחיד, ומישתריא נמי חיצונה, ומשום דהוי הפנימית מותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה. וי"ל דמ"מ מיתסרא חיצונה משום דריסת הרגל דהנך דיורי פנימית שביטלו לגבי היחיד, דאינהו אסירי בפנימית והויא רגל האסורה במקומה. וא"ת וליבטלו הנך דיורי פנימיים גם דריסת הרגל שיש להם בחיצונה, דהשתא ליכא דריסת רגל החיצונה רק מאותו יחיד, והוא מותר במקומו שהרי בטלו חביריו רשותם לגבי דידיה. וי"ל כיון דאין בטול מחצר לחצר, א"כ הפנימיים אינם יכולים לבטל דריסת רגל שיש להם בחיצונה. וקשה למ"ר הר"פ נ"ע, אמאי משני מיד ליתיה לעירובייהו גבייהו, תיפוק לי משום טעמא דפרישית, דמ"מ אע"ג שבטל היחיד לגבי האחרי', מ"מ מיתסרא חיצונה משום דריסת רגל דאותו יחיד והוא אסור במקומו כשבטל רשותו ויאסר שלא במקומו. וי"ל דזה לא קשה, דודאי לא מיקרי אסור במקומו משום דמ"מ אותו יחיד הוא מותר בחלק האחרים שבטל להם, משום דהוי כאורח לגבייהו, אבל הכא אין האחרים מותרין בחלק אותו יחיד, משום דחמשה לגבי חד לא הוו אורחין, כדאמר לקמן בפרקין [ס"ט, ב'], כ"נ למר"פ נ"ע.
<h2>דף סז.</h2>
וחיצונה אסורה. משום דליתיה לעירובי' גבה דהוא בפנימית והרי הם בלא עירוב, וכולם אוסרין זה על זה דאינם יכולין להביא מפנימית לחיצונה משום אותו חלק דההוא בר חיצונה דשכח ולא עירב, והוא אינו יכול לבטל לבני פנימית משום דאין ביטול מחצר לחצר, ואפי' ע"י ביטול דבן חיצונה שלא עירב מ"מ חיצונה אסורה מהאי טעמא דפרישית. וא"ת וליבטלו כולהו בני חיצונה לגבי חד דלא עירב ולישתרי איהו מיהא בחיצונה, וליכא למימר דאתיא פנימית ואסרה עליה, דהא מותרת במקומה כדפרישית, וא"כ אינה אוסרת שלא במקומה, דאע"ג דמיירי אליבא דר' עקיבא לענין ביטול כדפ', מ"מ לענין רגל המותרת במקומה לא מיתוקמא סוגיא כר' עקיבא ודו"ק. וי"ל דאה"נ דמותר ההוא יחיד ע"י ביטול כדפ', אבל לא נחת לאשמועינן רק שריותא ואיסורא דהנך דעירבו דאין להם תקנה ע"י ביטול כדפ', (א"כ) ושפיר קאמר חיצונה אסורה, כלומר עיקר דיורי חיצונה אסורים, דהיינו כולהו דעירבו דאין להם תקנה ע"י ביטול כדפ'.
פנימית מותרת דאחדא דשא ומשתמשא. וא"ת היכי קאמר לעיל [ס"ו, ב'] גבי שכח אחד מן הפנימית וכו' איכא חיצונה דאסרה עליהו, ואמאי לימא דפנימית אחדא דשא ומשתמשא, כדקאמר הכא. וי"ל דטעמא דאמר אחדא דשא ומשתמשא היינו משום דא"ל לתקוני שתפתיך ולא לעוותי, והילכך לא דמי, דדוקא הכא קאמר דפנימית אחדא דשא וכו', משום דפנימית לא פשעה אלא החיצונה, ומשו"ה מצי א"ל לתקוני שתפתיך וכו', וכיון שהעיוות בא מאיתך לא תאסרי עלי, אבל אם שכח אחד מן הפנימית כי ההיא דלעיל, אינה יכולה לומר לה הכי, שהרי העיוות בא מתוך הפנימית, ומשו"ה קאמר איכא חיצונה דאסרה על הפנימית. וא"ת לעיל גבי נתנו עירובם בחיצונה ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, אמאי שתיהן אסורות, חיצונה מיהא תשתרי כיון דאיתא עירובה גבה ומשום דאחדא חיצונה דשא לפנימית, דכיון דפנימית פשעה א"כ תיחוד החיצונה דשא ומשתמשא, [ו]מסתלק הפנימית מדריסת רגל שיש לה על החיצונה ואז תשתרי חיצונה בלא שום ביטול, דכי היכי דאמר הכא כשהעירוב בפנימית וחיצונה פשעה דפנימית אחדא דשא ומשתמשא, ה"נ לעיל כשהעירוב בחיצונה ופנימית פשעה תיחוד החיצונה דשא לפנימית. וי"ל דלא דמי, דודאי הכא דין הוא דפנימית אחדא דשא לסלק ממנה החיצונה דהילכך אמרי לה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי, ומשום שאין לחיצונה תשמיש על הפנימית אלא בעבור הרגל העירוב והרי פשעה החיצונה, ומשו"ה אמרי' כדפ' דאחדא דשא וכו', אבל לעיל שיש לה לפנימית בלא שום הרגל עירוב דריסת הרגל על החיצונה לצאת לחוץ, בהא ודאי ליכא למימר דחיצונה תיחוד דשא לפנימית, דא"כ יהו מוסגרים בני הפנימית כל היום, שאין להם דרך אחר לצאת לחוץ. והא דקאמר הכא פנימית מותרת, ר"ל על ידי ביטול דחיצונה, שהרי בכי האי גוונא דוקא הוא דמשכחת לה מה שאמר רבא לעיל פעמים מבטלין, שהרי בכולהו קאמר רבא שתיהן אסורות חוץ מזו.
ופי' רש"י דהא דבעינן ביטול היינו לר' עקיבא, דלרבנן בלא בטול נמי אמרה ליה פנימית לחיצונה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי, ואחדא דשא ומשתמשא, ועקרה לה לעירוב משום דמעוותא לה בלא שום ביטול, כדאיתא לקמן בפלוגתא דר' עקיבא ורבנן בסוף פרקין [ע"ה, ב']. ותימה דמאי דוחקיה דרבא לומר דמיירי בביטול וכר' עקיבא, לימא דפנימית מותרת בלא ביטול וכרבנן. וי"ל דקים ליה לרבא דשמואל א"ל לההיא דלעיל דשתי חצירות זו לפנים מזו מתוך שאוסרין מבטלין, אלא שרבא בא להוסיף ולפרש דמה שאומר שמואל שתי חצירות זו לפנים מזו מבטלין דאינו בכל ענין, אלא פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין אלא שתיהן אסורות, כמו שמפרש והולך, ולכך ע"כ הוצרך לפרש הא דאמר הכא פנימית מותרת ע"י ביטול כר' עקיבא, דאי בלא ביטול כרבנן א"כ לא הוה מצי לאשכוחי פעמים שמבטלין, דהא שתיהן אסורות דגבי נתנו עירובן בחיצונה ר"ל אליבא דרבא גם ע"י ביטול, כדקאמר לעיל, וכמו כן שתיהן אסורות דגבי נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ר"ל כמו כן ע"י ביטול כדקאמר, וא"כ היכי משכחת לה דמבטלין, אלא ש"מ דר"ל פנימית מותרת ע"י ביטול. וא"ת ואביי דאמר לעיל דבשתי חצירות זו לפנים מזו דמתוך שאוסרין מבטלין בכל ענין, דליכא חילוק כלל, א"כ תיקשי ליה דהא ברייתא שנויה היא לקמן בסוף פרקין [שם] כלשון זה גבי פלוגתא דר' עקיבא ורבנן. וי"ל דאביי יתרץ דשתיהן אסורות דקאמר ר"ל עד שיבטל, אבל על ידי ביטול מותרות. וניחא טפי בהכי דהשתא הוי פירושא דשתיהן אסורות דקתני בכולה ברייתא בחד עניינא, דכולהו עד שיבטל קאמר, אבל לרבא לא הוי בחד גונ', דשתיהן אסורות דגבי נתנו עירובן בחיצונה ושתיהן אסורות דנתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ר"ל לרבא אפי' ע"י ביטול, ושתיהן אסורות דקאמר בברייתא גבי נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ע"כ גם לרבא ר"ל בלא בטול, אבל ע"י ביטול פנימית מותרת, דהא ר' עקיבא קאמר לה שתיהן אסורות, ומוכח לקמן דר"ל בלא ביטול אבל ע"י ביטול פנימית מותרת, דפריך לר' עקיבא נמי אמרה ליה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי ומשני דאמרה לה מבטילנא לך רשותי. ומ"מ אין זה קושיא כל כך לרבא, משום דגבי חיצונה מיהא הוי פי' אסורות אפי' ע"י ביטול כדפרישית הכא. והילך הכלל, לעולם החצר שאין העירוב אצלה אסורה משום דליתיה לעירובה גבה, לא שנא אם שכחת העירוב מעצמה לא שנא אם שכחת העירוב מחבירתה. ואותם שהעירוב אצלה אסורה מחמת דריסת הרגל של חבירתה שאסורה במקומה ואוסרת שלא במקומה, דאף חיצונה יש לה דריסת רגל בפנימית משום הרגל עירובה הנתון בפנימית, ולא שנא היכא דשכחת העירוב מעצמה ולא שנא אם שכחת העירוב מחמת (עירובה) [חברתה], ודו"ק ותשכח.
אמאי שתיהן אסורות ניבטיל האי בר פנימית לבני פנימית וניתי חיצונה ונישתרי בהדייהו. וא"ת א"כ לעיל גבי נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מן החיצונה דקאמר ניבטיל לבני חיצונה אתו בני פנימית ואסרן עלייהו, ליפרוך ליבטיל (בני) [בן] חיצונה לבני חיצונה לבד ואתו בני פנימית ולישתרו בהדייהו. וי"ל דודאי לעיל שיש לפנימית דריסת רגל גמורה על החיצונה, א"כ ודאי כי ניבטיל לבני חיצונה הוה ליה כאילו בטל בפירוש גם לבני פנימית, והוה ליה ביטול רשות מחצר לחצר כאילו בטל להדיא גם לפנימית, כיון שפנימית יש לה חלק קצת בחיצונה משום דריסת הרגל. אבל הכא שאין לחיצונה דריסת רגל גמורה על הפנימית אלא על ידי הרגל עירובה, א"כ כי בטל לבני פנימית לא חשיב כאילו בטל בפירוש לבני חיצונה ליחשב ביטול רשות מחצר לחצר, אע"ג דממילא מישתרא חיצונה ע"י אותו ביטול לר' אליעזר דאמר אין צריך לבטל לכל אחד ואחד.
כמאן כר' אליעזר דאמר אינו (יכול) [צריך] לבטל לכל אחד ואחד. והקשה ר"ת מקינו"ן, ולר' אליעזר נמי היכי קאמר הכי, הא טעמא דר' אליעזר הוי משום דמבטל בעין יפה היא מבטל, ומשו"ה הוי כאילו ביטל לכולם, והכא אילו ביטל לכולם לא יועיל משום דאין ביטול מחצר לחצר. וי"ל דקושיא זה מיתרצא (ה)[ב]קושיא אחרת שיש להקשות, דלעיל קאמר נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ניבטיל לבני חיצונה אין ביטול מחצר לחצר, ויש להקשות על זה דמאי קאמר אין ביטול מחצר לחצר והא אין זה ביטול מחצר לחצר, דהא כיון שחיצונה נתנה עירובה בפנימית א"כ יש לה הרגל בפנימית מחמת עירוב ששם הוא, וא"כ הוי כאילו דרה בה ותשמיש חד נינהו, ומהאי טעמא נמי אמרי' דלא מצי לבטולי לבני פנימית משום דאינה חשובה עילוה. אלא ודאי צריך לתרץ דאין זה מן הדין הא דחשבינן ליה מחצר לחצר, אלא משום גזירה בעלמא הוא אטו שאר ביטול מחצר לחצר היכא ממש דהוי מחצר לחצר, כגון היכא דהאי תשמישתא לחוד והאי תשמישתא לחוד, והשתא ניחא שפיר קשיא שניה, דדוקא לר' אליעזר ניחא שפיר הא דקאמר ניבטיל האי בר פנימית לבר פנימית וניתי חיצונה וכו', דלר' אליעזר דקאמר דאינו צריך להזכיר ביטול לכולם, א"כ אינו צריך להזכיר בפירוש ביטול לבני חיצונה, ניחא שפיר דליכא למגזר למידי, דמשום הכא ליכא למיחש כלל משום ביטול מחצר לחצר דאין זה מחצר לחצר כדפ', וגם ליכא למיגזר אטו בעלמא דילמא אתי למימר בעלמא דיש ביטול מחצר לחצר היכא דהוי ממש מחצר לחצר, שהרי אינו מזכיר בפירוש ביטול לבני חיצונה, אבל לרבנן דסבירא להו דצריך לבטל לכל אחד ואחד, א"כ הכא צריך להזכיר בפירוש ביטול לגבי חיצונה והא לא איפשר, דאע"ג דאין זה ביטול מחצר לחצר כדפ', מ"מ איכא למיגזר אטו שאר ביטול דמחצר לחצר ממש כדפ'.
מת גוי בשבת. ולא שכרו מאיתמול, אני אומר מבטלין. פי' רש"י דלא דמי לההיא דלעיל [ס"ו, ב'] דאתא גוי בשבת, דהכא אי בעי למיגר ולערובי מאיתמול מצי עבדי, ומשו"ה מבטלין. ולא דמי לשני בתים משני צדי ר"ה דאמרי' דאין מבטלין, דשאני התם דליכא לא אוסרין ולא מערבין, שהרי היה ר"ה מבעוד יום, אבל הכא איכא אוסרין, וגם מערבין איכא דאי בעו למיגר כדפ'. והמנונא אומר אין מבטלין. פי', דכיון דלא שכרו מאיתמול, א"כ אי בעו לערב לא מצו ערבי בלא שכירות, א"כ אין מערבין קרינא ביה. וקשה דלעיל [ס"ו, א'] משמע דהיכא דהוו מצי לעירובי מאיתמול דבכי האי גוונא לא קרינא ליה אין מערבין, מדקאמר לעיל ואי דאתא גוי מאיתמול לוגר מיניה. לכ"נ דהכא מיירי דאתא הגוי בשבת, והשתא אם לאו מה שמת הגוי שהיה עדיין בשבת, בהא ודאי לא מיבעיא ליה, דפשיטא דבכי האי גוונא אין מבטלין, דהא איכא תרתי שכירות ובטול, ותרתי לא עבדינן, אלא מיבעיא ליה משום דמת עכשו בשבת, דהשתא ליכא אלא חדא. א"ל אני אומר מבטלין. דלא דמי להקיפוהו גוים מחיצה בשבת, דהתם ליכא לא אוסרין ולא מערבין, שהרי קודם לכן היו אסורין מפני ר"ה שהיה שם מבעוד יום, אבל הכא איכא אוסרין, אע"ג דליכא מערבין שהרי עדיין לא בא לשם הגוי מערב שבת, מ"מ כיון דאיכא אוסרין מיהא שפיר מבטלין, דאע"ג דפרישית לעיל דאוסרין ואין מערבין אין מבטלין, היינו דוקא כי חסר תרתי שכירות וביטול, אבל הכא דלא חסר אלא חדא דהיינו שכירות, משו"ה מבטלין. והמנונא סבר דכיון דמ"מ אין מערבין כדפ', אין מבטלין.
<h2>דף סז:</h2>
ישראל יתר מבית סאתים אוסר. ופי' רש"י דהיינו דוקא קרפף שלא הוקף לדירה, אבל אי הוקף לדירה אפי' יתר מבית סאתים אינו אוסר. ור"י פירש דאדרבה, אם היה מוקף לדירה אז הוה אמרי' דבית סתאים נמי אוסר גם בישראל, משום דכיון שהוא מוקף לדירה א"כ יש לו עליו תורת חצר, דלא אמרינן בהאי פיתחא דמייחדא ליה ביתא ניחא ליה בההוא טפי אלא דוקא כשהוא אותו מקום שיש לו פתח פתוח לצד אחר כמו אותו של צד הישראל אחר דהיינו המבוי, וא"כ דוקא כשלא הוקף לדירה אז אמרי' בית סאתים אינו אוסר משום דכיון שלא הוקף לדירה א"כ יש לו עליו שם קרפף, והשתא הוה ליה לאותו ישראל אויר ממש באותו צד אחר כמו באויר המבוי, דמבוי חשיב קרפף, וא"כ בההוא פיתחא דמייחד ליה בההוא ניחא ליה טפי, והרי הוא כמבוי ממש שהרי יש לו שם קרפף. אבל כי הוקף לדירה א"כ יש לו עליו שם חצר ולא שם קרפף, והשתא אין לו אלא אותו אויר של מבוי, וא"כ אוסר, דליכא למימר בההוא פתחא וכו' כדפ', דכיון שאותו מקום אינו כמו של המבוי כדפ'. יתר מבית סאתים (אינו) אוסר. פי' בכל ענין בין הוקף בין לא הוקף, הוקף דהוי כמו חצר, וא"כ אין לו (אלא) אויר אלא אותו של המבוי כדפ', וכן לא הוקף דלא חזי לטלטול.
מן הים לתוכו לא שכיח. פי' ולא גזרו רבנן כרמלית דלא שכיח, ואע"ג דבשאר רה"י לכרמלית גזור, הנהו שכיח טפי, אבל הני תרתי כחדא יותר מבית סאתים ומתוכו לכרמלית לא שכיח. אבל תוכו שכיח, וכי שרי לטלטולי בגויה חזי ליה עלמא ומיחלף בר"ה. ולאו דוקא ים דה"ה שאר כרמלית. [פסק] מכאן היה מתיר ר"ת לגינה יתירה מבית סאתים שנועלה בשבת, דמותר לזרוק המפתח מר"ה שלנו שהוא ככרמלית לשם שהוא כרמלית, וגם יש ראייה מפ"ק דשבת [ו', א'] דחשיב ארבע רשויות לשבת, ואם היה כרמלית חלוק מקרפף היה לו לומר חמש רשויות וליחשוב קרפף שחלוק מכרמלית. ניסמוך אשיתוף. דמבוי דתנן במתני' [לקמן ע"ג, ב'] אם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן. נימרו לגוי וליתי ליה. ונראה דהיינו דוקא שלפני המילה, דאי מיירי אחר המילה א"כ אפי' ישראל נמי יכול להביאם, דהיינו פקוח נפש.
<h2>דף סח.</h2>
וניקני להו מר רביעתא דחלא בחביתא. פ"ה גבי אקני ליה ריפתא, בדיבור בעלמא דליכא טירחא, ולכאורה ה"ה גבי רביעתא דחלא דה"פ כדפ'. ומשמע מתוך פירוש רש"י דטריחא ליה מילתא לזכות משום שהיה צריך לאדם אחר שיזכה בעבורם, דאין אדם יכול לזכות ע"י בנו ובתו כדאיתא לקמן [ע"ט, ב'], וא"כ משמע דלא צריך זיכוי. וק"ק דלקמן פ' חלון [פ', א'] מסיק רב נחמן אחד עירוב תחומין ואחד שיתופי מבוי צריך לזכות. לכ"נ דניקני להו ע"י זיכוי קאמר, ואפ"ה קאמר אין משתתפין באוצר, כדאפ' בסמוך במסתפק, דאי מסתפק ממנו קודם שקדש היום אזל ליה השיתוף למ"ד אין ברירה. מיהו ניחא לפי' ר"ת דמוקי לה משום ברירה, אבל לפי' רבינו מנחם מיונ"י דאפי' דטעמא דאמר אין משתתפין באוצר משום דלא הונח לשם לשם עירוב, כדאפ' בסמוך בע"ה, [קשה] דמה בכך אם לא הונח לשם עירוב, כיון דהוה מזכה להו כדפ', ואי בשלא זיכה כדפי' הקו' דהשתא ליכא הנחה לשם עירוב רק במחשבה בעלמא, מ"מ קשה מההיא דחלון דמסיק רב נחמן דצריך לזכות. ושמא אביי ורבה בר חנין דהכא הוה סבירי כרב דאמר לקמן שיתופי מבוי אין צריך לזכות. וכ"ת יזכה להם ויועיל, וי"ל דטורח היה לו לזכותם ע"י אחר. מיהו קשה דפ' חלון [פ', א'] משמע קצת דאביי אית ליה דרב נחמן דאמר צריך לזכות. וי"ל דכולהו מילי דרבה עביד כרב. מיהו צ"ע קצת, דהא דקולי דרב לא עביד, [כדאמר] פ' כירה [שבת כ"ב, א'].
תניא אין משתתפין באוצר. פי' בדבר האצור כגון חבית של יין או פירות מכונסין אין סומכין על מה שבתוכו, משום דאין ברירה איזה היא של שיתוף, וכי מסתפק להו אזל ליה השיתוף. ומשמע דאפילו לא יסתפק ממנו קודם חשיכה, מ"מ לא מהני שיתוף בכך משום דגזרי' שמא יסתפק.
אמר רב הושעיא הא ב"ש הא ב"ה דתניא וכו'. (ע"כ) ב"ש אומרים והוא שחישב עליו להוציא קודם שימות המת, ואז אמרי' דמציל על כל הפתחים כולם דלא נחתא טומאה אשאר פתחים, אבל משימות המת כבר נחתא טומאה על כל הפתחים, דלא אמרי' הוברר הדבר דמעיקרא נמי הוי דעתי' לאפוקי בהאי פיתחא, פי' אלמא ב"ש אית ליה דאין ברירה. וא"ת א"כ אביי דאמר כמאן, כב"ש דלא כהלכתא. וי"ל דהכי הוה אביי משתמיט מרבה בר חנין, דלא היה רק דוחה אותו ממנו בדברים. ועי"ל דאביי יאמר דב"ש וב"ה לא פליגי בכלים דלמפרע, דכ"ע מודו דטמאים משום דאין ברירה לכ"ע גם לב"ה, ולא פליגי אלא בכלים דמכאן ולהבא, דבית שמאי סברי דמחשבת דידיה לא אלימא לטהר הפתחים מכאן ולהבא, כיון דכבר ירדה להם טומאה, (וב"ש) [וב"ה] סברי דמהניא שפיר לטהר הפתחים גם מכאן ולהבא. ורב הושעיא דקאמר הכא הא ב"ש והא ב"ה והא דאמר אין משתתפין באוצר אתיא כב"ש, סבירא ליה דבברירה פליגי ב"ש וב"ה כדפ'. וקשה דהא רב הושעיא גופיה מוקי התם במס' ביצה [י', א'] פלוגתייהו דב"ש וב"ה לטהר הפתחים מכאן ולהבא. ואומר ר"ת דגרסינן התם ר' אושעיא והיינו אותו שסידר הברייתות, והכא גרסינן רב אושעיא שהיה מאמוראי בתראי. ורבינו מנחם מיונ"י אומר דר' אושעיא דהכא היינו ר' אושעיא דפ"ק דביצה, ובלטהר הפתחים מכאן ולהבא פליגי כי התם, והכי מייתי ר' אושעיא, הא ב"ש והא ב"ה, דלב"ש דאמרי דדוקא אם שחישב עליו קודם שימות המת, אבל אם לא חישב עליו להוציאו עד לאחר שימות המת לא מהניא מחשבתו לטהר הפתחים גם לגבי מכאן ולהבא כיון דכבר ירדה טומאה לפתחים כשחישב עליו, א"כ כמו כן לדידיה גבי עירוב לא מהניא מחשבתו שמחשב על היין שבחבית לשיתוף לשוויי עירוב, כיון שלא הונח בחבית לשם עירוב, אבל לב"ה דסבירא להו (דסבר) דמחשבה דידיה מהניא לטהר את הפתחים מכאן ולהבא בלא שום מעשה אע"פ שכבר ירדה להם טומאה, א"כ כמו כן גבי עירוב מחשבתו משויא ליה עירוב בחבית. והשתא מתני' דבעל הבית שהיה שותף עם שכניו ביין דלא בעינן הנחה לשם עירוב, אתיא (כב"ש) [כב"ה]. וא"ת א"כ אביי דאמר כב"ש. וצ"ל דאביי לא הוה רק משתמיט כדפ', שלא היה רוצה לעסוק בעירוב. ומ"מ קשה דאדמותיב ליה מברייתא דאין משתתפין באוצר, לותיב ליה ממתני' דבעל הבית שהיה שותף עם וכו'. ואומר ר"ת מקינו"ן דמתני' דבעל הבית שהיה שותף וכו' ארישא קאי, דמיירי מאנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב, וע"ז קאמר שאם הוא שותף עמהם שפיר דמי, והשתא ניחא דלא מצי פריך ליה מההיא דבעל הבית וכו', משום דהתם כיון שרובן [עירבו] עדיף טפי ממשתתפין באוצר.
אי צריכא ליה ליחיימוה ליה אגב אימיה. פ"ה ע"י גוי. אבל לא רצה לפרש ע"י ישראל, משום דמסתמא ביום המילה הוה, דומיא דההוא עובדא דלעיל [ס"ז, ב'], וא"כ לא היה יכול לחממם הישראל, דהא היינו הכא אחר שבעה, ואמרי' בפ' מפנין [שבת קכ"ט, א'] דלאחר שבעה אפי' אומרת צריכה אין מחללין עליה אלא עושין לה ע"י ארמאי, אלא ודאי ר"ל ע"י גוי כדפ'. וא"ת א"כ דמיירי ביום המילה וע"י גוי למה לי אגב אימיה, אפי' אינה צריכה נמי מ"מ מותר לחמם ע"י גוי בשביל התינוק, דהא אמר לעיל נימא ליה לגוי ולייתי ליה, אלמא דמותר לעשות ע"י גוי לצורך התינוק. וליכא למימר דהכא שאני דהוי איסור דאורייתא לחמם המים לכך [לא] התירו ע"י גוי בשביל התינוק, אבל לעיל היינו להביא לו דרך חצרות שלא עירבו דליכא רק איסור דרבנן לכך הותר ע"י גוי בשביל התינוק לבד. זה אינו, דהא בה"ג פי' בהדיא בעובדא נימרו לגוי ונייתי ליה אפי' דרך ר"ה דהוי איסורא דאורייתא, והדרא קושיא לדוכתה מאי שנא הא מדלעיל, כיון דביום המילה היה כמו לעיל. לכ"נ דלעיל ודאי מיירי בחמימי שלפני המילה שהם לצורך המילה דומיא דההיא דמייתי עלה, והכא מיירי בחמימי דלאחר המילה דליכא צורך מצוה, לכך לא הותר רק אגב אימיה. וא"ת אם כן שהיה לאחר המילה א"כ פיקוח נפש הוא, ואפי' ישראל היה יכול לחמם בשביל התינוק, ואפי' ביום שלישי למילה, כדאיתא בשבת פ' ר' עקיבא. וי"ל דמיירי לאחר ג' ימים שכבר נתרפא הולד מן המילה, והשתא הנך חמימי דהכא לתענוג בעלמא לינוקא הוא ולא בשביל שום רפואה לינוקא. וי"מ דהכא ניחיימו ע"י ישראל קאמר, ומיירי בתוך שבעה ואחר שלשה ללידה, ולכך קאמר נישייליה לאימיה אי צריכא וכו', דאמר פ' מפנין משלשה ועד שבעה אם אמרה צריכה מחללין עליה את השבת. אי נמי ביום המילה היה, ומ"מ יש ליישב דע"י ישראל קאמר לפי שהיה תוך שבעה, ואע"ג דיום המילה יום שמיני הוא, מ"מ איפשר שהיה תוך שבעה ומעת לעת ללידה, כגון שלידתו ביום שבת סמוך לחשיכה נמצא לשבת אחרת בשחרית שהוא יום המילה עדיין הוא תוך שבעה דמעת לעת, ואמרי' פ' מפנין דתוך שבעה מחללין עליה את השבת, שבעה דמעת לעת קאמר. מיהו קשה לפי' זה דלמה לי לחמם ע"י ישראל ואגב אימיה, היה לחמם ע"י גוי בשביל התינוק כיון שהיה לצורך המילה כמו בעובדא דלעיל, ואי אחר ג' ותוך שבעה היה כתירוץ ראשון ולא ביום המילה, גם על זה קשה, דהיכי קאמר ניחיימוה ליה אגב אימיה שהתירו להרבות בשביל התינוק ע"י ישראל, הא אמרי' פ"ק דשחיטת חולין [ט"ו, ב'] המבשל לחולה שיש בו סכנה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, אלמא אסור להרבות עם החולה לצורך הבריא. ואע"ג דאמרי' בביצה [כ"א, ב'] ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו בי"ט אלא א"כ ראויין לשתייה, משמע הא ראויין לשתיה מותר להרבות גם לצורך רגליו, דלא דמי, דהתם מיירי בי"ט ומותר להרבות גם לצורך רגליו משום שמחת י"ט, אבל בשבת לא. לכ"נ כפי' ראשון דע"י גוי קאמר.
ואע"ג דמשמע בעובדא דלעיל שהתירו אמירה לגוי לצורך המילה, [פסק] מ"מ אין להתיר לומר לגוי להביא חומש בבית הכנסת לומר ההפטרה כששכחו להביאו מערב שבת, דדוקא לצורך מצות מילה שניתנה שבת לדחות אצלה התירו אמירה לגוי, אבל מצוה אחרת דלא ניתנה שבת לדחות אצלה אין להתיר אמירה לגוי. ומעשה היה בפריש ששכחו פעם אחת להביא החומש מע"ש לומר ההפטרה, והוליכו עשרה בבית שהיה שם החומש לומר ההפטרה שם במניין, ולא רצו להתיר לומר לגוי להביא.
<h2>דף סח:</h2>
ושמואל אמר לך אנא דאמרי אפי' כרבנן כו'. הוה מצי למימר כדאמר רבא לעיל משום דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא, אלא משום דתלמודא לא סבירא ליה הא דרבא דמפרש טעמא משום דלא ליהוו כי חוכא ואיטלולא, וכן רב אשי דבסמוך דמוקי פלוגתא דרב ושמואל בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן לא סבירא ליה הא דרבא. והכא בקנסו שוגג אטו מזיד. לאו דוקא קנסו, דלגבי ההוא דהוציא ליכא שום קנס, דאיהו בין הוציא בין לא הוציא אסור, אלא ה"פ גזרו שוגג אטו מזיד, כלומר גזרו שוגג דליהוי כחוזר ומחזיק אטו מזיד, ומזיד כ"ע מודו דהוי חוזר ומחזיק.
רב אשי אמר רב ושמואל בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קמיפלגי. רב דאמר כרבנן ושמואל דאמר כר' אליעזר. ונראה דהלכה כרב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין, מדמוקי רב אשי דבתראה הוא רב כרבנן, והלכה כרבנן כדמשמע לעיל [ס"ז, א'] גבי חיצונה בפנימית דקאמר רבא אנא דאמרי כרבנן. ועוד דהוי מחלוקת ואחר כך סתם, מחלוקת דר' אליעזר ורבנן בפ' עושין פסין [כ"ו, ב'], דאפי' מילתי' דרבנן שמעינן מהתם, דמדקאמר ר' אלעאי וכן שמעתי ממנו מר' אליעזר אנשי חצר ששכח וכו' ביתו מותר להם, מכלל דרבנן פליגי עליה דר' אליעזר, דאמרי דביתו אסור גם להם. וכן משמע דומיא דאידך מילתי' דלעיל מיניה, דקאמר ר' אלעאי שמעתי מר' אליעזר אפי' בית כור גבי גינה וקרפף, ובההיא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר התם בפרקין דעושין פסין, דכולהו אמוראי ותנאי דהתם אמרי שיעורא דגינה וקרפף בבית סאתים או שבעים אמה ושיריים. וכן משמע נמי התם [לעיל כ"ו, ב'] דקאמר הא ר' אליעזר והא רבנן, משמע רבנן דרמיזי התם דפליגי עליה דר' אליעזר וכדפ'. והשתא אתי בפשיטות דהוי מחלוקת ואחר כך סתם, מחלוקת בפ' עושין פסין כדפ', וסתם בפרקין דהדר, דקתני לקמן [ס"ט, ב'] ביתו אסור לו ולהן, ודייק מינה בגמרא ש"מ מבטלין וחוזרין ומבטלין, ואע"ג דדחי לה בתר הכי, מ"מ אשינוי לא נוקי וניסמוך. וכן פסק רב אלפס וריב"א דהלכה כרב. ועוד פי' הש"ר מקוצי, דאפי' לא הוי הלכה כרבנן אלא כר' אליעזר דאמר רשות ביתו ביטל, מ"מ הוי הלכה כרב לפי הך שינויא דרב אשי דרב כרבנן ושמואל כר' אליעזר, דכיון דטעמא דשמואל הוי משום דסבירא ליה כר' אליעזר דאמר רשות ביתו ביטל ואיסתלק ליה לגמרי והוה ליה כבר חצר אחריתי ואין ביטול רשות מחצר לחצר, והא קיימא לן כר' יוחנן דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר, כדקאמר רבא לעיל בההיא כר' יוחנן סבירא ליה דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר, וא"כ אין הלכה כשמואל אלא כרב כדפ'. ור"י אומר שמעשה בא לפני רש"י בחופה אחת שהוצרכו להוציא מבית הסמוכה לבית החופה לתוך בית החופה ולא עירבו, והורה להם רש"י שיבטלו רשותם זה לזה. אבל ר"ת חולק בדבר ואומר דאין מבטלין רשות מבית לבית, דא"כ בטלת תורת עירוב מבית לבית, שלא יחושו לערב כלל, אלא יבטלו זה לזה ויהיו מותרין שניהם, המבטל ומי המבטלו לו, ולא דמי לביטול רשות דחצר, דהתם ודאי לא ביטלת תורת עירוב בכך, דודאי לא יניחו מלערב לסמוך על הביטול, לפי שבביטול אינם מותרים כולם, שהרי המבטל נאסר להוציא מביתו לחצר שביטל, וכיון שאסור להוציא א"כ בשבת אחרת יערב, וא"כ אין כאן תורת ביטול רשות כדפ', אבל גבי מבית לבית שביטל כל ביתו לחברו ולא נשאר לו רשות מיוחדת לו, א"כ אינו נראה כחוזר ומחזיק גם כשיוציא המבטל מביתו לבית חברו, אלא הוי כאורח לגבי חבירו, שהרי נתן הכל לחבירו, וא"כ מישתרי גם המבטל להוציא כליו מביתו לבית חבירו, ונמצא שביטלת תורת עירוב מן הבית אי מהניא ביטול מבית לבית. ואשכחנא דחשו חכמים לדבר זה, לעיל [ס"ג, ב'] גבי עובדא דוהמן בר ריסתק, דא"ל רבא א"כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי. לכ"נ לר"ת דאין מבטלין מבית לבית. ומיהו יתכן פסק רש"י כגון שהיה למבטל חדרים פתוחים לביתו, ואותם חדרים לא ביטל', דהשתא לא ביטלת תורת עירוב מאותו בית, שהרי עכשיו הוא אסור להוציא מאותן חדרים לבית שביטל, דהוי כחוזר ומחזיק, כיון שאותם חדרים מיוחדות לו שלא בטלם, והשתא יערב ודאי לשבת אחרת כדי להתיר לו אותם חדרים. ומיהו גם בעניין זה אומר ר"ת דאין ביטול רשות מבית לבית, משום דחלוקות תשמישתייהו זו מזו ובעל הבית זה מסולק לגמרי מבית חברו, ואפי' לר' יוחנן דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר, מ"מ מבית לבית חלוקה תשמישתייהו טפי, דמהאי טעמא אמרינן דבית חלוק רשות לעצמו, מה שאין כן בשאר רשויות, דהא א"ר שמעון חצרות וקרפפות וגגות רשות אחת. וק"ק על פי' ר"ת ממילתיה דר' אליעזר, דאמר המבטל רשות חצרו רשות ביתו בטל, וביתו מותר להם ולו אסור, כדאיתא פר' עושין פסין [כ"ג, א'], וקפסיק וקאמר ביתו מותר להם אפי' להכניס ולהוציא מביתו דרך חצר לבתיהם, אלמא מהני ביטול רשות מבית לבית. ואע"ג דרבנן פליגי עליה דר' אליעזר, וגם קיימא לן [כותייהו] כדאמרי' לעיל [ס"ז, א'], כמאן כר' אליעזר דאמר אין צריך לבטל לכל אחד ואחד כי קאמינא לרבנן כדפ"ל, והיינו ההוא פלוגתא גופיה דרשות ביתו ביטל כדאיתא פרק עושין פסין [כ"ו, ב'], דהא בהא תליא, ורבנן סברי דביתו אסור לו ולהם דרשות ביתו לא ביטל, היינו דוקא בסתמא משום דאמרי' בעין רעה מבטל, אבל אם ביטל בפירוש רשות ביתו מהני אפי' כרבנן, כדמסיק פר' עושין פסין כיון דגלי גלי, אלמא יש ביטול רשות מבית לבית. ואפי' את"ל דביתו מותר להם דקאמר, היינו להוציא ממנו לחצר ולא לבתיהם, מה בכך, והלא טעמא דר"ת משום דבית חלוקה רשות לעצמה, והרי היא חלוקה גם מחצר של אחר כמו מבית לחצר. ושמא אינה חלוקה כל כך מחצר כמו מבית, לפי שבית יש לה חלק ותשמיש בחצר מה שאין כן מבית לבית. וגם לאותו טעם שפי' ר"ת משום דביטלת תורת עירוב מן הבית, לפי שאם היה הביטול מועיל שם היה מותר (כל) [גם] המבטל, דלא שייך חוזר ומחזיק כיון שנסתלק לגמרי, גם על זה קשה, שהרי לר' אליעזר דאמר רשות ביתו ביטל הרי הוא מסולק לגמרי, דביתו אסור שלא יהא כחוזר ומחזיק. כל זה לא ידע ליישב פי' ר"ת, אם לא נחלק דשאני התם שיש חצר עם הבית ומגו דמהני ביטול לחצר מהני נמי לבית, וגם משום החצר הוא נראה עיקר יותר (חוזק) חוזר ומחזיק.
והתניא, בניחותא, הדר וכו', ומעשה בצדוקי וכו', אמ' [להם] ר"ג וכו'. וא"ת מעשה לסתור, דברישא אמר הרי אילו אוסרין, אלמא דהרי הוא כגוי, ובמעשה דר"ג קאמר שהרי ביטל להם רשותו, אלמא משמע דאינו כגוי מדהועיל לו ביטולו. וי"ל דכמו כן נאמר חסורי מיחסרא, הרי אילו אוסרין ר"ג אומר אינו כגוי ומעשה בר"ג. וא"ת א"כ מאי מייתי מהכא, כמו כן צ"ל חסורי מיחסרא כמו בההיא דלעיל. וי"ל דלא מייתי אלא מרבנן דפליגי בצדוקי וסברי דהרי הוא כגוי, (אלא) [ולא] תיקשי לך צדוקי מאן דכר שמיה, דרבנן מיירי בצדוקי.
צדוקי הרי הוא כגוי ר"ג [אומר] צדוקי אינו כגוי. והק' בקו', אמאי לא פליגי בכותי כי היכי דפליגי בצדוקי. ותירץ דקא סבר ר"ג כותים גרי אריות הן, והוה להו גוים, ולכך מודה ר"ג דאסר כותי כגוי. וקשה לפי' דבחולין [ה', ב'] קאמר ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה, אלמא קסבר כותים גרי אמת הן כדמוכח לשם. ומיהו הקו' פי' דאינו ר"ג זקנו של רבי, אבל ר"י פי' מחמת הקושיות, שהוא זקנו של רבי, והיינו קשיא כדפ', והדרא קושיא לדוכתה. וע"ק דת"ק דמתני' ששונה דברי ר"ג היינו ר' מאיר, דסתם מתני' ר' מאיר, וגם בברייתא קתני בהדיא דברי ר' מאיר, ושמעינן ליה לר' מאיר דאמר כותים גרי אמת הן בפ' שור שנגח (את הפרה). לכ"נ דלעולם קסבר ר"ג כותים גרי אמת הן, ודקשיא לך ליפלוג וליתני נמי בכותי כי היכי דפליג בצדוקי, וי"ל דהיינו משום דכותים מעשיהם מקולקלים יותר מבצדוקי, דצדוקי אינו עובר בפרהסיא, כדאיתא בנדה [ל"ג, ב'] אע"ג שצדוקיות הן מתייראות הן מן הפרושים, ולכך קאמר ר"ג דצדוקי אינו כגוי, אבל כותי שעובר בפרהסיא מודה ר"ג דהרי הוא כגוי. מיהו אכתי קשה כיון דכותים גוים גמורים לכ"ע, א"כ ר' אמי ור' אסי שעשאום לכותים גוים גמורים לענין עירוב וביטול רשות בפ"ק דחולין [ו', א'], והשתא מה באו לחדש, מתני' היא, דקתני מי שאינו מודה בעירוב דהיינו כותי, הרי הוא כגוי, ור"ג נמי מודה בכותי כדפר"י. לכ"נ דר"ג פליג בצדוקי וה"ה בכותי, וסבר דבין כותי ובין צדוקי אינו כגוי, ומה שהזכיר צדוקי, חדא מינייהו נקט. והשתא ניחא שבאו ר' אמי ור' אסי לחדש לעשותם גוי גמורים, שקודם לכן נהגו העולם לעשות כר"ג דכותי אינו כגוי. והר"ר חיים אחי הרב שמואל מאייוורא [פי'], דבין לת"ק ובין לר"ג כותי אינו כגוי, והשתא באו ר' אמי ור' אסי לחדש לכו"ע. ומה שאומר ת"ק עם שאינו מודה, לאו בכותי קאמר אלא בבייתוס קאמר. וא"ת והא פר' בכל מערבין [ל"א, ב'] קתני השולח עירובו ביד מי שאינו מודה בעירוב, ומפרש רב חסדא מאן אינו מודה בעירוב כותאי. וי"ל דרב חסדא ה"ק, מאן אינו מודה בעירוב עכשיו (נמנו) שכבר גזרו עליהם ר' אמי ור' אסי, היינו כותאי, אבל ודאי כשנשנית המשנה לא היו כותים בכלל שאינו מודה בעירוב, שעדיין לא קלקלו מעשיהם כל כך עד בימי ר' אמי ור' אסי. וכן משמע מדקתני בברייתא בסמוך הדר עם הנכרי צדוקי ובייתוס וכו', ואילו כותי לא הזכיר, והברייתא באה לפרושי המשנה, מכלל דבמשנה לא דבר כלל מכותי. אבל ל"נ למ"ר הר"פ נ"ע, דאי שאינו מודה בעירוב היינו בייתוס כדפ', א"כ אמי פריך בגמרא צדוקי מאן דכר שמיה והוצרך לומר חסורי מיחסרא, והלא צדוקי ובייתוס הכל אחד כדמשמע בכמה דוכתין, והן שני תלמידים שיצאו ופקרו בימי אנטיגנוס איש סוכו, והכל מינים, ובייתוס משמע כל מיני מינות, וכיון שהזכיר בייתוס הוה ליה כאילו הזכיר צדוקי, לכך צ"ל כתירוץ ראשון.
<h2>דף סט.</h2>
והתניא מי שנתן רשותו וכו'. וא"ת מאי פריך, לימא (דברייתא) [דמתני'] מיירי דאפיק איהו ברישא ולא החזיק ומשו"ה אוסר. וי"ל דמשמע ליה למקשה דברייתא מיירי דאפקוה אינהו ברישא, מדלא קתני שביטל אלא קתני שנתן, משמע שנתן לגמרי שהוחזקו בני מבוי במבוי כבר, ואביי משני כאן שלא הוחזקו, פי' ברייתא מיירי בלא הוחזקו, אע"ג דקתני ונתן, מ"מ משכחת שפיר דקתני ונתן אע"פ דמיירי שלא הוחזקו. והתניא. בניחותא, פי' דקתני ונתן אע"פ שלא הוחזקו, כדמוכח בסמוך בסיפא דקאמר בד"א שלא הוחזקו, וע"כ כך הפי', דליכא למימר דמייתי אביי הברייתא למימר דמשהוחזקו תו לא אסר עלייהו, דא"כ למה ליה לאיתויי הך, מתני' (היינו) [היא] דקתני עד שלא יוציא (התועב הזה) ויאסר עליכם, וא"כ מתני' הו"ל לאתויי, אלא ש"מ כדפרישית.
אם עד שלא נתן רשותו הוציא. פי' רש"י דפליגי בהא, דכיון דהוציא חשיב ליה משומד לחלל שבתות, דר' מאיר סבר דמצי שפיר לבטל, ור' יהודה סבר דאינו יכול לבטל, ומיירי במשומד בפרהסיא, דאי בצינעא ליכא מ"ד דהוי משומד. ול"נ דא"כ העיקר חסר מן הספר דהיינו בפרהסיא, ולישנא משמע בין בצינעא בין בפרהסיא. וע"ק דא"כ למה נקט איסור הוצאה טפי משאר מלאכות, כמו כן הוי מצי למימר מכל איסורי שבת אם עשה אותו דהוי משומד. וע"ק דמשמע דלא פליגי אלא בהאי שבת, ובהאי פליגי אם יכול לבטל אם לאו, אבל בשבת אחר לא פליגי אלא סברי דבשבת אחר יכול לבטל, ואמאי כיון דטעמא הוי משום דחשיב ליה משומד לחלל שבתות, א"כ גם לשבת אחרת נמי אינו יכול לבטל. לכ"נ דודאי לכ"ע לא חשיב משומד הואיל ואינו רגיל בכך, אלא בהא פליגי, דר' מאיר סבר דהוצאה שהוציא קודם שנתן רשות לא מעכבא ויכול לבטל אחר כך, ור' יהודה סבר דכי היכי דהוצאה דאחר ביטול מעכבא מלהועיל הביטול אחר כך משום דהוא חוזר ומחזיק, כמו כן דהוצאה דקודם הביטול מעכבא משום דגלה בדעתו שאינו רוצה להקנותו לבני המבוי לאותה שבת.
כיון דחזייה לרבי יהודה כסייה. ותימה דבמועד קטן [י"ב, ב'] איתה דר' יהודה נשיאה גופיה נפיק בחומרתא דמדו(ד)שא אלמא דרב יהודה עצמו נפק ביה, וא"כ למה היה ירא ממנו שכסייה. מיהו י"ל דהתם מיירי בחצר דנפק, והכא מיירי לר"ה. אבל מ"מ קשה דהא כל כמה שאסרו חכמים לצאת לר"ה אסור אף בחצר כדאיתא בפ' במה אשה [שבת ס"ד]. לכ"נ דהתם לא הוציאו דרך מלבוש ותכשיט, אלא בידו בטלטול דעלמא ובחצר, וכדאמרי' השירין והנזמין הרי הן ככל הכלים וניטלין בחצר, דאינו אסור רק דרך תכשיט, והכא מיירי שהוציא דרך תכשיט דאסור אף בחצר כדפרישית.
<h2>דף ע.</h2>
א"ל צריך לבטל לכל אחד ואחד איתיבי' אחד שלא עירב וכו'. תימה אמאי לא מותיב ליה מברייתא דעושין פסין [כ"ו, ב'] דקתני בהדיא אין צריך לבטל לכל אחד ואחד. וכ"ת דההיא ברייתא מוקמת ליה כר' אליעזר והכא בין אביי ובין רבה כרבנן, א"כ היכי מותיב ליה מהך ברייתא דאחד שלא עירב וכו', דילמא דאתיא נמי כר' אליעזר. לכ"נ דלא שמיע ליה הך ברייתא דפ' עושין פסין. ועי"ל דהך ברייתא דמייתי דאחד שלא עירב וכו', מיפרשא מתני' דקתני אחד נותן רשות וכו' שנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות, שהרי כולה ברייתא מיירא בהכי לפרושי דין אחד לדין שנים, ולכך מותיב מינה אביי, דמסתמא מיתניא הברייתא אליבא דהילכתא כרבנן, כיון שבאה לפרושי המשנה. כ"נ למ"ר הר"פ נ"ע.
דהוה ומית. ופריך, אימא סיפא אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב ואי דהוה ומית אמאי לא. כלומר, אע"ג דהוו תרי כשקידש היום, מ"מ כיון דהאידנא בשבת מית חד מינייהו תו לא אסר, וליכא השתא אלא חד וליבטיל רשותיה לאידך שלא עירב. וא"ת כיון שהיה חי כשקידש היום ואסר ההיא שעתא, לימא הואיל ונאסרה נאסרה, ואע"ג דמית לאחר מכאן, מ"מ ליתסר רשותיה כיון שנאסר מתחילתו. ואע"ג דכי איתיה היה יכול לבטל לאותו שלא עירב כיון דהוה מצי לעירובי מאיתמול, מ"מ השתא דמית קודם ביטול ליתסר כדפ'. ואע"ג דכי ליתיה לא אסר, ה"מ כי ליתיה מעיקרא כשקידש היום, אבל האי דאיתיה בתחילת שבת ונאסר רשותו לאחד שלא עירב, ליתסר לכולי יומא, ואע"ג דמית לאחר מכאן בשבת. וי"ל כיון דמית פקע רשותיה שנסתלק כוחו ורשותו מן החצר ואין לך ביטול רשות גדול מזה, וגבי ביטול רשות לא שייך למימר כיון שנאסר נאסר, כדאמר לקמן חוץ מתורת ביטול רשות. הב"ע דהוה ומית. פ"ה דמיירי בשיירא שחנתה בבקעה וליכא יורש, דאי בביתו אסר היורש כדלקמן. ומיהו יש ליישב אף בביתו ומ"מ אין היורש אוסר, כגון שאינו דר באותו בית של אביו, ואמרי' לקמן [פ"ו, א'] כי ליתיה לא אסר.
יורש מהו שיבטל. ומיירי שמת אביו בשבת, מדקאמר דלא מצי לערובי, דאי מת מע"ש א"כ הי' היורש יכול לערב שהרי הרשות היה שלו מע"ש, אלא ודאי מיירי שמת בשבת. וא"ת כיון שמת בשבת אמאי אסר היורש, הא אמר בסמוך בברייתא אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק, פי' שהיה יורשו, משחשיכה אינו אוסר, פי' שמת המוריש משחשיכה, אין היורש אוסר על בני החצר, אפי' בא לדור שם בשבת, דומיא דרישא דמבעוד יום אוסר ואוקימנא לה לקמן בהכי. וי"ל דלקמן מיירי שאותו שמת מבני חצר עירב עם בני חצירו, וכיון שמת משחשיכה נמצא שקנה עירוב כשקידש היום, וכיון שהותרה מקצת שבת הותרה לכל השבת ואין היורש יכול לאסור, אבל הכא בבעיין מיירי שלא עירב אביו ולא הותרה מקצת שבת, ולכך כשמת בשבת אסר. וא"ת היכי דמי, אי היורש דר באותו חצר, פשיטא דמצי מבטל דלא גרע משכירו ולקיטו, ושפיר מצי לערובי מאיתמול, ואם אינו דר באותו חצר למה לי' ביטול, הא כי ליתיה לא אסר. מיהו י"ל דלא אשכחנא שכירו ולקיטו שיועיל רק גבי גוי. אבל מ"מ קשה מחמש ששבתו בטרקלין דאחד מוליך עירוב ע"י כולם. ומיהו יש לדחות, דשאני התם שכולן עיקר זה כזה, ואיירי שהיה דר שם מע"ש כדפ'. ועי"ל דמיירי שלא היה דר שם בע"ש, אבל בא לדור שם בשבת לאחר שמת אביו בשבת, ומיירי כגון שלא עירב אביו כדפ"ל.
<h2>דף ע:</h2>
וקתני חוץ ממבטל רשות. פ"ה ומדלא קתני חוץ ממבטל רשות ויורש, ש"מ דיורש אינו יכול לבטל, וקשיא לרב נחמן. ומשני אימא חוץ מתורת ביטול רשות, ויורש בכלל, דבן כרעיה דאבוה הוא. וקשה לפי' ודקארי לה מאי קרי לה, וכי לא היה יודע שיש לתרץ שיורש בכלל מבטל רשות. לכ"נ לר"ח דפריך הכי, וקתני חוץ מן המבטל רשות, וקס"ד דקאי אהקיפום גוים מחיצה דנאסר לכל השבת, דאמ' כל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת כולה, ועל זה [הוא] דקאמר חוץ מן המבטל רשות, כלומר הא דקאמר בהקיפום גוים מחיצה דנאסר לכל השבת כולה היינו דוקא כי לא ביטל, אבל אם בטל האחד לחבירו מותר בביטול זה. וכ"ת אי בלא ביטול פשיטא דנאסר לכל השבת כולה, ומאי קמ"ל. וי"ל דקמ"ל דאף אם עירבו מאיתמול על הספק לא מהני העירוב. ופריך הכי, אלמא דמהני ביטול בהקיפום גוים, אלמא דלא מצי לערובי מאיתמול, וה"ה ליורש שיכול לבטל אע"ג דלא מצי לערובי מאיתמול, וקשיא (לרב ושמואל) [לדבי שמואל]. ומשני אימא חוץ מתורת ביטול רשות, כלומר לא קאי כלל אשני בתים שהקיפום גוים, דהתם ודאי לא מהני ביטול, אלא קאי אכללא דקתני כל שנאסר למקצת שבת וכו', וקאמר חוץ מתורת ביטול רשות, כגון אחד ששכח ולא עירב, דהתם אע"ג דנאסר למקצת שבת מ"מ יהא מותר כשיבטל מכאן ואילך.
לאחד מן השוק מבעוד יום אוסר. פ"ה ואע"פ שאינו [דר] שם אוסר דאתיא כמ"ד לקמן [ע"ב, ב'] דמי שיש לו בחצר חבירו בית התבן ובית הקש ובית הבקר אוסר עליו. ודוחק הוא דא"כ אתיא הך ברייתא דלא כהילכתא, דקיימא לן כר' שמעון דאמר כי ליתיה לא אסר. לכ"נ להר"ם דמיירי שבא אותו שמן השוק לדור שם בשבת, והשתא אסר עליה, ואע"ג שלא בא שם מבעוד יום ליכא למימר הואיל והותרה הותרה, כיון דלא היה ההיתר לגמרי דהיה בידו לבא לדור שם מבעוד יום, ומידי דהוה אמחזיק בבית הגר בסמוך כדפרישית לעיל [ס"ו, א'] גבי אתא גוי בשבת. וא"ת מאי שנא מהניח את ביתו והלך אצל בתו באותה העיר דשרי ר' שמעון אפי' יחזור למחר בשבת. וי"ל דהתם עקר דעתיה טפי לכולי שבת, כיון שהיה דר שם מע"ש ובשבת הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר, והלכך אפי' אתרמי שחזר למחר בשבת בביתו בחצר אמרי' הואיל והותרה הותרה. וכן משמע נמי לישנא דר' שמעון דקתני אפי' הניח ביתו וכו', שכבר הסיח לבו, משמע שהסיח דעתו מלחזור לכולי שבת, אבל כאן שהניח רשותו לאחד מן השוק מבעוד יום, אע"פ שלא בא לדור מע"ש אלא למחר בשבת, מ"מ לא הסיח דעתו מאיתמול מלבא שם בשבת, וכיון דהדבר תלוי ועומד לא אמרי' הואיל והותרה הותרה, כיון שהיה ספק אם יבא שם בשבת. וכן פ"ה גבי המחזיק בנכסי הגר. משחשיכה אינו אוסר. וכגון שעירב עם בני החצר, דמסתמא דמילתא הכי הוי, שאחד מן החצר רגיל לערב עם בני חצרו, לכך לא חש לפרש.
<h2>דף עא.</h2>
אמר רב ובכלי אחד. אבל בשני כלים לא. תימה דלעיל פ' מי שהוציאוהו שרו ב"ה אף בשני כלים. וי"ל דלעיל מיירי כשהונח שם לשם עירוב, [אבל הכא לא הונח לשם עירוב] ולכך דוקא בכלי אחד אבל בשני כלים לא. א"ל אביי יין ויין ראוי לערב. ולכך מהני אפי' בשני כלים. וא"ת והא אמרי' בפ' מי שהוציאוהו [מ"ט, א'] דלא מהניא בשני כלים אלא במלייה למנא ואייתר, אבל אם הניחו מתחילה בשני כלים לא, דהוי כחולק עירובו, אע"ג דלעיל מיירי שהונח לשם עירוב, והכא בבעל [הבית] שהיה שותף עם שכיניו דלא הונח לשם עירוב קאמר אביי דמהני אפי' בשני כלים, אע"ג שמעיקרא נתנו בשני כלים, דהא בבעל [הבית] שהיה שותף מיירי. וי"ל דאמרי' השתא הסברא [היפך] ממה שפי' למעלה, דדוקא לעיל שהונח לשם עירוב, התם אמרי' דאם הניחו מתחילה בשני כלים לא, דהוי כחולק עירובו, שנראה שסותר העירוב שעשה כשחולקו עכשיו, אבל הכא שלא הונח לשם עירוב, לא דמי כלל לחולק עירובו גם כשמניחו מתחילה בשני כלים, שהרי עדיין לא קרא עליו שם עירוב.
הכא בחצר שבין שני מבואות עסקינן. תימה אמאי לא אוקי לה בחצר שבין שתי חצרות כי מילתי' דר' שמעון דמייתי. וי"ל דע"כ לא מיתוקמא מתני' בחצרות, דהא מיירי בשיתוף ביין, ובעירובי חצרות בעינן פת. ור' שמעון לטעמיה וכו'. פי' אבל לרבנן, לטעמייהו דאמרי כיון דלא עירבה חיצונה בהדי אידך חיצונה שלשתן אסורות, אפי' חיצונה בהדי פנימית. וא"ת לזה ביין ולזה ביין נמי, אמאי אין צריכין לערב לרבנן, כיון שלא עירבו חיצונות בהדי הדדי. וי"ל דקסבר דרישא מיירי בכלי אחד, ונמצא שעירבו שלשתן יחד כיון דשלשתן שותפין ביין בכלי אחד, אבל סיפא לזה ביין ולזה בשמן דמיירי בשני כלים, נמצא שלא עירבו חיצונות בהדי הדדי, כפ"ה.
<h2>דף עא:</h2>
ותרתי הלכתא למה לי. פי', בשלמא אי אמר הלכה כר' אלעזר ולא אמר הלכה כר' מאיר, לא הוה סגי בהכי, דהו"א דוקא כי נשתתפו ביין, דהכי מיירי ר' אלעזר, דומיא דמתני' דקתני שהיה שותף לזה ביין, התם דוקא אמרי' דאין סומכין על שיתוף במקום עירוב, משום דיין לא חזי לעירוב חצרות אלא פת דוקא, אבל אם נשתתפו במבוי בפת דחזי נמי לעירוב חצרות, הו"א דסומכין על שיתוף במקום עירוב, להכי איצטריך לומר נמי הלכה כר' מאיר, דאוקמה רב גידל אמר רב גם בנשתתפו בפת, ואפ"ה אין סומכין על שיתוף במקום עירוב. אלא לימא הלכה כר' מאיר כדאמר רב גידל אמר רב, והכא לרב קיימינן דאפי' בפת לא, ולא יצטרך לומר הלכה כר' אלעזר. וליכא למימר דר' מאיר לא אסר רק ביין ולא בפת, דהא לרב קיימינן הכא דפסיק כר' מאיר בסמוך אמר רב גידל אמר רב דפליגי בפת.
ה"ג רש"י, הקמ"ל דלא עבדינן כתרי חומרי בעירובין. וה"פ דלא עבדינן כתרי חומרי בעירובין אלא היכא דמפרש להו בהדיא כי הכא, והשתא אי אמרי' הלכה כר' מאיר לחוד, דאע"ג דר' מאיר תרי חומרי, ואסר אפי' בפת כדקאמר רב גידל אמר רב לקמן, דקאמר הכי, או משתתפין בפת ומותרין כאן וכאן, מ"מ לא עבדינן כתרי חומרי לאסור אפי' בפת, דהו"א שאינו פוסק הלכה כר' מאיר אלא בחדא לחומרא, כגון היכא דנשתתפו ביין דלא חזי לחצרות, אבל היכא דנשתתפו בפת דחזי לחצרות לא יהא הלכה כמותו, דהא הוי תרי חומרי, שהרי רבנן (שנו) [שרו] אפי' ביין. וא"ת ביין למה לי הלכה כר' מאיר, הא אפי' רבנן דפליגי בברייתא (ביין) [בפת] מודו (בפת) [ביין], כיון דמוקמינן פלוגתייהו בפת כדפ', דלאידך לישנא דפליגי ביין שרי ר' מאיר בפת כדמוכח לקמן. וי"ל דמ"מ איצטריך לאפוקי מרבנן דמתני' דשרו אף ביין בבעל הבית שהיה שותף. והשתא אי לא אמר הלכה כר' אלעזר אלא כר' מאיר, הו"א דוקא ביין פסיק כר' מאיר ולא בפת כדפ', קמ"ל הלכה כר' אלעזר דאייתר לאשמועינן דהא דאמר רב הלכה כר' מאיר היינו אפי' בפת, דאי ביין דוקא קאמר מהלכה כר' אלעזר שמעינן לה. ר"ח גרס דעבדינן כתרי חומרי בעירובין, ומ"מ הוי פי' כפ"ה, כלומר דעבדי' הכא דוקא כתרי חומרי בעירובין משום דמפרש ליה בהדיא כדפ', אבל בעלמא לא, והיינו נמי כפ"ה, שפי' דלא עבדינן בעלמא כתרי חומרי בעירובין רק היכא דמפרש לה בהדיא כי הכא.
מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי כדי שלא תשתכח וכו'. כלומר אע"ג דנשתתפו במבוי צריך נמי לערב את החצרות יחד כדי שלא תשתכח וכו', אבל בעירוב דחצרות לא סגי במבוי כיון דלא נעשה לשם שיתוף להתיר במבוי, אבל בשיתוף דמבוי סגי מן הדין גם להתיר החצרות מזו לזו שהרי השתוף מחברן יחד, אבל משום שכחת התינוקות לא שייכא גבי שיתוף דמבוי, אלא מן הדין הוא מה שאין סומכין יחד זו עם זו. (ולא) [והא דלא] סגי שיתוף, ה"מ כשלא עירבה כל חצר וחצר לעצמה, אבל אם עירבה כל חצר וחצר לעצמה דאז ליכא למיחש שמא תשתכח וכו', סגי בשיתוף ואין צריך לערב החצרות יחד זו עם זו, לפי דשיתוף דמבוי משוי ליה כחד, כדתנן במתני' שהמבוי לחצרות כחצר לבתים, מה עירוב דחצר משוי להו לבתים כחד אף שיתוף המבוי משוי להו לחצרות כחד. מיהו לשון משנתינו אינה ראייה לדבריו, דמשנתינו לענין חומרא קתני, לעניין שאם שכח אחד מן החיצונות ולא נשתתף דאסר כמו שכח אחד מן הבתים בחצר. ומ"מ טעם גדול אמר רש"י לדבריו, דאז לא שייך שלא תשתכח וכו'. והר"ר ידידיה פי', דע"כ צ"ל כפי' רש"י, דאל"כ מבוי שחצרות שלו אינם פתוחות זו לזו איך יועיל בו שיתוף, הרי החצרות אינם יכולים לערב יחד זו עם זו.
בפת דכ"ע לא פליגי דבחד סגי. או בעירוב החצרות זו עם זו או בשיתוף. וקשה דהא קתני בהדיא במילתיה דר' מאיר מערבין בחצרות ומשתתפין וכו', ומערבין היינו בפת, ואפ"ה בעי נמי משתתפין (וא"כ מבוי). מיהו הא לא קשיא, דאיכא למימר דה"ק מערבין בחצרות אם כבר נשתתפו במבוי, ואשמעינן דלא סגי בשיתוף דמבוי, אבל לעולם אימא לך שאם עירבו בחצרות קודם דלא בעי אחר כך שיתוף. אלא אי קשיא הא קשיא, ממתניתין [ע"ג, א'] דקתני בהדיא עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות ואסורין במבוי, אלמא לא סגי בעירוב חצרות, אע"ג דהוי בפת. לכ"נ לר"י לפרש, דהא דקאמר הכא בפת דכ"ע לא פליגי דבחדא סגי, אשיתוף דוקא קאי, דאם נשתתפו במבוי בפת לכ"ע לא בעיא עירוב דחצרות, אבל בעירובי דחצרות ודאי לא סגי אע"ג דהוי בפת. וא"ת ומאי שנא. וי"ל דשנא ושנא, דודאי גבי שיתוף דדינו ביין ובשאר מילי, א"כ כי שינו אותו לעשותו בפת מוכחא מילתא שנעשה גם לצורך החצרות, אבל בעירוב דחצרות בפת לא מוכחא מילתא שנעשה נמי לצורך המבוי, שהרי משפט עירובי החצרות כך הוא בפת. מיהו אכתי קשה דכיון דמתוך הפת אינו ניכר איזה לשם עירוב ואיזה לשם שיתוף, וכי קריאת השם מעלה ומורדת, ולמה יגרע בשביל שקראו עירוב חצרות. ואומר ר"י דאיכא היכרא במקום הנחתו, דמקום הנחתו של עירוב אינו במקום הנחתו של שיתוף, כדאמר לקמן [פ"ה, ב'] עירוב חצרות בבית שבחצר שיתופי מבואות בחצר שבמבוי, ולא כדפ"ה לקמן [ע"ג, ב' ד"ה מסובין] דאף בחצר שבמבוי קאמר גבי שיתוף וכ"ש בבית שבחצר, אלא אומר ר"י דדוקא [קאמר], דכי היכי דבבית שבחצר דגבי עירוב דוקא קאמר ולא בחצר, וגם הקו' מודה בזה, ה"נ שיתופי מבואות בחצר דוקא בחצר ולא בבית. וא"ת בבית אמאי לא, והלא משתמר יותר בבית מבחצר. וי"ל משום דחצר דמיא טפי למבוי, ועוד דהחצר קרוב למבוי טפי מבבית. והשתא ניחא דלא סגי בעירוב חצרות דבפת לגבי מבוי, משום דהוא מונח בבית כדין עירוב חצרות, ובית לא חזיא למקום הנחת שיתוף דמבוי כדפ', וא"כ מוכחא מילתא שאינו עשוי לשם מבוי, אבל כשעשה שיתוף בפת, אע"ג דהניחו בחצר כדין שיתוף, וחצר לא חזיא להנחת עירוב, מ"מ מוכחא מילתא שהוא עשוי גם לצורך החצרות ממה שעשאו בפת ובשיתוף סגי ביין.
<h2>דף עב.</h2>
נהגו העם כר' מאיר. פר' בתרא דמס' תענית [כ"ו, ב'] מפרש דנהגו ר"ל דאורויי לא מורינן כוותי' אבל אי עביד כוותיה לא מחינן בידיה, והשתא קשה הכא דאף אם יהא הלכה פסוקה כרבנן ולא כר' מאיר ויבא לעשות כר' מאיר להצריך תרתי עירוב ושיתוף, למה יש לנו למחות בו שלא לעשות להחמיר כר' מאיר. וי"ל משום דהוי ברכה לבטלה מה שמברך על העירוב אחר שעשה השיתוף, כיון דבשיתוף סגי כרבנן. ועי"ל דזמנין הוי ר' מאיר לקולא, כגון לענין חצר שבין שתי מבואות, דאמרינן לעיל עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם, לא עירבה כי אם עם האחד מותר לאותו שעירב עמו ואסור לאותו שלא עירב עמו, והשתא משכחת לה כגון שעירבה עם שניהם, עירוב דחצרות עירבה עם החצרות של זה ושל זה, ולא נשתתפה כי אם עם האחד, והשתא בעניין זה הוי ר' מאיר לקולא ורבנן לחומרא, דלרבנן ממאי דסגי בעירוב בלא שיתוף א"כ הוי עירבה עם שניהם ואסורה עם שניהם, ולר' מאיר דבעי תרתי ולא סגי בעירוב בלא שיתוף א"כ מותרת עם אותו מבוי שעירבה ונשתתפה עמו, דההוא דעירבה עמו בלא שיתוף הויא כאילו לא עירב כלל, דהא בעינן תרתי לר' מאיר, והשתא הוי ר' מאיר לקולא, ולכך קאמר נהגו העם כר' מאיר, דאי עביד כר' מאיר בההוא עובדא דפי' דהוי לקולא לא מחינן בידיה. ועוד משכחת לה לקולא לר' מאיר בחצר שבין שני מבואות בענין אחר, דאמרי' [מ"ט, א'] אם היתה רגילה באחד מן המבואות ובאחד אינה רגילה, אם עירב רגיל לעצמו וזה שאין רגיל לא עירב והיא עצמה לא עירבה דוחין אותה אצל שאינו רגיל, כגון זה כופין על מדת סדום והותר הרגיל לעצמה, והשתא אם עירב גם שאינו רגיל רק לא שיתף, לר' מאיר הוי כאילו לא עירב כלל ונדחת חצר אצלו והותר הרגיל, ולרבנן נאסר הרגיל, דאין לדחותה אצל שאינו רגיל משום כופין על מדת סדום, שהרי אינו רגיל מותר בעצמו מה שעירב אע"ג דלא שיתף.
ומודים בשמקצתם שרויים בחדרים ובעליות שצריכים עירוב לכל חבורה וחבורה. ומיהו מודים דאם יש לו לאדם סופר או מלמד דר בתוך ביתו, או בחדר או בעליה לבדו שהשאיל לו, או כעין אותם בחורים הדרים בבית רבם וכל אחד ואחד יש לו חדר לבדו, אע"פ שחלוקין מפתו של בעל הבית אין אוסרין עליו, ומותרין כולם בין בעל הבית בין הם להוציא מחדרים שלהם לרשותו של בעל הבית, ואפי' יש להם לבדם פתח פתוח לר"ה, ולא מיבעיא אם אוכלים כולם במקום אחד, כגון שהתלמידים אוכלין על שולחן רבם אע"פ שכל אחד ואחד ישן בחדרו שאינם אוסרין זה על זה, דקיי"ל (כשמואל) [כרב] דאמר מקום פיתא גרים, ואף אם אינם אוכלין על שולחן רבם רק בשבת וכל ימי החול אוכלין כל אחד בחדרו, דמקום פיתא דשבת הוא העיקר, כדאמרי' [לקמן פ"ו, א'] אפי' הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר, אלא אפי' אוכלין כל אחד לבדו בחדרו אף בשבת, אפ"ה לא אסרי עליה, כיון שיש להם אפייה ובישול אצל בעל הבית הוו להו כחד. ועוד כיון דבעל הבית השאיל להם החדרים והעליו', לא השאיל להם רשותו שיאסרו עליו. ועוד כיון דמצי לסלוקינהו הוו כחמשה שכירין ולקיטין דאמר לעיל [ס"ד, א'] לא אמרו דיורין להחמיר גבי גוי, דשכירין ולקיטין דלעיל ע"י שאלה מיירי, כדאמר רבא לשאל מיניה דוכתא וכו', וה"ה בבית ישראל דלא אסרי. ואע"ג דאיכא למימר דגוי שאני שהקילו בו יותר מבישראל, דבגוי יכול השכיר שהוא ישראל לערב בעל כרחו דגוי שהוא בעל הבית מה שאין כן בישראל, התם היינו טעמא משום דדירת גוי לא חשיבא כל כך כמו דירת ישראל, ולכך מצי השכיר ישראל שבבית הגוי לערב בעל כרחו מה שאין כן בבעל הבית ישראל. אבל מ"מ יש לנו ללמוד (משום) [משם] דכי היכי דלא אסרי החמשה שכירין זה על זה בבית הגוי, אע"פ דדירת הגוי לא שמה דירה, אפ"ה אין דירת הגוי שהוא בעל הבית מתבטלת לגבי השכירין שיאסורו זה על זה ולהצריך עירוב לכל אחד ואחד, כ"ש בבעל הבית ישראל דדירתו חשיבא טפי שיש לנו לבטל דירת השכירין לגבי בעל הבית ולא אסרי. מיהו הש"ר מקוצי היה מתמיה על זה, דהא בגמרא תניא [ע"ג, א'] חמש(ה) נשים המקבלות פרס מבעליהן וכן ה' עבדים מרבם דפליגי ר' יהודה בן בתירא ורבנן אי צריכי לערב אי לא, ולכאורה משמע דאפייה ובישול דידהו בבית בעליהם היא, כדמשמע לישנא דמקבלי פרס, וגם דומיא דאחין האוכלין על שולחן אביהם דמוקימנא במקבלי פרס, ומשמע שאפייה ובשול אצל אביהם, דהא לא חש התלמוד רק שיהא מקום פיתא ולא מקום לינה לחוד, ודוקא דטעמא משום דמקבלין, הא אי לא מקבלי פרס צריכין לערב לכ"ע, אלמא לא מישתרו בשביל אפייה ובישול דכולהו שהוא במקום אחד. וגם על אותו טעם שפי' ר"י משום דהשאיל להם החדרים ומצי לסלוקינהו, ומביא ראיה מחמשה שכירין דלעיל, לאו ראייה הוא, דיש לחלק דשאני התם שלא היו אותן שכירים בתוך הבית כי אם לפי שעה, אבל אותם הבחורים שהם בקביעות זמן ארוך בבית הרב, וכן הסופר או המלמד שדרים שם בקביעות חצי שנה או יותר, ודאי דירתם חשובה אצל בעל הבית כאילו שכרו ממנו וצריכים לערב. או שמא בחמשה שכירין שבבית הגוי דאמר לעיל, מיירי שיש לגוי תפיסת יד בחדר שהשאיל להם. והיה נוהג הש"ר מקוצי להצריך לבחורים לערב בלא ברכה כשאינם אוכלים עם הרב בשבת מיהא, ומיהו אם יש לרב תפיסת יד בחדרים שלהם, דהיינו שיש לו שום דבר שאינו ניטל בשבת או דבר שכבידו קובעו, אין צריך לערב כדאמרינן לקמן [פ"ה, ב']. ואולי לא אמרי' דאפייה ובישול במקום אחד מהני אלא דוקא להנך הדרים בחדרים ובעליות ובאותו בית עצמו של בעל הבית, שהכל בבית אחד, כמו אותם בחורים וסופר ומלמד שאין דירתם חלוקה לגמרי, אבל לבני אדם הדרים כל אחד ואחד בבית לבדו שדירתם חלוקה לגמרי, התם ודאי לא מהני אפייה ובישול. והשתא לא קשה מההיא דחמש נשים המקבלות פרס, דהתם מיירי שדרות כל אחת ואחת לבדה בבית חלוקה לעצמה, להכי לא מהניא אפייה ובישול. ומיהו על טעם דאפייה ובשול גופיה קשיא, דמנלן לומר סברא חדשה דלא אשכחנא בתלמוד, אם לא נאמר דאפייה הוי בכלל מקום פיתא. ונכון לערב בלא ברכה כדפי' הש"ר מקוצי.
חמש חבורות ששבתו בטרקלין וכו' ומודים במקצתן שרויים בחדרים וכו'. פי' רש"י דמיירי שכל אחת ואחת יש לה פתח לחצר, דאי כולם זו לפנים מזו ואין פתח לחצר רק החיצונה, וכולן יוצאות דרך החיצונה, א"כ היה לנו לומר דפנימי נותן עירובו ודיו ולא יהו האחרות צריכות לערב כלל, דכולהו הוו בית שער דפנימי, כדאיתא בסוף פרקין [ע"ה, ב']. ואפי' למ"ד לקמן בית שער דיחיד לא שמיה בית שער, מ"מ משלישי ואילך לא צריכין ליתן עירוב, כדאיתא לקמן.
חד אמר מחלוקת במחיצות המגיעות לתקרה. וקשה דהתנן במתני' ומודים במקצתן שרויים בחדרים ומקצתן שרויים בעליות דאוסרין זה על זה, והכא קאמר דפליגי במחיצות המגיעות לתקרה. וי"ל דמתני' מיירי במחיצות חשובות, והכא מיירי כשהם במסיפס, ובהא פליגי דאע"ג דמגיעות לתקרה מ"מ לאו מחיצה היא. ורש"י פי' דמתני' מיירי שהחדרים והעליות מפסיקות בטרקלין מתחלת בנין של הטרקלין, והכא מיירי במחיצות שנעשו מחדש בתוך הטרקלין, ואע"ג דמחיצות גמורות נינהו פליגי. אבל מחיצות שאין מגיעות לתקרה ד"ה עירוב אחד לכולן. וא"ת וכי טעמא דב"ש אתא לאשמעינן, ומשום דב"ה לא איצטריכא, שהרי ב"ה סבירא להו גם במחיצות המגיעות לתקרה דעירוב אחד לכולן, וכ"ש באין מגיעות. וי"ל דכיון דאיצטריך ריש מילתי' לאשמעינן דב"ה פליגי גם במחיצות המגיעות לתקרה, לאפוקי מאותו שאומר בתר הכי דבמחיצות המגיעות לתקרה לא פליגי, משו"ה אינו חושש לסיימה אליבא דב"ש.
<h2>דף עב:</h2>
אמר ר' יהודה הסכך. ה"ג ר"ח, ומפרש סכך עושה סככות, פי' כמו כובע וסככה. או שמא שם עירו היה כך, ואשכחנא עיר ששמה כך בספר יהושע [ט"ו], דכתיב מדין וסככה. ורש"י גרס סבר, משום שהיה חריף סבר. אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה הסבר. פי' דבמחיצות המגיעות לתקרה מודו ב"ה דעירוב לכל אחד ואחד, פי' רש"י.
בד"א כשמוליכין העירוב למקום אחר. פי' אשבתו בטרקלין קאי, ולהאי לישנא פליגי אם צריך ליתן לכל אחד ואחד פתו, אבל מודו כ"ע דאין צריכין לערב בעצמם, שהם כחד והוו כחמשה שגבו, ופליגי בהא דב"ש סברי דחמשה שגבו עירובן, שעירבו חצרן ובאין לערב עם חצר אחרת, אם מוליכות שם עירובן אין אחד מהם שליח לכולן אלא צריכין ליתן פת, והכא נמי בטרקלין צריכין כל אחד ליתן פת. והכי צ"ל ע"כ כדפרישית, דהם בעצמן זה עם זה אינם צריכין לערב אף לב"ש כדפ', מדקאמרי ב"ש כשעירובן בא אצלן דסגי בעירוב אחד לכולן, דאי הוו סברי דרשויות חלוקות הן בעצמן וצריכין לערב זה עם זה בעצמן, א"כ כי עירובן נמי בא אצלן מאי הוי, אמאי סגי בעירוב אחד לכולן כיון שהם רשויות חלוקות בעצמן, אלא ודאי כדפ'. אבל רש"י פי' במתני' דב"ש סברי דרשויות חלוקות הן כחמשה בתים, הן לגבי עצמן להוציא מזו לזו שצריכין לערב זו עם זו, ובין לגבי כשבאין לערב עם בני החצר שצריך עירוב לכל חבורה וחבורה כדקתני מתני', וב"ה סברי דהוו להו כחד בית, שהטרקלין מחברן בין לגבי עצמן להוציא מזו לזו שמותרין בלא עירוב, בין לערב עם בני חצר, שב"ה אומרים עירוב אחד לכולן, דהוו להו כחמשה שגבו עירובן, אע"ג דבמתני' לא הזכיר כי אם עירובן עם בני החצר, ה"ה לגבי עצמן פליגי, דהא בהא תליא, ואין חילוק כלל בין כשהעירוב בא אצלן בין כשמוליכין עירובן במקום אחר, כפ"ה במתני'. ופי' כן (ד)משום [ד]הכי משמע לכל אמוראי דלעיל דמוקמי פלוגתייהו במחיצות שאינן מגיעות לתקרה או במסיפס. וא"ת ואמוראי דלעיל דמוקמי פלוגתייהו במסיפס וכו', וסברי כדפ"ה במשנה, א"כ היכי פליגי להאי ברייתא דהכא דסברה דלא פליגי בעצמן, דכולהו סברי בעצמן דעירוב אחד לכולן. וי"ל דכולהו אמוראי דלעיל פליגי להאי ברייתא דהכא, והם סוברים כר' יהודה [ה]סבר ור' יהודה [ה]סבר תנא הוא ופליג.
אבל אם היה עירובן בא אצלן דברי הכל עירוב אחד לכולן. וא"ת וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן. וי"ל כדפ"ל [ע"ו, א' ד"ה אבל], דעיקר בא להשמיענו דפליגי ב"ה כשמוליכין עירובן למקום אחר, וקמ"ל דלא לימא כאידך לישנא דאמר איפכא. איכא דאמרי תנא בד"א בשעירובן בא אצלן. דב"ש סברי עירוב לכל אחד ואחד, וב"ה סברי עירוב אחד לכולן. והשתא ה"ה דפליגי אם צריכין לערב הם בעצמן זה עם זה אם לאו, דהא בהא תליא כדפ"ל [בד"ה בד"א], דב"ש סברי דהן עצמן צריכין לערב זה עם זה, וב"ה סברי דהן עצמן אין צריכין לערב זה עם זה, דהוו להו כחד שהטרקלין מחברן לב"ה, ולכך קאמרי כשמערבין עם אחרים ועירובן בא אצלן דעירוב אחד לכולן כדפ"ל. ולאו דוקא קאמרי ב"ה עירוב אחד לכולן דמשמע דצריכי' מיהא עירוב, דודאי הן בעצמן אינם צריכין כלל, כיון דעירובן בא אצלן, דהוה בית שמניחין בו את העירוב דאין צריכין ליתן פת. וכן ללישנא קמא דקאמר אבל עירובן בא אצלן ד"ה עירוב אחד לכולן, לאו דוקא הוא מהאי טעמא דפרישית.
כמאן דלא כחד. תימה הא תינח דלא אתיא כב"ה, דהא ב"ה משוי להו כחד, דקאמרי כשעירובן בא אצלן עירוב אחד לכולן, וה"ה דהן בעצמן אינם צריכין לערב לטלטל ולהוציא מזו לזו כדפ', אלמא הוו כחמשה שגבו עירובן, ואפ"ה אמרי דאם מוליכין עירובן למקום אחר עירוב (אחד לכולן) [לכל חבורה וחבורה], אלמא לא אתיא ההיא דמייתי כב"ה, אלא מנלן דלא אתיא כב"ש, והא טעמא דב"ש משום דסברי דאפי' הן בעצמן צריכין לערב מזו לזו כדפ"ל, וא"כ לא הוו כחמשה שגבו עירובן ולכך בעי עירוב לכל חבורה וחבורה, אבל בחמשה שגבו עירובן אימא לך דמודו ב"ש דעירוב אחד לכולן, ומאי קאמר דלא כחד. לכ"נ (כדפ') [כדפ"ה] דפי' דאע"ג דפליגי ב"ש בשעירובן בא אצלן ואמרי ב"ש דצריך עירוב לכל אחד ואחד, מ"מ סברי ב"ש דהן בעצמן אין צריכין לערב מזו לזו, דרשות אחת היא שהטרקלין מחברן, והוו להו כחמשה שגבו עירובן, ואפ"ה קאמרי ב"ש דכשעירבו עם בני החצר דצריך עירוב לכל אחד ואחד אפי' כשעירובן בא אצלן, כיון שצריכין לערב עם השנים, והשתא מייתי שפיר דלא כחד לא כב"ש ולא כב"ה, דהא ב"ש נמי משוי להו כחד לגבי עצמן כדפ', והוו להו כחמשה שגבו עירובן, ואפ"ה אמרי כשצריכין לערב עם אחרים דצריך עירוב לכל אחד ואחד אפי' כשעירובן בא אצלן, וכל שכן כשמוליכין עירובן למקום אחר. וא"ת והלא הקו' עצמו פי' לעיל גבי לישנא קמא, דקאמר בשעירובן בא אצלן ד"ה עירוב אחד לכולן, דכיון דמודו ב"ש דעירוב אחד לכולן כשעירובן בא אצלן, ה"ה ש"מ דקסברי ב"ש נמי דהן בעצמן אין צריכין לערב מזו לזו, דאינם רשויות חלוקות, דאי רשויות חלוקות הן לב"ש כי עירובן בא אצלן מאי הוי, אלמא דסובר הקו' דהא בהא תליא, דין עירוב דהן בעצמן ודין עירוב דעירבו עם אחרים בא אצלן, והכא אמרי' ללישנא בתרא דאע"ג דהוו רשות אחת לגבי עצמן חלוקות הן לגבי עירוב עם אחרים והעירוב בא אצלן. וי"ל דלא קשה מידי, דלעולם סבר הוא דנחשיב רשות לגבי עצמן יותר מלגבי עירובן עם אחרים אף כשעירובן בא אצלן, והילכך ללישנא קמא דמחשיב להו רשות אחת לגבי עירובן עם אחרים כשעירובן בא אצלן, כ"ש שהן רשות אחת לגבי עצמן כדפ"ה, אבל ודאי ללישנא בתרא אע"ג שאינם רשות אחת לגבי עירובן עם אחרים אף כשעירובן בא אצלן, מ"מ הוו רשות אחת לגבי עצמן כדפ"ה. וא"ת מ"מ מאי קאמר דלא כחד, הא מוקמי' לקמן [ע"ג, א'] הך ברייתא במילתי' דרבה, דקתני ערוב אחד לכולן בדליכא דיורין אחריני בחצר רק אותם חמשה שגבו עירובן, ולכך סגי בעירוב אחד לכולן, וא"כ מאי קאמר דלא כחד, דילמא הך ברייתא דקתני כשמוליכין עירובן למקום אחר עירוב לכל אחד ואחד מיירי בדאיכא דיורין אחרים בחצר, דמגו דהני אסרי הני נמי אסרי כדאיתא לקמן, וא"כ מיתוקמא אפי' כב"ה. וי"ל דלא דמי, דודאי לקמן גבי האחין שבתיהם פתוחות לחצר ואינם פתוחות זו לזו, התם שייך למימר מגו דאסרי הדיורין אחרים שבחצר אסרי נמי הני, כיון שהאחין אינם יכולין לטלטל מזה לזה אלא דרך החצר, אבל הכא גבי חבורות ששבתו בטרקלין שפתוחות מזו לזו ויכולין לטלטל מזו לזו בלא חצר, א"כ אין לאסור בשביל הדיורין שבחצר מטעם מגו, דמה עניין הדיורין אצל החבורות, כיון שהחבורות יכולין להשתמש יחד בלא החצר.
במקבלי פרס שאנו. פי' שאוכלין משל אביהן בבתיהם. וא"ת א"כ אמאי נקט במתני' אוכלין על שלחן אביהם, הו"ל למימר האחין האוכלין משל אביהם. וי"ל דא"כ הוה מישתמע אף כשאפייה והבשול בבתיהן של אחין חשיבי כחד, ואין צריכין לערב כשאין עמהם דיורין כיון שמ[ת]פרנסין משל אביהם, ולהכי נקט האי לישנא אוכלין על שלחן אביהן דמשמע שמקבלין פרס משלחן אביהן ממש, כלומר שהאפייה והבשול בבית אביהן, ולהכי חשיבי [כחד] כשאין עמהן דיורין, אבל אם היתה האפייה והבשול בבתיהן כאחריני דמו גם כשאין עמהם דיורין. ומכאן יש להביא ראייה למה שפי' ר"י גבי בחורים הלומדים בבית רבם, אם אפייה ובישול דידהו בבית רבם דאין צריכין לערב, אף כי כל אחד ואחד אוכל בחדרו גם בשבת. מיהו יש לדחות כדפי' הש"ר מקוצי, דשאני הכא דאיכא תרתי, האפייה והבישול בבית אביהן ועוד שאוכלין משל אביהן, כדמשמע לישנא דמקבלי פרס. והא דקאמר נמי בסמוך, דרב בי ר' חייא ור' חייא בי רבי אמרי אין אנו צריכין לערב שהרי אנו סמוכין על שולחנו, מיירי שהיו אוכלין משל רבם, כדמשמע לישנא סמוכין על שולחנו, דבימיהן היה רגילות שהרב מפרנס את התלמידים, כדאמר פר' אין צדין [ביצה כ"ח, א'] גבי שב ביניתא דבי רבי דאישתכח חמש מינייהו בבי ר' חייא וכו'. במקבלי פרס שנו. פי' שאוכלין משל אביהן בבתיהן, ולהכי קאמר כשמוליכין עירוב במקום אחר ויש עמהם דיורין דצריך עירוב לכל אחד ואחד, אבל כיון שעירובן (שי)בא אצלן שאז אינם צריכין ליתן פת משום בית שמניחין בו העירוב, ואינם צריכים לערב כיון דאגידי בי רב.
מי שיש לו בית שער וכו' אינו אוסר עליו. ואפי' אם אדם דר שם אינו אוסר, כדאמר לקמן פ' כיצד משתתפין [פ"ה, ב'] והדר שם אינו אוסר. וא"ת מ"מ הבית אוסר, כלומר הבית עצמו שבית שער זה לפניו יאסור. וי"ל דמיירי כגון שאותו בית עירב עם החצר, ואשמעי' דאע"ג דאותו הדר בתוך בית שער לא עירב אינו אוסר.
<h2>דף עג.</h2>
נשים המקבלות פרס וכו' מתיר בנשים. פי' שאינן צריכות לערב בעצמן, ודוקא בשעירובן בא אצלן או שאין דיורין אחרים בחצר, דכי האי גונא שרינן גבי בנים הסמוכים על שלחן אביהם, אבל אם יש עמהם (עירוב) [דיורין] ומוליכין עירוב ודאי צריך עירוב לכל אחת, דטפי לא אגידי הנשים בבעליהן מבנים באב, וכי האי גונא גבי אחין צריכין לערב כל אחד ואחד כדאיתא במתני'.
בעא מיניה אביי מרבה חמשה שגבו עירובן וכו'. וא"ת מאי מיבעיא ליה לאביי, והתניא בהדיא לעיל [ע"ב, ב'] חמשה שגבו עירובן עירוב אחד לכולן. וי"ל דלא שמיע ליה ברייתא דלעיל. אי נמי שמיע ליה ומיבעיא ליה אם הלכה כמותה אם לאו, משום דאוקימנא לעיל בפלוגתא דאידך ברייתא דקתני בד"א וקאמר דלא כחד.
האב ובנו הרב ותלמידו כרבים דמו או כיחידים דמו צריכין לערב או אין צריכין לערב. פ"ה דשתי בעיות הן, כרבים דמו לעניין שתי חצרות זו לפנים מזו ועירבה החיצונה לעצמה, ואמרי' במתני' [ע"ה, א'] דאם רבים בפנימית ולא עירבו לעצמן אוסרין על החיצונה משום דריסת הרגל, דהויין רגל האסורה במקומה ואוסרת שלא במקומה, אבל אם היו (אחרים) [יחידים] בפנימית דהשתא הויא פנימית מותרת במקומה אינם אוסרין על החיצונה, דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, והשתא מיבעיא ליה כשאב ובנו דרים בפנימית אם אוסרין על החיצונה משום דריסת הרגל שלהם כרבים אחרים. ועוד מיבעיא ליה אם הן בעצמן צריכין לערב כשאין עמהן דיורין, ומיירי במקבלי פרס, דאם היו אוכלין כל אחד ואחד משלו פשיטא דצריכין לערב. וקשה דמאי קמיבעיא ליה מתני' היא, דקתני האחין שאוכלין על שלחן אביהן, דאוקימנא במקבלי פרס, דקתני סיפא בזמן שאין עמהם דיורין אין צריכין לערב, וגם שמעינן מינה דכיחידים דמו שלא לאסור דריסת הרגל שלהן על החיצונה, דכיון דאין צריכים לערב א"כ הו"ל רגל המותרת במקומה. וי"ל דמתני' גופי' מיבעיא ליה אי מיירי במקבלי פרס כדאוקימנא לעיל, או שמא מיירי דוקא באוכלין ממש על שולחן אביהם אבל מקבלי פרס כי הכא צריכין לערב, דבמקבלי פרס מיבעיא ליה. ופשיט ליה מברייתא דקתני האב ובנו וכו', ולא קתני אוכלין על שלחן אביהם, ש"מ במקבלי פרס מיירי. ועוי"ל דלעולם מיירי שפיר דרמי בר חמא סבר דמתני' מיירי במקבלי פרס כדאוקימנא לעיל, אבל מיבעיא ליה במבוי שאין באותו מבוי רק שתי חצרות של האב ובנו, שהאחד מן החצרות של האב ואחת של בנו, ובמקבלי פרס ואין באותו מבוי חצר אחר, וחדא בעיא היא הא דבעי כרבים דמי וכו' והא דבעי צריכין לערב וכו', וה"ק כרבים דמו וצריכין לערב יחד או כיחידים דמו ואין צריכין לערב, והשתא ניחא, דלא דמיא למתניתין דקתני אין צריכין לערב כשאין עמהם דיורין, דהכא מיבעיא ליה (משמע) [משום] דבאותו מבוי ליכא כי אם אותם שתי חצרות דאב ובנו, ואיכא למיחש שמא תשתכח תורת עירוב מאותו מבוי, לכך מיבעיא ליה דשמא כרבים דמו ואצרכוה רבנן לערב שלא תשתכח, אבל מתניתין מיירי שיש חצרות פתוחות למבוי מלבד האב ובנו, דמקיימא תורת עירוב באינך ולא מישתכחא תורת עירוב, אבל הכא ליכא בכל המבוי רק אב ובנו מיבעיא ליה דשמא צריך לערב כדי שלא תשתכח תורת עירוב מאותו מבוי, דאי אינהו לא מערבי ליכא מאן (דפליג) [דמערב]. והכי מיבעיא ליה את"ל דכיחידים דמו ולא בעי לערובי, מבוי שלהם ניתר בלחי וקורה או לא, אי חשבינן להו חצרות [פתוחין] לתוכו אע"ג דלא בעי לערובי או לא, ופשיט ליה בהדיא מברייתא דקתני בזמן שאין עמהן דיורין וכו'.
<h2>דף עג:</h2>
נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן אתאן לרבנן דאמרי בחדא סגי. וא"ת דילמא בנשתתפו [בפת] ומיתוקם גם כר' מאיר כמ"ד לעיל [ע"א, ב'] בפת דכ"ע לא פליגי דבחד סגי. וי"ל דנשתתפו משמע בדרך שרגילות להשתתף דהיינו ביין. וכ"ת קסבר ר' מאיר אין ביטול רשות במבוי והא קתני וכו'. וא"ת לשמואל דאמר לעיל [ס"ו, ב'] אין ביטול רשות מחצר לחצר, לדידיה היאך יש ביטול רשות במבוי, והלא היינו ביטול מחצר לחצר, שבני חצר זו מבטלין רשותם שבמבוי לבני חצר אחרת. וי"ל דלא דמי, דלעיל מיירי שאין בני חצר זו יכולין לבטל חצרם לחצר אחרת לפי שבני חצר זו אין להם חלק ונחלה בחצר אחרת, ואפי' בשתי חצרות זו לפנים מזו אין לפנימית כי אם דריסת רגל על החיצונה, אבל הכא דמיירי לבטל רשותם שבמבוי זה לזה ודאי יכולים לבטל, שהרי לכולם יש להם חלק במבוי להשתמש זו כזה, כמו שיש לבתים תשמיש בחצר, הילכך יכולים ודאי לבטל זה לזה חלקו שיש לו במבוי, כמו בבתים בחצר שמבטלין רשותם זה לזה באותה חצר עצמה.
הכא כיון דרובא עריב. פי' רוב הבתים שבחצר עריב, לא מישתכחא תורת עירוב, ולכך מותרין כאן וכאן כשנשתתפו כולן ומן העירוב שכח אחד ולא עירב. [וא"ת] הכי נמי אימא איפכא, כשעירבו כולן ושכח אחד מבני המבוי ולא נשתתף, כיון דרובא נשתתפו לא משתכחא תורת שיתוף ויהיו מותרין כאן וכאן, ואמאי קתני במתני' שכח אחד מבני המבוי ולא נשתתף אסורין במבוי. וי"ל דלא דמי, דודאי כי שכח מבני המבוי דהיינו חצר אחת אז אוושא מילתא טפי, כי חצר אחת כולה לא נשתתפו, אבל כשנשתתפו כולן אבל אחד מבני חצר דהיינו אחד מן הבתים שבחצר לא [עירב לא] מישתכחא, אלא אוושא מילתא בבית אחת לבד. א"נ טעמא דשלא תשתכח מן התינוקות לא קאי אשיתוף רק אעירוב חצרות כדפ"ל [ע"א, ב' ד"ה מערבין]. ומיהו איצטריכא טעמא קמאי דפרישית, דשתוף כולהו וכן עירבו כל החצרות רק חצר אחת כולה שכחה ולא עירבה כלל דמיתסר, דמשמע מתני' דקתני שכח אחד מבני חצר וכו', כלומר אחד מן הבתים שבחצר שכח (אחד) ולא עירב, אבל שאר בתי חצר עירבו כולם, משמע הא כל החצר כולה כל הבתים שבה שכחו אסור, אע"ג דנשתתפו עם האחרת, והשתא מאי שנא חצר אחת שכחה ולא עירבה מחד מבתי החצר ששכח ולא עירב, אידי ואידי משום שכחת התינוקות, אלא משום דבחצר אחת כולה אוושא מילתא טפי כדפרישית לעיל.
כל שיתוף שאין מכניסו ומוציאו דרך פתחים למבוי. פי' שאין כל אחד מכניס חלקו מן השיתוף דרך פתח חצרו למבוי, ושם משתתפין יחד, ומשם מכניסו לאחת מן החצרות להניחו שם. ולכך לא תני פתוחות זו לזו, דאי הוו פתוחות זו לזו א"כ היה יכול להכניסו מחצר לחצר דרך פתחים שביניהם בלא פתח המבוי, וא"כ אפי' אם יכניסוהו דרך פתחים למבוי ודרך המבוי יוליכוהו לחצר אפ"ה לא הוי שיתוף, כיון שהם פתוחות זו לזו, גזירה דילמא מעיילי ליה דרך פתחים שביניהם ולא יכניסוהו ויוציאוהו דרך המבוי, ולעולם אין שיתוף במבוי מועיל אלא בשחצרות אינם פתוחות זו לזו, דהשתא אינו יכול להכניסו אלא דרך פתחים למבוי כפ"ה. וקשה לפי' דלעיל [ע"א, ב'] תנן מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי דברי ר' מאיר, ומדקתני מערבין בחצרות אלמא בפתוחות זו לזו מיירי, שמערבין בחצרות יחד זו עם זו, וקתני משתתפין במבוי דמהני שיתוף. ויש לדחות דמערבין כל חצר לעצמן קאמר, ולא מערבין החצרות יחד זו עם זו קאמר, ולעולם בשאינם פתוחות זו לזו. אבל הא ליתא דע"כ מערבין בחצרות זו עם זו קאמר, דהא רבנן פליגי עליה דר' מאיר ואמרי או מערבין או משתתפין, ומדקאמרי דבמערבין לחוד סגי בלא שיתוף ש"מ דמערבין יחד זו עם זו קאמר, דאי במערבין כל חצר לעצמה קאמר, בהא לא הוו אמרי רבנן דסגי בעירוב בלא שיתוף, והדרא קושיא לדוכתה. וי"ל דודאי לעיל מיירי בפתוחות זו לזו מדמערבי יחד, מיהו אינם פתוחות זו לזו בפתח גמור כי אם דרך חלונות, שיש חלונות מזו לזו, ולכך מהני שם שיתוף, דכיון דלא סלקי בהדיא מזו לזו ולא ניחא תשמישתי' ליכא למיגזר דילמא מעיילי ליה לשיתוף דרך אותם החלונות, והא דקאמר דפתוחות זו לזו לא מהני שיתוף, היינו בפתוחות בפתח, כגון שיש פתח גמור מזו לזו דניחא תשמישתיה, לכך גזרינן דילמא מעיילי ליה לשיתוף דרך הפתחים שמזו לזו, ומשום הכי לא הוה תני רב פתוחות. וא"ת וליתני פתוחות ולוקמה בפתוחות דרך החלונות כי ההוא דלעיל. וי"ל דפתוחות הוה משמע בפתח גמור, שיש פתח הגון ביניהם.
דאפקיה ועייליה. פ"ה דאפקיה לכל החצרות, שצריך שיכנס השיתוף לכל החצרות, ומהם עייליה למבוי וממבוי לחצר שהונח שם [וקשה דהול"ל דעייליה ואפקיה ועייליה]. לכ"נ דאיירי דליכא כי אם שתי חצרות פתוחות לאותו מבוי, והשתא אפקיה מחד מינייהו למבוי וממבוי עייליה לחצר שניה, ושם הונח השיתוף. מיהו לפי' זה ק"ק לישנא דאפקיה שמפרשי' למבוי, וגבי מבוי שייך הכנסה כדקאמר שאין מכניסו דרך פתחים למבוי כדפ"ל, וצ"ע.
ת"ש בני חבורה שהיו מסובין וכו', ואמרי לה משום שיתוף. וא"ת דלמא מיירי כשכל אחד הביא פתו מביתו, דהשתא הוי אפקיה. וי"ל דמשמע ליה דמיירי שאחד מהם הזמינם, וא"כ הפת הוא לאותו שהזמינם לסעודה שלו. וא"ת אכתי לישני דמיירי שאותו בעל [הבית] שהזמינם אפקיה ועייליה קודם לכן. וי"ל כיון דבההיא שעה דאפקיה ועייליה עדיין לא היו שותפין בפת, שאינם שותפין עד שיתחילו לאכול, א"כ לא מהני הא דאפקיה ועייליה קודם לכן, דאכתי לא היה עליו שם עירוב.
אלא היינו טעמא דרב דקסבר דאין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו. פ"ה ומשו"ה לא תני פתוחות, דאי הוו פתוחות זו לזו א"כ איפשר שיהו חד ע"י עירוב שיערבו יחד מן פתחיהם, וא"כ כחדא חשיב להו. ולית' לרב הא דתניא לעיל האב ובנו הרב ותלמידו מבוי שלהם ניתר בלחי וקורה ואע"פ שהם כחדא, אלא סבירא ליה לרב דכל היכא דאין צריכין לערב, אי נמי צריכין לערב אלא דיכולין לערב בלא שיתוף, דלא מישתרי ההוא מבוי בלחי וקורה עד שתהא שם חצר אחרת שאינה פתוחה לחברותיה, או שתי שורות של חצרות אחת לצדו האחד ואחת לצדו האחר והמבוי ביניהם, שאין יכולות להתערב אלא ע"י אותו מבוי כפ"ה. ודוחק דהרי קיימא לן כרב בהא, כדאמר רב נחמן לעיל [י"ב, ב'] נקטינן איזהו מבוי שניתר בלחי כל שבתים וחצרות פתוחים לתוכו, משמע שהלכה פשוטה היא כך וליכא מאן דפליג, ומשמע לעיל דהילכתא כההיא ברייתא דהאב ובנו וכו' מדמייתי לה לפשוט הבעיא, וא"כ קשיא הילכתא אהילכתא. וע"ק דלעיל [ע"א, ב'] אמרי רבנן או מערבין או משתתפין, וע"כ בפתוחות זו לזו איירי דעירבו כולן ביחד, מדסומכין על אותו עירוב במקום שיתוף, ולכאורה נראה דבסתם מבוי מיירי שניתר בלחי וקורה, שמכח זה לא תני רב במתני' פתוחות משום דבסתם מבוי מיירי, וא"כ לעיל במילתי' דרבנן (דפריך) [לפרוך] אותו מבוי היאך ניתר בלחי וקורה, הא כיון דפתוחות זו לזו א"כ ליכא חצרות פתוחים לתוכו כדפ'. לכ"נ לפרש לפי שיטת רש"י, דהא דמשוי להו עירוב כחד בפתוחות זו לזו לפי שיכולין לערב יחד בלא שיתוף המבוי, לאו משום עירוב לחודיה, אלא היינו משום דכיון שפתוחות זו לזו בפתח גמור העשוי לכניסה ויציאה דין הוא שיעשה החצרות בכך כחצר אחת. והשתא ניחא ההיא דהאב ובנו, דהתם ליכא פתחים כלל מזו לזו, להכי לא חשיבי כחד, דנהי דהוו כחד לענין היתר טלטול בלא עירוב, הא לא עדיף הא דאין צריכין לערב באב ובנו מהיכא דצריכין לערב ועירבו, כגון בכל סתם מבוי דבני אדם דעלמא פתוחות זו לזו, דע"י עירוב ושיתוף מיהא מישתרו כחד ואפ"ה קרינן ביה בתים וחצרות להתירו בלחי וקורה. וההיא דלעיל דמערבין או משתתפין מיירי שיש חלונות מזו לזו למעלה מג' טפחים, להכי לא משוי להו עירוב כחד, דלעולם לא משוי להו עירוב כחד אלא דוקא היכא דיכולין [לערב] דרך פתח גמור כדפ'. ומ"מ ע"כ צריכין לטעם דעירוב עם טעמא דפתח גמור, דמה לנו ולפתח שביניהם אם לא משום שיכולין לערב דרך שם להתירם יחד. אבל מ"מ קשה על פי' רש"י לר"ת, מההיא דפ' ר' אליעזר [ד]מילה [שבת ק"ל, ב'], דמסיק התם גבי ההיא דמבוי שלא נשתתפו בו וכו' דגם כי עירבו חצרות עם הבתים לא חשיבי בתים וחצרות כחד לומר נתקו חצרות ונעשו בתים ולא יהא ניתר המבוי בלחי וקורה, אע"ג דעירבו דרך פתח גמור העשוי לכניסה ויציאה מן הבתים לחצר, וא"כ חצרות נמי לא יחשבו כחד בשביל שיכולין לערב דרך פתח גמור שביניהם. לכ"נ לר"ת דלהכי לא תני פתוחות זו לזו, משום דא"כ הוה משמע דכל החצרות הויין לפנים מזו ופתוחות זו לזו, והאחת מהן החיצונה לבדה פתוחה למבוי, וא"כ אין כאן חצרות פתוחות לתוכו, דהא ליכא כי אם אחת מן החצרות (פתוחו') [פתוחה] למבוי, החיצונה לבדה, ואינו ניתר בלחי וקורה, אבל ודאי אם היו זו אצל זו וכולן פתוחות למבוי מיקרי שפיר בתים וחצרות פתוחים לתוכו, אפי' הם פתוחות זו לזו בפתח גמור. והשתא לפי פי' ר"ת (לא) יש ליישב גם לפי מאי דס"ד מעיקרא דטעמא משום דכל שיתוף שאין מכניסו ומוציאו דרך פתחים למבוי, דלהכי לא תני פתוחות זו לזו דא"כ הוה משמע שכל החצרות זו לפנים מזו כדפי' ר"ת, וא"כ אין יכול להכניס השיתוף מפתחי חצרות הפנימית למבוי, שהרי הפנימית אין להם פתח גמור למבוי כי אם זו פתוחות לזו, וצ"ע.
<h2>דף עד.</h2>
הכא נמי לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה. פ"ה דלא גזרינן אי שרית לאפוקי [מאני] דחצר למבוי אתי נמי לאפוקי מאני דחצר דרך מבוי, והרי החורבה רשות אחרת היא שיש לה בעלים אחרים, והיא לא נשתתפה עמהם במבוי, דאינה צריכא שאינה אוסרת במבוי, כדתניא לעיל [ע"ב, ב'] אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד, והיינו מקום פתא או מקום לינה, ולהכי לא הוצרכה לשתף במבוי, ומ"מ אסור לטלטל מרשות אחרת לתוכה, דנהי דדירה בלא בעלים לא שמה דירה, היינו דוקא לענין שאינה אוסרת על האחרים לא בחצר ולא במבוי, אבל לטלטל מרשות אחרת לתוכה ודאי אסור כפ"ה. ול"נ דמה ענין דהכא דמאני חצר לחורבה לההיא (דלעיל) [דלקמן] [צ"א, א'] דפליגי רב ור' יוחנן במילתיה דר' שמעון בעירבו, הא אפי' לרב דאמר דוקא לא עירבו אבל עירבו לא, דגזר דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר, לא גזר הכא גבי חורבא, דדוקא גבי חצרות שייך למיגזר בעירוב, דאי שרית לאפוקי מחצר לחצר כלים ששבתו בחצר אתי נמי לאפוקי כל הכלים הנמצאים בחצר, אפילו אותם כלים ששבתו בבית, כיון דמאני בתים שכיחי בחצר דעירבו, אבל הכא גבי (חרוב) [חורבה] אמאי אית לן למיגזר שלא להוציא מן החצר למבוי פן יבא נמי להוציא אותם כלים מן המבוי לחורבה, גזירה כזו לא מצינו בשום מקום, דאטו מי אסרינן לטלטל מבית לחצר מעורבת דילמא אתי להוציא אותם כלים לחצר אחרת הסמוכה לה שאינה מעורבת, הא ודאי לא גזרי', שהרי אף רב דגזר לא אסר אלא מחצר לחצר, אבל לא אסר מבית לחצר, והכא נמי הא דחורבה מה שפ"ה להא דמיא. לכ"נ דלעולם לר"י מותר להוציא מן החצר למבוי ולא גזרי' דילמא [אתי] לאפקינהו לחורבה כדפ"ה, אלא הכי מייתי ר' יוחנן לטעמיה מההיא דחורבה, דכיון דאמר ר' יוחנן אפי' חורבה מכאן מותר המבוי בלחי וקורה, שהחורבה מועלת להתיר המבוי, ש"מ דקסבר ר' יוחנן דמותר להוציא מן המבוי לחורבה מיהת מאני דמבוי גופיה ששבתו במבוי, דאם היה אסור להוציא כלל מן המבוי לחורבה א"כ לא היתה החורבה מועלת למבוי להתירו בלחי וקורה, דהא כמאן דליתה דמיא כיון דאסור לטלטל ממנה למבוי, אלא ודאי מותר לטלטל מן המבוי לחורבה מאני דמבוי גופיה מיהא, והיינו ר' יוחנן לטעמיה, דלרב דאסר גבי חצרות בעירבו אפי' מאני דחצר גופיה דילמא אתי לאפוקי גם מאני דבתים לחצר אחרת, הכא נמי גבי חורבה הוה אסר לטלטל ממבוי לחצר אפי' כלי המבוי, דילמא אתי לאפוקי כל הכלים הנמצאים במבוי אפי' כלי החצר לחורבה, שהרי כלי החצר שכיחי במבוי כיון דנשתתפו החצר במבוי, ואף בלא שתוף היא מותרת במבוי שהרי אין חצר אחרת עמה במבוי והחורבה אינה אוסרת במבוי, והילכך לא מיתוקם כרב כדפ', אלא ודאי ר' יוחנן לטעמיה דלא גזר גבי חצרות, הכא נמי לא גזר דילמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה, ולכך מותר הוא לטלטל מן המבוי לחורבה, ומשו"ה מהניא החורבה למבוי להתירו כדפ'. וא"ת לפי' ר"י דלקמן בפ' (כל גגות) [כיצד משתתפין] [פ"ה, א'] שפירש דדירה בלא בעלים לא שמה דירה לא לאסור בחצר ובמבוי ולא לאסור לטלטל ממנה לרשות אחרת, א"כ מאי קאמר הכא דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה, והלא מותר הוא להוציא גם מן החצר לחורבה כיון דאין דר בה אדם. וי"ל דמיירי שיש בית פתוחה לחורבה זו מצד אחר, ולכך מיתסרא החורבה ממנה לחצר משום תשמיש בית דבחורבה. וא"ת א"כ תיפוק ליה דמבוי מישתרי משום ההוא בית גופיה הפתוחה לחורבה. וי"ל דמיירי שאינו רגיל במבוי.
<h2>דף עד:</h2>
מבוי שצדו אחד גוי וצדו אחד ישראל אין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי. פי' מצד אחד יש חצר של גוי פתוח למבוי, ומצד אחר יש חצר של ישראל פתוח למבוי, ואין רק בית אחד פתוח לאותו חצר של ישראל, אך לפנים מאותו בית אחוריו יש עוד בית אחד של ישראל הפתוחה דרך החלונות לאותו בית הפתוח לחצר, ואותו בית פתוח לר"ה. והשתא קאמר דאין מערבין אותם זה עם זה, הפנימית דרך החיצונה דרך חלונותיהם, כדי להוציא כליהם גם כלי הפנימית למבוי דרך פתחו של זה הפתוח לחצר הפתוח למבוי. והיינו דקאמר להתירו דרך פתחים למבוי, פתחים תרי משמע, והיינו דרך פתח החיצונה ודרך פתח החצר.
הו"א טעמא דרב משום דאין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו. והכא חדא חצר הוא דאיכא, דדירת גוי לא שמה דירה. והקשה בקונ' למה נקט דרך חלונות, לימא דרך פתחים וכגון ששני הבתים שזו לפנים מזו פתוחים זה לזה דרך פתח גמור. ותירץ בקונ' דאורחא דמילתא נקט, שאין רגילות של בני אדם לעשות פתחים גמורים מבית לבית, ולכך נקט דרך חלונות, ודוחק. וע"ק דאמאי נקט בענין זה ששני הבתים של ישראל זו לפנים מזו כדפ', ואין שניהם פתוחים לחצר זה אצל זה, אפי' אם שניהם היו פתוחים לחצר הוה מיתסר לפי טעם זה דבעי למימר השתא, משום דדירת גוי לא שמה דירה. לכ"נ לר"ת לפרש דכל מה דנקט דרך חלונות לרבותא דדוקייה איצטריך, דדוקא צדו אחד גוי הא אם שני צדיו ישראל היה המבוי ניתר בלחי וקורה, אע"ג דליכא כי אם חדא בית פתוח לחצר והשנייה פתוחה לה דרך חלונות, דכי האי גוונא נמי חשיב שני בתים פתוחים לתוכו, ולא אמרי' דאין כאן רק בית אחד ושנייה כמאן דליתה דמיא כיון דאינה פתוחה רק דרך חלונות. והשתא ניחא כולה מילתא, דלא נקט שני בתים פתוחים לחצר זו אצל זו, ולא נקט נמי שפתוחות זו לזו דרך פתח גמור, דחלונות אצטריכא ליה לאשמעינן דכי האי גוונא נמי חשיב שני בתים כדפ', ומותר אם היה משני צדיו ישראל. באורך יש לומר ולא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא אם היו השני בתים זו אצל זו פתוחות שיהיה מותר בשני צדיו ישראל, אלא אפי' כששני הבתים זו לפנים מזו חשיב נמי בתים, ולא מיבעיא אם פתוחות זו לזו בפתח גמור, אלא בשאינם פתוחות רק דרך חלונות זו לזו אפ"ה חשיב שפיר שני בתים פתוחים לחצר ויהיה מותר אם שני צדיו ישראל. וא"ת והא פי' ר"ת לעיל [ע"ג, ב' ד"ה אלא] גבי חמש חצרות פתוחות למבוי, להכי לא תני רב פתוחות זו לזו משום דא"כ הוה משמע שכולן זו לפנים מזו ופתוחות זו לזו, וכי האי לא חשבינן חצרות פתוחות למבוי כיון דליכא רק חצר אחת פתוחה למבוי, והכא חשבינן להו בתים פתוחות למבוי כי האי גונא זו לפנים מזו. וי"ל דה"מ לגבי חצרות, אבל גבי בתים מיקרי שפיר שני בתים כי האי גוונא, כדאמר ר' יוחנן לקמן בסוף פרקין [ע"ה, ב'] גבי עשרה בתים זו לפנים מזו וכו', דקאמר עשירי ותשיעי יהבי עירובייהו, אלמא חשבינן להו שפיר שני בתים כי האי גוונא כשהן פתוחות זו לזו, כדמסיק התם דקסבר ר' יוחנן בית שער דיחיד לא שמיה בית שער, ולכך בעי תשיעי לערובי דלא חשיב תשיעי בית שער כיון דלא הוי בית שער רק ליחיד לפנימי, אבל שמיני ומשמיני ואילך כולם לא בעי לערובי משום דהוו בית שער דרבים, שאף שמיני הרי הוא בית שער לשנים לעשירי ולתשיעי, אלמא לא חשיבי כחד אע"ג דפתוחות זו לזו. וא"ת אכתי לשמואל דאמר לקמן בית שער דיחיד שמיה בית שער א"כ הכא ליכא שני בתים, שהרי החיצונה הפתוחה לחצר בית שער הוא לפנימית ואין שם בית עליו. וי"ל דלקמן במילתיה דשמואל מיירי שהפנימי אין לו פתח לצד אחר ואינו יכול לצאת רק דרך החיצון, ולכך חשיב חיצון בית שער, אבל הכא מיירי שהפנימי יש לו פתח לר"ה מצד אחר, שיכול לצאת דרך שם בלא החיצון שפתוח [לחצר], הילכך לא חשיב בית שער.
ותרתי למה לי וכו' הו"א דירת גוי שמה דירה. פי' ומשתרי בלחי וקורה בשצדו אחד גוי וצדו אחד ישראל. וא"ת והיאך תיסק אדעתין למימר הכי, הא אמרי' בהדיא ריש פרקין [ס"ב, א'] דכ"ע סברי דירת גוי לא שמה דירה. וי"ל דה"מ לאסור, אבל מ"מ הו"א דלענין ליחשב בתים וחצרות פתוחות הויא דירת גוי שמה דירה.
<h2>דף עה.</h2>
השתא דאמר רב אפי' חצר היינו טעמא דרב דקסבר אסור לעשות יחיד במקום גוי. פי' לדור יחיד במקום גוי כדי שלא ילמד ממעשיו, ולפיכך אסרינן ליה לפנימי לערב עם החיצון כדי שלא יוכל להשתמש עמו במבוי ויהיה יחיד עם הגוי, ומחמת כך יתיירא לדור עם הגוי וילך לו מאותו מבוי מעם הגוי. ולפי מסקנא זו נמי ניחא דלא נקט בשני בתים פתוחים לחצר זו אצל זו, דא"כ לא הוי יחיד במקום גוי, שהרי בית חברו פתוח לחצר כמו שלו, ולא מירתת מן הגוי כי נמי לא יערב עמו חבירו, והילכך מותרין לערב יחד, אבל כי הוויין זו לפנים מזו אז הוי יחיד במקום גוי ומירתת אם לא יערב עמו חבירו. וניחא נמי דנקט דרך חלונות שאין ביניהם פתח גמור, שאם היה ביניהם פתח גמור כמו כן לא יתיירא החיצון מן הגוי, משום דמירתת הגוי מלעשות לו היזק מפני הישראל שבפנימי שיוכל לבא ליכנס בהדיא אל החיצון דרך פתח גמור שמביתו לבית חבירו, אבל כי ליכא כי אם חלונות דלא ניחא תשמישתייהו ליכנס מבית לבית דרך חלונות אז מתיירא הישראל מן הגוי, דלא מירתת הגוי מן הפנימי, ולכך אסור לערב יחד כדי שילך לו כדפרישית.
<h2>דף עה:</h2>
אמר לך שמואל אנא דאמרי אפילו לר' עקיבא עד כאן לא קאמר ר' עקיבא התם אלא בשתי חצרות זו לפנים מזו וכו'. וא"ת לרבה דאמר לעיל [ס"ו, ב'] דאפי' בשתי חצרות זו לפנים מזו פעמים שאין מבטלין מאי איכא למימר. וי"ל דלדידיה נפרש עד כאן לא קאמר ר' עקיבא דמבטלין אלא היכא דבשביל הרגל עירובה של חיצונה על הפנימית היא אוסרת עליה, וע"י פשיעותה ששכחה מלערב, ולולא הרגל עירובה לא היתה אוסרת עליה, אבל בכל הני דאמר שמואל אין מבטלין גם בלא הרגל עירובה אסרה הפנימית על החיצונה מחמת דריסת הרגל שיש לה עליה, ומשו"ה אין מבטלין. וא"ת לאביי דאמר לעיל בפרקין דבשתי חצרות זו לפנים מזו בכל עניין מבטלין לשמואל, א"כ היכי מיתוקם מילתיה אליבא דרבנן. וי"ל דאביי יתרץ כמו שמתרץ ר' יוחנן בסמוך.
ור' יוחנן אמר לך וכו' אבל הכא מי קאסרת עילוה. וא"ת והא אית ליה לר' יוחנן לעיל דמבטלין בכל ענין. וי"ל דה"ק עד כאן לא קאמר אלא משום דאמרה ליה אדמבטלת וכו', כלומר שבפשיעותך את אוסרת עלי בשביל ששכחת מלערב, א"כ לא כל כמינך להצריכני ואי אפשי לא בך ולא בביטולך, אבל הכא במילתיה דר' יוחנן מי קא אסרת עילוה, פי' מי קאסרת בפשיעותה, והלא לא אסרה עלה כי אם מן הדין בשביל דריסת הרגל שיש לה עלה, והילכך מבטלין.
אם היו שלש אסורין. פ"ה שנים שבחיצונה, דגזרינן אטו איכ' שנים בפנימי' דהוי אז רגל האסורה. אמר ר' אלעזר ישראל וגוי הרי הוא כרבים. פי' אם גוי בפנימית ושני ישראלים בחיצונה גוי הרי הוא כרבים ואוסר על הפנימית, והיינו כשמואל דלא אסר עד שיהיו שנים בפנימית ואחד בחיצונה, והשתא קאמר דגוי אסר בפנימית כאילו היה בה שני ישראלים, אבל לרב אדא בר אהבה לא א"ר אלעזר במילתי', דא"כ מאי איריא גוי בפנימית אפי' ישראל נמי הואיל ואני קורא רבים בחיצונה. ואין לומר דכרב אדא בר אהבה נמי אתיא וכגון שאין כי אם ישראל אחד בחיצונה וגוי בפנימית, דא"כ הוה ליה יחיד במקום גוי, וקיימא לן כר' אליעזר דאמר [לעיל ס"א, ב'] יחיד במקום גוי לא אסר, אלא ע"כ ר' אלעזר לא אמרה לרב אדא בר אהבה. וא"ת למה לי טעמא דגוי הרי הוא כרבים, תיפוק לי כיון שהם שניים אוסרין זה על זה כי יש יחיד גוי ביניהם. וי"ל דכיון דטעמא הוי משום שמא ילמד ממעשיו, לא החמירו בגוי יותר מבישראל, וכיון דישראל יחיד בפנימית לא אסר גוי נמי לא אסר אי לאו דחשוב כרבים.
<h2>דף עו.</h2>
חלון וכו'. גמרא, צריך שיהא בהקיפו כ"ד טפחים ושנים ומשהו מהן בתוך עשרה. פ"ה ושנים מן ההיקף שלמטה (שלשה) ומשהו בתוך עשרה. וקשה לפי' זה, שיש שמנה ברחבו, א"כ שנים שלמטה ושנים שלמעלה בהיקף הם ולא בריבוע, דהא בריבוע ליכא רק ד' טפחים, וא"כ כי איכא שנים בהיקף תוך עשרה אינם עולים רק מעט יותר מחצי טפח בזקוף במיעוט החלון. לכ"נ להריב"ן דשנים ומשהו דקאמר היינו בזקיפה, דהשתא כשתרבענו נמצא משהו מן הד' טפחים בתוך עשרה.
<h2>דף עו:</h2>
כמה מרובע יתר על העגול רביע. פ"ה שהרי טפח בעוגל [חוט] של ג' טפחים מקיפו, כדאמרי' כל שיש בהיקיפו ג' טפחים יש בו רוחב טפח, וטפח מרובע צריך חוט של ד' טפחים להקיפו. וק' לרשב"ם, כיון דמטעם חוט הסובבו פשטת ליה, קשה דטפי מתילתא הוי וקרוב למחצה, שהרי טבלא מרובעת של ד' אלפים על ד' אלפים יש בה י"ו אלף על אלף, ד' פעמים ד' והיינו י"ו, וטבלא עגולה של ד' אלפים על ד' אלפים אין בה כי אם ט' אלף על אלף, כמו טבלא מרובעת של ג' אלפים על ג' אלפים, ג' פעמים ג' והיינו ט', דשתיהן שוות, דחוט אחד יסוב שתיהן כדפ' כל שיש בהיקפו וכו', וא"כ קרוב לפלגא הוי. אלא ודאי יש לפרש דכמה מרובע יתר על העגול רביע לא בתוספת הקרקע מיירי, רק בחוט הסובבו כדפ', דטבלא עגולה ד' אלפים על ד' אלפים חוט של י"ב אלפים יסוב אותו, וטבלא מרובעת של ד' אלפים על ד' אלפים צריך חוט י"ו אלפים להקיפה. וקשה דקאמר לעיל פרק כיצד מעברין [נ"ו, ב'] נמצא מגרש רביע, משמע דבתוספת הקרקע מיירי. וגם לעיל [י"ד, ב'] גבי ים שעשה שלמה מייתי כמה מרובע, גבי האמות התחתונות מרובעות והעליונות עגולות וממעט העיגול משיעור המקוואות ריבעא מאילו היו מרובעות, א"כ ודאי יש לדקדק דבשיעור הקרקע הוי החשבון מכוון מרובע יתר על העיגול רביע. וא"ת שאמרנו דד' אלפים על ד' אלפים יש בהם ט' אלפים על (ט' אלפים) [אלף] כמו טבלא מרובעת ג' אלף על ג' אלף, שהרי חוט אחד מקיף שתיהן, אין זה הוכחה, שכשהחוט בריבוע הקרקע מתקצר לצד הקרנות שהחוט מיצר והולך שם, וכשהוא נותן החוט בעוגל מרחיב לכל צד. ותדע, דאם יש כאן ריבועא י"א טפחים על טפח צריך חוט של כ"ד להקיפה, כמו ריבועא שהיא ו' טפחים על ו' טפחים, ומ"מ אין מדת הקרקע שוה, דריבוע י"א טפחים על טפח יש בה י"א רצועות של טפח על טפח, וטבלא של ו' על ו' יש בה ו' פעמים ו', דהיינו ל"ו רצועות של טפח על טפח. ויש להוכיח דהחשבון מכוון, כיצד, עשה פקיעה נקודה מוקפת חוטין מטפח על טפח בעוגל כזה ותפשוט אותו ויהיה חוט העליון ג' טפחים והתחתון כלה עד משהו כזה, ועוביו [חצי טפח], שחילקנוהו באמצעיתו, ועתה חתוך אותו כזה, ואחר כך הפכהו ושים הארוך כנגד הקצר ויהיה כזה, ויהיה מרובע, ויהיה טפח ומחצה על עובי חצי טפח, שהרי חלקנוהו לאמצעיתו, ויש בו ג' רצועות של חצי טפח על חצי טפח בריבוע, שהרי ריבענוהו, ואם היה מתחלתו טפח על טפח מרובע, יש בו ארבע רצועות של חצי טפח על חצי טפח כזה, א"כ הוכחנו כמה מרובע יתר על העגול רביע.
כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה. החשבון הזה [אינו] מכוון, שהרי אם יש כאן טבלא מרובעת של חמש על חמש, אלכסון כל אחד ה' אמות (וז') [וי'] חומשים, הרי ז' אמות אלכסון של כל אחת ואחת, ועתה עשה האלכסונות כמין טבלא מרובעת בפנים כזה, ואותה טבלא מרובעת שבפנים יש לה ז' על ז', וא"כ אלכסונה עשר אמות חומש פחות, ואלכסונה היינו אורך הטבלא חיצונה שהוא עשר, אלא ודאי אין החשבון מצומצם, דיש באלכסון (ו)משהו יותר מתרי חומשי, ואין לדקדק כל כך בשביל אותו משהו. ועוד ראיה לדבר דאינו מכוון, דריבוע החיצון שהוא עשר על עשר עולה לק' אמה על אמה, די' פעמים י' היינו ק', ורביע פנימי לפי ראות עינים הוא חציו של חיצון, ואם אין בו ר' ז' על ז' עולה למ"ט אמות, דז' פעמים ז' היינו מ"ט, אלא ודאי אין החשבון מצומצם, ובכמה מקומות אינו חושש לדקדק בשביל אותו משהו.
חלון [שבין] שתי חצרות. תימה והא כ"ע מודו דחצרות רשות אחת הן, וכן גגין, דלא פליגי ר' שמעון ורבנן רק בקרפף. וי"ל דהכא לעניין להביא כלי הבתים דרך אותו החלון קאמר. אי נמי בעירבו, דגזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דהאי בית לחצר אחרת או לגג אחר כדאמר לקמן [צ"א, א']. מאי טעמא ביתא כמאן דמליא דמיא. פי' בה"ג דאין הלכה כן, מדאותביה רבא לרב נחמן, ואע"ג דשני ליה, אשינוייא לא סמכינן. מ"מ נראה דהלכה כרב נחמן, מדבעא מיניה רבא גופיה מרב נחמן בסמוך, ורב יוסף בר מניומי נמי איירי עלה ואמר אינו צריך, אלמא אמרי' ביתא כמאן דמליא דמיא, וכן יש לעשות הלכה למעשה.
כותל שבין שתי חצרות, ורחב ארבעה. ה"ה משהו, ונקט ד' משום סיפא, דבעי למיתני היו בראשו פירות אילו עולין מכאן ואוכלין ובלבד שלא יורידו למטה, דחשיב רשותא באנפיה נפשיה ולא מיבטיל לא לגבי האי ולא לגבי האי, אבל לעניין למיהוי מחיצה, בכל דהו סומכא הוי סתימה ואין מערבין אחד, כפ"ה. ובלבד שלא יורידו למטה. ודוקא שזה הכותל מפסיק ביניהם ואין בו לא פתח ולא חלון שיוכלו לערב יחד, אבל אם יש פתח או חלון לערב, מותר להוריד למטה פירות שעל גבי הכותל, ואתיא מתניתין דלא כר' שמעון, דלר' שמעון היה מותר להוריד למטה, דקאמר לקמן [פ"ט, א'] גגין וחצרות וקרפפות רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן. אי נמי לר' שמעון נמי אתיא, וה"ק ובלבד שלא יורידו למטה לבתים, דהא מודה דאין בתים וחצרות רשות אחת. וא"ת לרבנן נמי אמאי לא יורידו למטה בחצר, והא רבנן מודו דחצרות רשות לעצמן, כדאמרינן לקמן פ' כל גגות [צ', ב'] כשתמצא לומר וכו' לדברי חכמים גגין וחצרות רשות אחת וקרפפות רשות אחת, ופ"ה דשרי לטלטל מחצר לחצר לרבנן. וי"ל דמיירי שעירבו כל חצר לעצמה, ואסרי אהדדי גזירה דילמא אתי לאפוקי כלי הבתים, דה"נ אמרי' לקמן [צ"א, ב'] דלא אמרי רבנן רשות אחת להוציא מחצר לחצר אלא כשלא עירבו כל חצר לעצמה, אבל עירבו [לא], גזירה דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר אחרת, אבל אם יש פתח בכותל ועירבו דרך שם מותר להוריד למטה, כי כלי הבית עצמן מותרין להוציא בחצר.
ולא יזיז בו אפי' מלא נימא. וכגון שעירבו בתים בהדי חצר, וגזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר אחרת, דדוקא כי אית ביה ד' אין עליו שם חצר, אבל כשאין בו ד' אז אין לו שם חשוב לבדו, והוי כחצר של שניהם, והוי כמטלטל מחצר לחצר דאסור היכא דעירבו בתים לחצרות כדפ'. אבל ר' יוחנן לטעמיה דסבירא ליה כר' שמעון ואפי' בעירבו (דגזרינן) [דלא גזרינן], וקשה דאפי' ברחב ד' יהא מתיר מהאי טעמא, אלא נראה דמן הבתים שרי להעלות מדרב דימי דבסמוך.
<h2>דף עז.</h2>
עולין אין מעלין לא. תימה מאי קס"ד, וכי לא ידע דר' יוחנן איירי דוקא באין בו ד'. ועוד כיון דלא היה יודע לחלק דאין בו ד' שאני, א"כ מאי איריא דפריך לר' יוחנן דהכי משמע, גם לרב הוה מצי למיפרך, דרב קאמר דלא יזיז בו אפילו מלא נימא, והכא קאמר במתניתין מיהא דעולין. וי"ל דס"ד דטעמא דר' יוחנן משום דאין רגילין להשתמש שם מחמת גובהו, ולא אסרי אהדדי אפי' ברחב ד', דכיון דגביהי לא ניחא תשמישתיה לאישתמושי ביה, אבל לעולם ידע טעמיה דרב דכי לית ביה ד' בטיל להכא ולהכא ושתי רשויות שולטות בו ואסרי אהדדי, אבל כי אית ביה ד' על ד' לא, ומ"מ משני דגם טעמא דר' יוחנן משום דבטל להכא ולהכא.
וצדו אחד שוה לארץ. לא שוה ממש, אלא כל כמה דלא גביהה י' שוה קרי ליה, וכגון שהקרקעית של חצר גבוה יותר מחצר אחר, אבל אין ר"ל שוה ממש, דאם כן לא הוי כותל. כגון שעקר חוליא מראשו. וא"ת כיון שלא כנגד המיעוט אסור, א"כ אפי' כנגד המיעוט נמי ליתסר, דהוי פרוץ במלואו למקום האסור לו. וי"ל דמקום המיעוט חשיב כחורי רה"י. והר"ם תירץ דכיון שאין הכותל אסור אלא מחמת החצרות שלא עירבו, ולגבייהו אינו נפרץ במלואו, שפיר דמי. הטומן לפת וצנון. ע"כ מיירי בלא השרישו, דאי השרישו לא היו ניטלין בשבת.
<h2>דף עז:</h2>
מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים. תימה מי גרע ממעביר עציץ נקוב בכרם, דאי הוסיף מאתים אסור. ויש גורסים בזמן שמקצתן מגולה, דכיון שאינו מכוסה אינו יונק כלל. ול"נ, דא"כ מאי מייתי הכא מלפת טפי מחררה, הא ליכא גבי לפת וצנון טלטול כלל אפי' מן הצד, כיון שמקצתו מגולה. אלא נראה לפרש כדמשני בירושלמי [כלאים פ"א, ה"ט], דמיירי שנוטע אגודה של לפת או של צנון הרבה ביחד, דהשתא אין כאן זריעה כלל, שאין דרך זריעה כלל בכך, ואין יונקים כלל, והא דנקט בזמן שמקצת עליו מגולין, משום שבת נקטיה.
אם יש באיצטבא התחתונה ארבעה ממעט. פ"ה שנתמעט הכותל מגובהה עשרה באורך ארבעה, אבל לא הזכיר ד' על ד', משמע דלא צריך. וכן לקמן גבי סולם ששליבותיו פורחות, פ"ה כעין סולמות שלנו שיש אויר בין חווקיהם, וסולמות שלנו מקלות דקים הן ואין ברחבן ד'. וא"כ לעיל דאמר אם יש במיעוטו ד', אינו ר"ל ד' על ד'. ותימה דאמ' לקמן [ע"ח, א'] (שתל) [כותל] עשרה צריך סולם ארבעה עשר להתירו, משמע דבעינן שיגיע ראש הסולם לראש הכותל, והכא לא בעינן. דאין לומר דלקמן מיירי באין בו ד', דסתם סולם הויא מארבעה, דאמרי' לקמן [שם] סולם כל שהו, משמע דהיכא דלא הוזכר כל שהוא ר"ל מארבעה. וכן סולם תורת פתח עליו ותורת מחיצה עליו ר"ל מארבעה, דבפחות לא פיתחא הוא. וי"ל דלקמן מיירי שיש בין שליבה לשליבה ג' ומשליבה תחתונה לארץ ג', והוי מיעוט באויר ולא שמיה מיעוט, ולכך בעינן שיגיע ראש הסולם לכותל בראשו, ודוחק. לכ"נ לר"י לפרש דלקמן מיירי שאינו ד' על ד', אבל הכא מיירי באיצטבא ד' על ד', וראוי לעמוד ולהתעכב עליו ולעלות על הכותל, ולהכי לא בעינן אלא שיתמעט הכותל מעשרה, אבל לקמן דאינו רחב ד' על ד', בעינן שיגיע הסולם לראש הכותל. וסולם ששליבותיו פורחות, לא בעינן כעין מדריגות שקורין דגריי"ץ, ולא בעינן מדרגות של אבנים עשויין סטיו לפנים מסטיו, אלא מדרגות בולטים זה על זה שכל אחד ואחד כנוס מחבירו, שיש חלל ואויר בין שליבה לשליבה, וזהו לשון פורחות. ואיצטריך לאשמועינן איצטבא וסולם, דאי אשמעינן איצטבא, הו"א דבסולם כשאין התחתון ד' ויש בעליון ד', אפי' יש בין זה לזה ג' ממעט, דלא הוי מיעוט באויר, כגון דמאחורי הסולם מחובר הכל יחד, וכן דרך מדרגות שלנו שהם מחוברים מאחוריהן, וא"כ הוי כאיצטבא אחת. ואי אשמעינן סולם הו"א דאיצטבא אפי' אין בין זה לזה ג' לא ממעט, דהוי מיעוט באויר, דאיצטבא התחתונה לא חשיבא מיעוט, דאין היא מחוברת אל האחרת. והר"ם פי', דהא דבעינן לקמן שיגיע הסולם לראש הכותל היינו לעניין לערב כאחד, והכא מיירי לעניין להשתמש בראש הכותל, ולכך בעינן ד' כדי שיהא תשמישו בנחת, שיהיה ראוי להשתמש שם. ור"ל ממעט, דאם אין עשרה מראש הסולם עד ראש הכותל משתמש שם על ראש הכותל. ותדע דאם לענין לערב כאחד מיירי, לא הוה שייך למימר ממעט, דממעט משמע לעניין להשתמש בראש הכותל. ועוד מאי מהני סולם אחד וכן איצטבא אחת לערב אחד, אע"פ שמצד הסולם והאיצטבא יכול לעלות שם ולהשתמש, מ"מ מצד אחר אינו יכול לעלות ולהשתמש. ונראה למרהר"פ נ"ע, דאף לערב מזו לזו קאמר, ואת"ל מאי אהני סולם אחד כדפ', וי"ל דמיירי שיש סולם מכאן בחצר זו וסולם מכאן בחצר אחרת, וכן איצטבא מכאן ואיצטבא מכאן, וכיון שיש בו ד' על ד' שהוא חשיבות חצר שאין הכותל גבוה עשרה שם, הו"ל כפתח ביניהם. וא"ת א"כ היאך מערבין שנים אם ירצו, דכן משמע אם ירצו יהיו מערבין שנים, ואיך יערבו שנים כיון דהוי כפתח ביניהם. וי"ל דמ"מ מערבין שנים אם ירצו כיון שנשאר מן הכותל הרבה גבוה עשרה מהאי גיסא דסולם. ואת"ל ממעט דמשמע לענין להשתמש בראש הכותל, וי"ל לגבי לערב מזו לזו נמי שייך שפיר לישנא דממעט, כדאיתא לעיל בסמוך גבי סולם רחב ד' מכאן וסולם רחב ד' מכאן וכו', נקט נמי לישנא דממעט, אע"ג דמיירי לערב מזו לזו, מדנקט סולם מכאן וסולם מכאן ואין בין זה לזה ג'. והיינו כפי' ר"י ולא מטעמיה, כי ר"י סובר דכולה שמעתין לענין להשתמש בראש הכותל איירי.
<h2>דף עח.</h2>
בור וחוליתה מצטרפין לעשרה וכו', דמנח מידי ומשתמש. ע"כ ברחב חלל הבור ארבעה קאמר ר' יוחנן דמצטרפין לעשרה, דאי כשאין רחב ד', א"כ לא הוי רה"י, ובזורק מר"ה לתוכו פטור. וא"ת כיון דחלל הבור רחב ד', למה לי טעמא דמנח מידי ומשתמש, דאי לעניין הזורק מר"ה לתוכו והלא עמוק עשרה הוא ע"י צירוף חוליא, ופשיטא דהוי רה"י גמורה, ואי לענין הנותן מר"ה על פי הבור, כלומר על גבי החוליא, היכי הוי רה"י, משום דמנח מידי ומשתמש לא מהני לעניין גובה החוליא, דמשום האי טעם לא חשיבא רה"י על גבי החוליא להצטרף לגובה עשרה. וי"ל דודאי כשיש לחלל הבור ד' לא איצטריך האי טעמא כדפ', כי איצטריך היכא דאין חלל הבור רחב ד' להתחייב הזורק מר"ה לתוכו, או על גבי החוליה אם היה גבוה עשר [מ]הקרקע בלא הבור ורחב החוליא משלמת ארבעה עם חלל הבור, משום דאי בעי מנח דפא על גבי הבור ומשתמש ברחב ד' עם החוליה, ולכן מצטרפין לד'. וא"ת ומנליה לתלמודא דר' יוחנן אמרה למילתי' לעניין צירוף ד', והא לא קאמר במילתיה מצטרפין לד' אלא לעשרה. וי"ל דנקט לעשרה וה"ה לד', דהא ר' יוחנן דייק למילתיה ממתניתי' דשבת פר' הזורק [צ"ט, א'], דתנן חולית הבור והסלע שהן גבוהין י' טפחים ורחבים ד' הנוטל והנותן על גביו חייב, וקאמר בגמרא למה לי למיתני חוליות הבור וכו', הא קמ"ל כר' יוחנן דאמר בור וחולייתה וכו', וא"כ כי היכי דדייקינן מהתם צירוף עשרה דייקינן נמי צירוף ד', דהא קתני במתני' ורחב ד'. מיהו קשה תרתי משניות לאשמועינן הא דר' יוחנן למה לי, ההיא דפ' הזורק [שם], וההיא דלקמן בפ' בתרא [צ"ט, ב'] דתנן בור בר"ה וחוליתו גבוה עשרה וכו', וקאמר בגמרא הא קמ"ל דבור וחוליתו מצטרפין לעשרה. וי"ל דתרוייהו צריכי, דאי מההיא דפ' בתרא הו"א דוקא צירוף עשרה דייקינן מינה אבל צירוף ד' [לא], דהא לא קתני ורחבים, ואי מההיא דפ' הזורק לא הוי דייקינן מינה שום צירוף, והא דנקט חולית הבור אגב סלע נקטיה, דבכל דוכתא תני להו אהדדי, אבל השתא דחזינן צירוף לעשרה ממשנה יתירה דבפ' בתרא, א"כ מהשתא דייקינן נמי מההיא דהזורק דלענין צירוף קתני לה, וכיון דלענין צרוף לעשרה דייקינן מינה כדפ', א"כ לעניין צירוף ד' נמי דייקינן מינה, כיון דקתני ורחבים ד'.
צריך סולם ארבעה עשר להתירו. פ"ה שצריך למשוך ד'. ולא דק, דכי נמי מושך הסולם י' טפחים כשיעור גובה הכותל, יגע ראש הסולם לראש הכותל לפי שיעור כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא. ונראה דלסימנא בעלמא נקטיה, וכל שעה צריך להרחיק הסולם כשיעור אלכסון דלעיל, והסולם יהיה ארוך כל כך שלא יגביה הכותל מן הסולם טפח לרב יוסף, ולאביי ג' טפחים כשיעור לבוד. ולאו דוקא נקט י"ג לרב יוסף וי"א לאביי, דכי מעיינת בהו שפיר [אין] חשבונם מכוון כלל, דאי במרחיק רגלי הסולם עשרה, א"כ למ"ד י"א ומשהו היכי יכול להיות, אם היה הסולם י' וירחיקנו מן הכותל י', א"כ יפול הסולם לארץ ולא יהיה כלל זקוף לכותל, וא"כ נמי כשיהיה הסולם י"א ומשהו, הוי הכותל גבוה מהסולם יותר מג' טפחים. ואי אין מרחיק רגלי הסולם אלא כשיעור העולה לאלכסון, שכך נראין הדברים שלא יהא משופע יותר מדי, ולא יהא לרב יוסף אלא ט' ואלכסונם ולאביי ז' ואלכסונם, מ"מ אין כאן לרב יוסף אלא י"ב טפחים וג' חומשים, ולאביי י' טפחים פחות חומש, אלא לאו דוקא נקט האי חשבון, אלא להודיע לנו שלא יגיע לראש הכותל, וישפילנו טפח לרב יוסף ולאביי ג' טפחים, ויעשה הסולם לפי משפט אלכסון של סולם י"ד שמגיע לראש הכותל, שיהא שיפועם של אלו לפי שיפועו של סולם שלמעלה ואין צריך יותר.
אמר שמואל לא ידע וכו'. וא"ת והא איהו גופיה אית ליה סולם זקוף אינו ממעט, מדבעי סולם י"ד. וי"ל דהכא אליבא דרב קאמר. סולמות של בבל אינם צריכים קבע. פ"ה משום דהיו של צורי. ול"נ, דא"כ אמאי נקט של בבל, של שאר מקומות נמי, דלעיל [ע"ז, ב'] ליכא מאן דפליג בסולם צורי. לכ"נ דמיירי בסולם המצרי שאין לו ארבע חווקין, וטעמא משום דכבידין, וכבידן קובען.
<h2>דף עח:</h2>
וחקק להשלים בכותל בכמה. ומיירי שהכותל עב ובולט לצד הסולם ועתה משלים הסולם, או שהסולם מונח בסוף הכותל בקרן זוית. א"ל בעשרה. פ"ה עד עשרה, ואע"ג דגביה כותל טובא לית לן בה. ול"נ דהיכא ניחא תשמישתיה, דהא לא מסתלק ליה כיון דגביה טובא. לכך פי' ר"ת, בעשרה, שלא ישאר מראש הסולם לראש הכותל עשרה, ולהשתמש על הכותל מיירי. ועוד יש ליישב פ"ה, ומ"מ מסתלק ליה, שהרי הסולם ארוך ומגיע עד ראש הכותל, אך שאינו רחב ד' טפחים רק [עד] עשר, דלא חקק בכותל אלא עד עשרה, וכיון שהכותל משלים לארבעה עד עשרה טפחים בגובה סגי בהכי.
אשירה פלוגתא דר' יהודה ורבנן. ולית ליה לרב נחמן הא דמשמע לעיל פ' בכל מערבין [ל"א, א'] דלכ"ע אסור לקנות בית באיסורי הנאה, אלא קסבר דבהא פליגי אם מותר לקנות ואם לאו. מלא קש או תבן. ובניטל בשבת, דאי באין ניטל הא אמרי' [לקמן ע"ט, א'] דאפי' ארנקי מבטל איניש.
וכן שתי גזוזטראות. פ"ה דקאי אנתן עליה נסר, דאם נתן נסר כמן גשר מזו לזו רחב ד' הוי פתח. ול"נ דבגמ' דייק זו כנגד זו אין זו שלא כנגד זו [לא, הא כיון דע"י נסר רחב ד' איירי, אפי' זו שלא כנגד זו] נמי הוה מהני, דהא אמרי' לעיל [ע"ז, ב'] דאי הוי כותל ארבעה אפי' מפלגי טובא חשיב פתח. וע"ק דלא משמע לישנא דקאי אנתן נסר. לכ"נ לר"ת דבלא נסר איירי, וה"ק וכן שתי גזוזטראות יש להם דין חריץ דאם יש ביניהם פחות מד' טפחים חשיב פתח ומערבין אחד, ולכך כי הוו זו שלא כנגד זו ויש בין זה לזה שלשה אין מערבין אחד, דלא מיפסע פסעי לה שפיר, אבל כי הוו זו כנגד זו, עד ארבעה מפסע פסעי לה.
<h2>דף עט.</h2>
ובלבד שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל. פ"ה דילמא שקיל טובא וממעט ליה (מעשרים) [מעשרה] וקמיטלטל (במחיצה) [בחצר] האסורה, ומאכילין דקתני במתני' ר"ל שהבהמה באה ואוכלת שם, והתם לא חיישינן דילמא מימעטי, דבהמה קלי קלי אכלה. וקשה לר"ת מקינו"ן, והא רב הונא גופיה אית ליה בפ"ק [י"ז, א'] הואיל והותרה הותרה, וכי תימא דחיישינן שמא יסמוך עליו לשבת אחרת, א"כ אפילו בחול נמי לא יתן לתוך קופתו מהאי טעמא. ותירץ, דהכא אם היה נותן לתוך קופתו הוי רגיל להיות פחות מעשרה, ובכי האי גוונא לא אמרי' הואיל והותרה הותרה, הואיל ואותו שבת עתיד להיות אסור ע"י מיעוט פחות מעשרה, דה"נ אמרי' לעיל [ס"ה, ב'] גבי אתא גוי בשבת וגבי מת אחד מן השוק. וא"ת א"כ מאי קאמר בסמוך ש"מ דיורין הבאין בשבת אסורין. וי"ל דהתם שאני, דאיכא מחיצה ותקרה ומינכרא מילתא כדמסיק תלמודא, הילכך לא עביד דאתי הוא, אבל הכא דלא מינכרא מילתא עביד דאתי הוא. ועוד פ"ה לשון אחר, דלא יתן קופתו משום דמוקצה הוא מאיתמול למחיצה זו.
דקאים לה באפה ואזלה ואכלה. פ"ה הא דתנן מאכילין היינו בכי האי גוונא, אבל אסור להעמיד הבהמה שם דילמא שקיל איהו המוקצה בידים. וקשה דא"כ אמאי נקט רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו, הו"ל למימר ובלבד שלא יעמיד בהמתו, דהוי רבותא טפי. ונראה דלטעמא דפי' דילמא ממעט ליה מעשרה ניחא, דר"ל שלא יתן לתוך קופתו אפי' ע"י ארמאי, אבל לטעמא דפי' משום מוקצה קשה. וי"ל דאי נקט שלא יעמיד בהמתו לא ידענא מאי טעמא, ולכך נקט שלא יתן לתוך קופתו דמשמע משום מוקצה, וכיון דמוקצה הוי ממילא ידעינן דגם להעמיד הבהמה אסור.
בית כיון דאיכא תקרה אי מיפחית מינכרא מילתא. ול"ג מחיצה ותקרה, דהא מחיצה ליכא רק מן התבן עצמו, וכי מיפחית אזלא ליה מחיצה, אלא כיון דאיכא תקרה מגג הבית, וכי מיפחית טפי מעשרה מינכרא מילתא ורמי אנפשיה ופריש. וללישנא דמוקצה לא (אסיק) [אסיר] רק מי' ולמטה, אבל מי' ולמעלה לאו צורך מחיצה הוא.
<h2>דף עט:</h2>
כיון דדש ביה אתי לטלטולי. פ"ה ולענין שריותא דידיה צריך לנעול, וה"ה לכל מבטלי רשות שצריך לנעול. וקשה דהתנן לעיל [ס"ט, ב'] נתנו לו הוא מותר והם אסורין, פי' להוציא לחצרות שבטלו שלא יהו כחוזרים ומחזיקין, אבל בביתם שלא ביטלו לא משמע שיהיו אסורים כלל להשתמש שם, ויצטרכו לעשות נעילת דלת להשתמש שם בביתם. וי"ל דלא דמי, דהתם באנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב, שכל ימות השנה הורגלו לערב, אין צריך לנעול לאחר הביטול, שהם יהיו זהירים שלא לטלטל אחר הביטול, כיון שלא הורגלו לטלטל שם בלא עירוב, אבל הכא שהורגלו שם כל השבתות לטלטל שם בלא עירוב, איכא למיחש טפי דילמא אתי לטלטולי אחר הביטול, ולא כפ"ה שפי' דה"ה למבטלי רשות דעלמא. ועוד יש ליישב פ"ה, דודאי כשמשתמש בביתו אין צריך לנעול, אבל כשיוציאו דרך חצר נועל ביתו, וכן כשנכנס נועל, דילמא אתי לטלטולי מבית לחצר. ובזה ניחא הא דאמר רבא לעיל [ס"ח, א'], (נתנו) [פנו] לי מאני מבי גברי לבי נשי, דבדין היה צריך לנעול הדלת או לפנות כליו, וטורח היה לו לנעול הדלת בכל פעם ופעם. או שמא לא מהניא נעילה רק כשיש לו פתח אחר לצאת מן הבית, אבל בבית רבא שלא היה פתח אחר לצאת דרך שם, מה יועיל נעילת דלת, הרי כל שעה שיצטרך ליצא יהי' פותחו. ולפי' קמא צ"ל דרבא מחמיר על עצמו היה, שהרי מסתמא לא היה דר במבוי בלא עירוב, ומסתמא הורגלו לערב באותו מבוי.
ומזכה ע"י בנו ובתו הגדולים. ואומר ר"ת דכי היכי דפליגי גבי מציאה מאי קטן ומאי גדול, כמו כן פליגי הכא, ולר' יוחנן דאמר התם [ב"מ י"ב, ב'] גבי מציאה לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש, אלא קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול, גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, כמו כן גבי עירוב דהכא אמר הכי. וכן הלכה, ואע"ג דשמואל פליג עליה התם, מ"מ קיימא לן כר' יוחנן. וא"ת א"כ היכי קאמר כשהוא סמוך על שלחנו אע"ג דהוי גדול דאינו מזכה על ידו, דלזה אתם קוראים קטן כדפ', והיאך הוא זה, והלא יש לו יד כיון שהוא (קטן) [גדול]. וי"ל דכיון דגבי מציאה אמרו חכמים כשהוא סמוך על שלחנו אע"פ שהוא [גדול] דידו כיד (רבו) [אביו], וכמו כן גבי עירוב אמרי' שלא יוכל לזכות על ידו, אבל כשאינו סמוך על שלחנו אע"ג דהוא קטן מזכה על ידו כדפ'. וא"ת והלא אין זכייה לקטן בשום מקום. וכן קשה משפחה העברית דהויא קטנה, דאי גדולה היא מאי בעיא גביה. וי"ל דשאני שתופי מבואות דרבנן, ומשו"ה הקלו כדאיתא פרק התקבל [גיטין ס"ד, ב']. מיהו קשה מעבדו ושפחתו היאך מזכה על ידם, והלא הם סמוכים על שלחנו. ואומר ר"ת דשאני עבדו ושפחתו דבאגרייהו קאכלי. ור"י פי' דהא דחשבינן להו כיד בעל הבית משום סמיכות שלחנו היינו דוקא בבניו ובבנותיו דאיכא קירוב דעת, אבל עבדו ושפחתו דליכא קירוב דעת לא מהני סמיכות שלחנו להיות כידו. ובזה ניחא מה שרגילים לקנות ע"י יתום המתפרנס משל בעל הבית, וכן ע"י אורחים, לפי שאין אוכלין כי אם באקראי בעלמא, וה"ה למלמד וסופר, (אע"פ) שמציאתם דכל אלו אינה לבעל הבית. ומ"מ (בבנו ובתו הקטנים אפילו אינם סמוכים) [בבתו הקטנה אפילו אינה סמוכה] על שלחנו לא חשיבא כגדולה, שהרי מציאתה לאביה עד ימי בגרותה משום איבה, דילמא מסר לה למנוול ומוכה שחין. וא"ת א"כ מ"מ קשה, דהיאך מזכה ע"י אשתו והלא סמוכה היא על שלחנו, דע"כ במקבלת פרס איירי, דאל"כ מאי רבותא פשיטא דמזכה שפיר על ידה, וא"כ מאי שנא מבנו ובתו הסמוכים על שלחנו דאינו מזכה על ידם. וי"ל דבשלהי נדרים פריך לה, ומוקי לה כגון שיש לה בית באותה חצר, דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחריני. וא"ת כמו כן עבדו ושפחתו הכנענים מיירי במקבלי פרס, ומ"מ קשה אמאי אינו מזכה על ידם כיון שיש להם בית באותה חצר. וי"ל דמתני' לפי סוגיא דנדרים מיתוקמא כר' יהודה בן בבא, דאוסר בנשים ומתיר בעבדים, בפ' הדר [ע"ג, א'].
צריך להגביה מן הקרקע טפח. מכאן מדקדק ר"ת דבהגבהה סגי בטפח. ויש לדחות, דלעולם בעינן בעלמא ג' טפחים כדפ"ה בעלמא, ושאני שיתופי מבואות דרבנן, ובהגבהה פורתא סגי. ואדרבה ריצב"א מקשה לפר"ת משמעתין דקרי להגבהה טפח משהו, ואי בעלמא סגי בטפח אמאי קרי להו משהו טפי מבשאר מקומות, אלא ש"מ דבעלמא ג' טפחים, ומשו"ה קרי ליה להגבהה דהכא, דלא הויא אלא טפח, משהו.
<h2>דף פ.</h2>
שיתופי מבואות רב אמר אין צריך וכו', עירובי תחומין רב אמר צריך וכו'. וא"ת בשלמא טעמא דרב מיסתברא שפיר, דשתופי מבואות וכו' הוא דאסרי אהדדי הילכך גמר ומקני ואין צריך לזכות, אבל בעירובי תחומין דהיינו חובה ומה שיש לו מצד זה מפסיד מצד אחר צריך זיכוי, אלא שמואל מאי טעמיה. וי"ל דטעמא דשמואל משום דעירובי תחומין שהם חמורים דאין מערבין אלא לדבר מצוה, מתוך כך היקלו ואמרו דאין צריך לזכות, אבל בשיתופי מבואות דמשתתפין לדבר הרשות, החמירו בהם ואמרו דצריך לזכות. ועי"ל טעם אחר, דבעירובי תחומין לא קני מידי, אבל עירובי חצרות דקני רשותא איך יקנה רשותו אם לא יקנה לו אחר, דהא שמואל אית ליה לעיל עירוב משום קניין, ואפי' למ"ד משום דירה מ"מ צריך קניית רשות להחשיבם כדרים יחד.
ועירבה חמותה. פ"ה עירובי תחומין, דהשתא מיירי דרב סבירא ליה כר' חייא דאסר בעירובי תחומין וצריך לזכות, ושתופי מבואות דקאמר רב אין צריך לזכות היינו טעמא משום דהוי זכות וכו' כדפ"ל, ואע"ג דמתני' פליגא עליה דרב בחצרות, רב תנא הוא ופליג. ודוחק הוא, דעיקר הקושיא היתה מעירובי חצרות ומיהא לא משני מידי. וע"ק דקאמר משל חמותה ומשום דלא זכתה לה, משמע אבל אם זיכתה לה מהני שפיר אע"ג דלא מדעתה, (ד)[ו]אי בעירובי תחומין הא ודאי דאין מערבין אלא לדעת. לכ"נ כפר"ח, דפי' דהאי עובדא מיירי בעירובי חצרות, והשתא מייתי תנא דסבר כרב דעירוב חצרות אין צריך לזכות. ומעירובי תחומין דלא תנן לקמן בפ' כיצד משתתפין [פ"ב, א'] ומזכה, דמשמע דאין צריך לזכות, איכא למימר דכיון דתנא ליה הכא במתני' בפרקין גבי חצרות, ה"ה בעירובי תחומין.
אחד עירובי תחומין ואחד עירובי חצרות ואחד שתופי מבואות. וכן הלכה כמו שפסק בשאלתות [סו"ס מ"ח], וכן כל הגאונים. [פסק] וכן בעירובי תבשילין צריך לזכות, דאע"ג דמיבעיא ליה לרב נחמן עירובי תבשילין, מ"מ הא מסיק דלא (שמעינן) [שמיע] ליה הא דשמואל דאי שמיע ליה [לא] הוה מיבעיא ליה.
רגיל אין שאין רגיל לא. וכגון שהאשה מתרצית, כדקתני נוטלין מתוך ביתו משמע לדעת ביתו. ומ"מ אומר ר"י דאע"ג דפסקינן דאשתו של אדם מערבת שלא מדעתו, מ"מ אין ללמוד היתר שתוכל אשה לזכות לבני מבוי ולבני חצר משלה אם לא ברשות הבעל. והיכא דלא אסרי אהדדי אינה יכולה (לצאת) [לתת] בעל כרחו של בעל. ומיהו אם יזכו לה אחרים מעירובם סגי בכך.
<h2>דף פ:</h2>
שאני התם דליכא מחיצות. ה"ג בקו', וה"פ דאם אין בו לחי הרי הוא כמו בלא מחיצות, ויאסרו בכל המבוי, ואין יכולים ליזהר מלטלטל בו, ומגונה הדבר, ומשו"ה כופין אותו לסייע עמהן, אבל הכא לעניין שיתוף בלא שיתוף נמי מותרין לטלטל במבוי כלים ששבתו לתוכו, ואין לכופו כדי להתיר לטלטל מחצרות למבוי. ויש ספרים גורסים דאיכא מחיצות, וה"פ, שאני גבי מבוי דאיכא מחיצות, דאף אם הוא מקפיד מ"מ הרי יש לו מחיצות, וכך חשובות כשהם בעל כרחו כאילו היו ברצונו, ולכך ראוי לכופו, אבל גבי שיתוף אינו מועיל אלא א"כ לדעת כולם, דהוי מקפיד על עירובו, וא"כ אינו ראוי לכופו על זה.
עושין לחי אשרה. וכמ"ד לחי העומד מאליו הוי לחי. אבל קורה כתותיה מיכתת שעוריה. פי' דבעינן שתהא קורה טפח. וקשה דלחי נמי איכא שיעור, דבעינן שיהא גובהו עשרה. וי"ל דלא דמי, דבלחי כיון שאין שיעור לעוביו, אם היה מדבק טיט או אפר יחד וטחו בכותל חשיב לחי, כיון שאין ניטל לרוח, דכי נמי מיכתת שיעוריה דאשרה כאילו נעשית אפר, מ"מ יש באפר כדי הכשר לחי כדפ', אבל קורה דבעינן שיעור לעוביה, פי' שתהא רחבה טפח, מיכתת שיעוריה ואין באפר כדי הכשר קורה.
חלוקין חבריו על ר' יהודה וכו'. פי' דלרבנן היכא דהוי משלו צריך להודיעו, אבל [אם] הוא משל אחרים אין צריך להודיעו אלא מזכה להם ע"י אחר ודי בכך, כדפ"ה במתני' מוסיף ומזכה משלו וצריך להודיעו משלהם. ובזה ניחא לעיל לפי' התו' דקאמר משל חמותה עירבה ומשום דלא זיכתה לה, משום דאי זיכתה לה לכך סגי בכך, ואע"ג דהוי שלא מדעת כלתה, אבל כי עירובו משלה, הוה טעמא משום דשלא מדעתה, ופליגי בפלוגתא דר' יהודה ורבנן.
דשתי סעודות הויין י"ח גרוגרות. וקשה לר"ת, דלקמן בפ' כיצד משתתפין [פ"ב, ב'] קאמר ר' שמעון דב' סעודות הוו שתי ידות לככר מג' לקב, והככר ח' ביצים, וב' ידות הוו ה' ביצים (וחומש) [ושליש] ביצה, ואין ביצה עולה לג' זיתים, כדמשמע בפ' בתרא דיומא [פ', א'] דקאמר אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת, ובכריתות אמר [י"ד, א'] דאין בית הבליעה מחזיק ג' זיתים, וא"כ כ"ש שאין מחזיק ג' גרוגרות, דגרוגרת גסה יותר מזית, כדמשמע בשבת בפ' (המוציא) [המצניע צ"א, א'] גבי זרק כזית תרומה לבית טמא מהו דקאמר אי לענין שבת כגרוגרת בעינן, פי' דהויא יותר מכזית, ומסתמא דר' שמעון דלקמן לא פליג אשיעורא דהכא, ולפי שיעור של ה' ביצים (וחומש) [ושליש] ביצה אם נפשך לומר דהיינו י"ח גרוגרות, היה בכל ביצה ג' גרוגרות וג' (חומשים) [שמינית] של גרוגרת, והנה הוכחתי שאין בביצה אפי' ג' זיתים, וכ"ש שאין בה אפי' ג' גרוגרות. וי"ל דודאי כדבריך כן הוא, דשיעור דהכא נפיש טפי משיעורא דלקמן, משום דהתם איירי בעירובי תחומין שצריך ב' סעודות לכל אחד ואחד, ולכך היקלו בשיעור ב' סעודות, אבל הכא בעירובי חצרות שאין צריך ב' סעודות לכל אחד ואחד, החמירו בב' סעודות גדולות.
ככר כאיסר והוא שלם מערבין כו'. תימה היאך יש בו מזון שני סעודות בככר שאינו גדול אלא כאיסר. וי"ל דר"ל שאינו רחב רק כאיסר אלא הוא עב. או שמא ר"ל ככר כאיסר כלומר שויו כאיסר.
<h2>דף פא.</h2>
לאפוקי מדר' יהושע דאמר פת אין מידי אחרינא לא. פ"ה דאי מההיא דלעיל [כ"ו, ב'] הו"א התם דבעירובי תחומין עסקינן מודה ר' יהושע, דליכא למיחש משום איבה כדלקמן, אבל בעירובי חצרות ס"ד דלכו"ע בעינן פת, לכך תנייה הכא בכל זמנא אחריתי לאשמעינן דאף בעירובי חצרות פליג, דהכא מיירי בעירובי חצרות דומיא דכוליה פרקין. ופריך היכי אשמעינן הכא ע"י בכל דמערבין בכל דבר אפי' בפירות ולא בעינן פת, והתניא בכל מערבין עירובי חצרות וכו', דלא אמרו לערב בפת אלא בחצר בלבד, מאן שמעית ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא ר' יהושע היא וכו', וקתני בכל. פ"ה והשתא האי בכל ליכא לפרושי דר"ל בכל ענין אף בפירות, דהא קתני סיפא דבעינן פת בעירובי חצרות, אלא ע"כ ר"ל בין שלם בין חסר, ובכל ענייני פת קאמר, וא"כ בכל מערבין דמתניתין [נמי] ר"ל בכל ענייני פת בין שלם בין חסר, וא"כ מנליה לאפוקי מדר' יהושע, וא"כ תנינא חדא זימנא. ומשני אלא אמר רב חנין וכו', כלומר לא תימא דאשמעינן דמערבין אפי' בפירות ודלא כר' יהושע, אלא ודאי מתני' בפת דוקא, וקמ"ל דרבנן פליגי אף בעירובי חצרות דמערבין בין שלם בין פרס, והשתא הך ברייתא דקתני בכל מערבין דר"ל אפי' פרוסה, דלא כר' יהושע, ור' יהושע בעי שלימה, כך שיטת הקו'. וקשה טובא על פירושו, חדא דמעיקרא הוה קאמר דאתיא הך ברייתא כר' יהושע, כדקאמר מאן שמעת ליה דאמר פת וכו' ר' יהושע, והשתא קאמר דלא אתיא כותיה. וע"ק דלמה ליה למימר מאן שמעת ליה וכו' דמשמע דע"י כך מוכיח דרישא אינו ר"ל בכל מילי, בלא"ה נמי מוכח שפיר כדפ' דבכל דרישא לאו בכל מילי קאמר (רק) [אף] בפירות, כיון דגרס עירובי חצרות, דהא בסיפא קתני דבעינן פת כדפ'. וע"ק דמאי קא מדמה ברייתא למתני', דנהי דבכל דברייתא אפת קאי, מ"מ בכל דמתני' ר"ל בכל מילי אף בפירות מייתורא. וע"ק דהא (במתני') [בספרים] ישנים גרסי' בברייתא עירובי תחומין. לכ"נ דה"פ, תנינא חדא זימנא בכל מערבין, ובכל עניני עירוב קאמר בתחומין ובחצרות, אמר רבה לאפוקי מדר' יהושע דאמר פת אין מידי אחרינא לא, פי' לאשמועינן דר' יהושע פליג בכולהו עניני עירוב, דאי מההוא דלעיל הו"א דוקא בעירובי חצירות פליג, אבל בעירובי תחומין מודי (דבעינן) [דלא בעינן] פת, להכי הדר תנייה בכל דהכא לומר דאיצטריך לפלוגי על ר' יהושע אף בעירובי תחומין, כלומר משום דר' יהושע אף בעירובי תחומין מיירי. איתיביה אביי בכל מערבין עירובי תחומין וכו', אלמא דר' יהושע מודה דבעירובי תחומין לא בעינן פת, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא תנינא חדא זימנא. ומשני אלא לאפוקי מדר' יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא, כלומר מתני' דהכא מיירי בעירובי (תחומין) [חצירות] דוקא, ור"ל בכל עניני פת, ואתא לאפוקי מדר' יהושע דאמר דבעירובי (תחומין) [חצירות] בעינן שלימה, ואתא בכל לאשמועינן דאפי' בפרוסה, דאי מההיא דלעיל הו"א דרבנן פליגי עליה דר' יהושע היינו דוקא בעירובי תחומין, אבל בערובי חצרות מודו דשלימה אין פרוסה לא משום איבה, קמ"ל מתני' דבעירובי חצרות איירי, וה"ק בכל מיני פת מערבין בחצרות, אבל בתחומין פשיטא דאפי' בשאר מיני פירות מערבין וכ"ש בפרוסה. והשתא ניחא שפיר דברייתא דהכא אתיא שפיר כר' יהושע, דמיירא בעירובי תחומין, ובעירובי תחומין מודה ר' יהושע דלא בעיא פת. אבל אין לפרש דת"ק איירי בין בתחומין בין בחצרות, ור' [יהושע] אעירובי חצרות הוא דפליג, דא"כ הוה ליה לפרושי בהדיא לר' יהושע חצרות.
דכתיב [יחזקאל ד'] ואתה קח לך. פ"ה דכתיב בתריה [שם כ"ד] ולחם אנשים לא תאכל, וא"כ אינו ראוי ללחם. ול"נ דאותו פסוק לא כתיב בההוא עניינא, אלא גבי הנני לוקח ממך מחמד עיניך, לומר שלא יעשו ה[ב]ראה זה על זה לפי שכולם יהיו אבלים. לכ"נ דה"ק ההוא דשאר מינין הואי דכתיב ואתה קח לך וכו', דא"ל הקב"ה ליחזקאל שיעשה לחם מכל מינין לסימן שהיה עתיד שתהיה העיר במצור, ודרך אנשי מצור לאכול פת מכל מינים בעבור כי הם חסרים מלחם.
לא זכו לו מעותיו. פ"ה ואפי' עירב החנוני הזה לכל האחרים וזיכה גם לזה אינו עירוב, שהרי לא נתכוון לזכותו לו במתנה חנם כשאר מזכין בעירוב, אלא לקנות המעה, והרי אין קנוייה לו, דכיון דמעות אינם קונות לא סמכא דעתיה דהאי, ולא הוי דעתיה, ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו. וזה לשונו. ובחנם פי' כאן כן, דאפי' נתכוין לזכות לו במתנת חנם מ"מ לא מהני, לפי שאין דרך האיש לקנות אלא בשביל מעותיו ומעות אינם קונות בו. כך פ"ה בגמרא, וגם סוגיא דגמרא משמע הכי.
<h2>דף פב.</h2>
גמרא, אין מערבין אלא לדבר מצוה. כגון לילך לבית האבל או לבית המשתה, ולבית הכנסת ולבית המדרש. והיכא דהתחילו לערב לדבר המצוה, מותרין לילך ולחזור אף שלא לדבר המצוה, לטייל ולחזור ולעשות צרכים אחרים. והא דאמרי' לעיל [ל"ו, ב'] אם באו למזרח עירובו למזרח, מיירי נמי לדבר מצוה, כגון לדבר אל השלטון מצרכי רבים, או מפדיון שבויים.
<h2>דף פב:</h2>
מיתיבי קטן יוצא בעירוב אמו וכו'. וא"ת מאי קושיא, אימא דהכא נמי ר"ל ע"י זיכוי, וכגון שעירב עליו אביו וכו', כדמפרש רב יהושע בריה דרב אידי מילתא דרב אסי דלעיל. וי"ל מדקתני עד בן שש, משמע דבן חמש ובן שש הוי כמו בן שנה ובן שנתים, דאז יוצא בעירוב אמו בלא שום זיכוי, דסברא הוא לאוקמי בחד גונא, ואי הוה צריך לבן חמש ובן שש זיכוי ובפחות מחמש לא הוה בעי זיכוי, א"כ הוי לצדדין, כפ"ה. וא"ת ואכתי אימא דהא דקתני עד בן שש ר"ל עד ולא עד בכלל, דבבן שש לא יצא בעירוב אמו, רק ע"י זיכוי כדקאמר רב אסי. וי"ל דמ"מ קשיא ליה מארבע וחמש דקאמר הכא דיוצא בעירוב אמו בלא זכיה, ולרב יהושע בריה דרב אידי אינו יוצא רק ע"י זכייה, דקטן שאינו צריך לאמו הוי, כדקאמר לעיל.
הא דאיתיה לאבוה במתא. פי' ר' ינאי וריש לקיש מיירי דאיתיה לאבוה במתא, דאינו כרוך אחר אמו, ולכך לא נפיק בעירוב אמו, וברייתא מיירי דליתיה לאבוה במתא. וא"ת א"כ הויא ברייתא לצדדין, דבפחות מבן חמש נפיק בעירוב גם כי איתיה לאבוה במתא, ומבן חמש ואילך לא נפיק רק כי ליתיה לאבוה במתא. וי"ל דאין זה לצדדין, כיון דהעירוב הוי לעולם בחד גונא, ולעולם כשיוצא בעירוב אמו בלא זיכוי הוה יוצא, אלא דצריך דבר שאינו מגוף העירוב, דהיינו ליתיה לאבוה במתא, ואין קרוי לצדדין אלא היכא שיש חילוק בגוף העירוב, דזימנין הוי ע"י זיכוי וזימנין הוי בלא זיכוי. וא"ת לרב אסי נמי לישני דלעולם עד ולא עד בכלל כדקס"ד, אלא ברייתא בדאיתיה לאבוה במתא ורב אסי מיירי בדליתיה. וי"ל דא"כ תיקשי ליה מברייתא דלעיל לר' ינאי ורשב"ל, דאפי' כי תימא עד ולא עד בכלל מ"מ בר חמש מיהא נפיק אפי' כי איתיה, ולר' ינאי לכל הפחות לא נפיק בד', אבל כי משני דעד ועד בכלל ניחא, דברייתא דרב אסי מיירי בדליתיה, ור' ינאי מיירי בדאיתיה. וא"ת ואמאי איתותב רב יהושע בריה דרב אידי, לישני הא דאיתיה הא דליתיה, דבאיתיה הוא דצריך זיכוי, אבל בדליתיה לא צריך שום זיכוי. וי"ל כדפ"ה, דע"כ רב יהושע לית ליה האי חילוק, מדדחיק לשנויי לעיל דרב אסי מיירי על ידי זיכוי, ולא משני דמיירי בדליתיה וברייתא דמייתי בדאיתיה.
חצייה לבית המנוגע. והיינו ד' ביצים, דכך שיעור אכילה של סעודה אחת, דבבית המנוגע בעינן שישהא בכדי אכילת סעודה דזהו חצי פרס. וקשה דא"כ משמע דבככר ליכא אלא מזון ב' סעודות, ור' שמעון קאמר שתי ידות לככר שיעור עירוב, אלמא איכא ג' סעודות בככר. וי"ל דודאי ליכא רק ב' סעודות ראויות בריוח, אבל ג' מצומצמות איכא, וגבי עירוב היקילו לשער בצמצום.
<h2>דף פג.</h2>
וחצי [חצי] חצייה לטמא טומאת אוכלין. פ"ה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, והיינו כביצה לר' שמעון ששיער הככר מג' לקב, הככר ח' ביצים, חציו ד', חצי חציו ב', חצי חצי חציו כביצה, ולרק יוחנן ששיער של ארבעה לקב, כדמוקמינן מחצה לחנווני, נמצא ככר בפונדיון רובע הקב, והם ו' ביצים, ואם כן הוי חצי חצי חציה ג' ריבעי ביצה, דחצי ג', וחצי חציו ביצה ומחצה, וחצי חצי חציו ג' ריבעי ביצה. וזהו דוחק לומר דלר' יוחנן פחות מכביצה מטמא טומאת אוכלין, שהרי תלמוד ערוך הוא בכל מקום דבעינן כביצה לטמא טומאת אוכלין. לכ"נ דלענין טומאת אוכלין הוי השיעור לכ"ע אף לר' יוחנן כמו לר' שמעון, ומזה לא פליגו, אלא פליג משאר דינים, כגון לבית המנוגע או לפסול הגוייה. אי דירושלמית קע"ג הויא. ולאו דוקא, דחסר חומש אחד. ואי דצפורי מאתן ושבע הויין. גם בכאן לאו דוקא, דיש יותר קרוב לשני חומשין, דאם היתה של ירושלמי קע"ג בצמצום, היה יותר שלשה חומשין, וכיון שהיה חסר חומש, א"כ ליכא רק שני חומשין פחות חומש דחומש יותר על ר"ז.
חלתן כמה הויין תמני. ה"ג בקו', ופי' דלא דק בחלתן של ט"ו ביצים הנותרים הואיל ולא הוי כביצה. ור"ח גרס חלתן כמה תשע, דהשיעור של חלה אחד מעשרים וארבעה, והיינו לרי"ו ביצים ט' ביצים, כי סכום החלה הוי עם מאתן ושבע קודם הפרשת החלה, ופריך אכתי מאתן (ושבסרי) [ושתסרי] הויין, [אלא אייתי ועודות וכו']. וגירסא זו לא תתכן [ו]לא דק (ממאי) [למאי] דגרסי' לעיל וכמה ועוד אחד מארבעים בביצה, כמו שאפרש בע"ה בסמוך.
אייתי ועודות שדי עלייהו. פי' למאי דפריך מאתן (ותמני) [וחמש] סרי הויין וחסר שנים, היינו בלא הועודות, והועודות עולין לשנים ויותר לפי מידת דשיעור אחד מארבעים בביצה על שני ביצים, דהיינו לפ' ביצים ביצה אחת, למאה וששים שתי ביצים, ולארבעים ושבעה הנותרים יותר מחצי ביצה. ופריך אי הכי טפינן להו ועודות של מ"ז ביצים דהוי יותר מחצי ביצה כדפ', ומשני כיון דלא הוי כביצה ולא חשיב ליה. וקשיא לרש"י דהא טפי מביצה הוי, שהרי בועודות משל מ"ז של חישבנו איכא יותר מחצי (טפח) [ביצה], ואכתי איכא חלתן של ט"ו ביצים שלא חישבנו שיש יותר מחצי (טפח) [ביצה], וגם למעלה בתוספת צפורית על ירושלמית נשארו שני חומשים שלא דקדקנו בהם. לכ"נ לרש"י כגירסת הספרים דגרסי לעיל וכמה ועוד אחד מעשרים בביצה, פי' לכל ביצה וביצה, וגרס הכא אלא אייתי ועודות שדי עלייהו, כלומר ולא נשדי עלייהו חלתן, דכשתטיל תוספת ועודות של ר"ז על מדת צפורי יעלו הועודות של מאתים (ו)[ל]עשר, וא"כ הוו להו רי"ז, ופריך אי הכי טפיא להו, דאכתי איכא ועודות של ז' ביצים בעודפים למדת צפורי על מאתים, וגם שני חומשים שלא דקדקנו בהם, ומשני כיון דלא הוי כביצה לא חשיב ליה.
<h2>דף פג:</h2>
אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו. פי' אילו עם אילו, אבל עירבו הם כל אחד ואחד בפני עצמו. כל שגבוה י' למרפסת. אבל לא לחצר, פי' משום דהוי לבני מרפסת תשמישו בנחת ולבני חצר תשמישו בקשה, ולכך נותנין לבני מרפסת שתשמישו בנחת. אבל אין לפרש שלא עירבו כלל גם לעצמן, דא"כ היכי קאמר כל שגבוה י' למרפסת, מה היא מרווחת בזה, והלא היא אסורה לעצמה, אלא ש"מ כדפי'. וא"ת והיאך יכולים לערב ביחד, והלא המרפסת היא גבוה עשרה. וי"ל כיון שיש סולן מן המרפסת לחצר, תורת פתח עליו ומערבין ביחד. וא"ת א"כ היאך מערבין כל אחד לעצמו, והא אסרי אהדדי כיון דסולם חשיב כפתח, וליכא למימר משום דבני מרפסת אין להם כח ורשות בחצר, דהא בגמרא משמע שיש תשמיש לבני מרפסת בחצר, מדקאמר במופלגת דרשות דתרוייהו הוא, ור"ל לפי שיש להם חלק בחצר, דהא יש דין גזל בשבת, כדאמר לקמן [פ"ח, א']. וי"ל דסולם תורת מחיצה נמי עליו להקל, ואם רצו מערבין אחד ואם רצו מערבין שנים, כדאמרי' בפ' כיצד מערבין [לעיל נ"ט, ב'], כפ"ה. כל שגבוה י' למרפסת. פי' אם יש בחצר תל או עמוד סמוך למרפסת, בני המרפסת משתמשין בו, דרשות המרפסת שולטת בו, אבל בני חצר אין משתמשים כדפ"ל. ונראה דמיירי שאותו דבר גבוה י' הוא לשניהם, לחצר ולמרפסת, שאם היה כולו לאחד מהם, לדידיה יהבינן ליה, כדמשמע בסוף פרקין דיש דין גזל בשבת. ומיירי נמי שתל זה רחב ד', שאם לא היה רחב ד' הו"ל מקום פטור ובטל להכא ולהכא, כדמשמע פ' חלון [ע"ז, א'] גבי כותל שאין בו ד', שאמר ר' יוחנן אילו מעלין מכאן ואוכלין ואילו מעלין וכו'.
לזה בזריקה ולזה בזריקה היינו כותל שבין שתי חצרות. דאמר לעיל [ע"ו, ב'] שלא יורידו למטה אפי' כי אית ביה ארבעה, ואפי' אינו גבוה עשרה מ"מ כיון דשוי לתרוייהו אסרי אהדדי, כדאמרי' [לעיל ע"ז, א'] מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"י ולבני ר"ה לכתף עליו, הא אית ביה ד' על ד' אסור, ואע"ג דלא גבוה עשרה. אבל חלון שבין שתי חצרות וחריץ שבין שתי חצרות, לא אשכחנא דאסור להשתמש על גבי החלון והחריץ, אלא כיון דגבי כותל אשכחנא דאסיר, אע"ג דהוי תשמיש קשה יותר מחלון וחריץ, דזריקה קשה יותר משילשול, כ"ש בחלון וחריץ דאסיר להשתמש בהם, כיון דלשניהם היו ויש בהם רוחב ארבעה, כפ"ה.
קס"ד מאי מרפסת בני עליה. פי' והעלייה היא גבוה מן המרפסת י' טפחים, וא"כ התל שבחצר שגבוה י' טפחים מן החצר, הוא בשילשול לבני עלייה ולבני חצר בזריקה, שהיא גבוה י' מן החצר, וה"ל לזה בשילשול ולזה בזריקה, ואפ"ה [קתני] דנותנין לזה שבשילשול, וא"ת מאי פריך, דילמא משו"ה נותנין אותו לבני עלייה משום דהוא להם כפתח, שהם יורדים דרך עלייה למרפסת, וכשהם (למרפסת) [במרפסת] בפחות מי' מן התל הם עומדין ומשו"ה הוי שלהם, כדאמר לקמן [פ"ד, ב'] בבאין דרך עליונה למלאות. וי"ל דמשמע ליה שמרפסת אינה אלא מרוח אחת לעליות, ומתני' קאמר כל שגבוה מי' למרפסת אפי' עומד התל לצדדין שאין לשם מרפסת, אלא שמשתמשין בו דרך חלונות. ומשני באותם הדרים למרפסת, פי' ואז ודאי מיירי מתני' כשהתל סמוך למרפסת.
<h2>דף פד.</h2>
אילימא לחצר ושרי רשותא דתרוייהו הוא. פי' דלשניהם הוי תשמישו בקשה, לחצר בזריקה גובה, ולעלייה בזריקת משך הפלגתה ובשילשול. וא"ת כיון דהכא איכא שילשול וזריקה והכא ליכא רק זריקה, א"כ הוי כלזה בפתח ולזה בזריקה. וי"ל כדפ"ה, דכיון דלשמואל שילשול לגבי זריקה גובה הוי כנחת, א"כ היכא דאיכא שילשול וזריקה משך שוים הם לזריקה גובה. ועי"ל כיון דבלא השילשול שעם זריקה משך הרי הוי תשמישו קשה לשניהם, א"כ משום שילשול דעם הזריקה לא עבדינן כאילו הוי לחצר תשמישו בנחת כדמוכח בסמוך.
תינח סלע בור מאי איכא למימר. שהרי בור תשמישו הוי בשלשול אף לבני מרפסת, שהרי מקרקעיתו הם דולים, אלא ש"מ היכא דבני חצר תשמישו ע"י זריקה, שאינם יכולין למלאות אלא א"כ זורקין עליו למעלה מן החוליא, יהבינן ליה לבני מרפסת דהוי להם בשילשול כשמואל. למה לי למיתני סלע למה לי למיתני בור. פי' זהו לרב קבעי, דאליבא דשמואל לא קבעי, דלדידיה אתי שפיר הא דנקט בור לאשמועינן דנותנין אותו לבני עליות אע"ג דהוי לזה בשילשול ולזה בזריקה, אלא לרב קפריך כדפ'. וה"פ למה לי למיתני בור וסלע ליתני סלע, אבל לא פריך ליתני בור לחודיה, דהא צריך למיתני סלע לאשמעינן דמיירי בבור מלא פירות, כדקאמר לעיל דיקא נמי דקתני דומיא דסלע. וכ"ת מ"מ לשמואל אמאי קתני סלע. וי"ל משום סיפא, דקתני פחות מכאן לחצר, משום דהוי לגבי חצר תשמישו בנחת ולבני מרפסת בשילשול, ולכך הוי לחצר דוקא ולא למרפסת, ואי לא תנא אלא בור, [לא] הוה אלא [ל]חצר, דהוי רשותם דתרוייהו, דהוי תשמישן בשילשול בין לחצר בין למרפסת. והשתא הוי לחצר לצדדין, דלגבי בור הוא אף לחצר, ולגבי סלע הוי לחצר דוקא ולא למרפסת. כ"נ למ"ר שי'.
בכותל י"ט עסקינן. ופ"ה דלהכי לא מוקי לה בכותל עשרים, דא"כ הוה קשה, דאכתי דמשמע הא דביני ביני אסור, פי' מראש טפח עשירי, דלזה בשילשול ולזה בזריקה אסור, דלא שרי תנא אלא למטה מי' ולמעלה (מעשרים). אבל קשה להש"ר מקוצי, דהא בשום עניין אינו יכול להיות הזיז שלא ימעט מעשרה, דאם הוא תקוע למעלה מי' מראש טפח עשירי, אי איפשר שלא ימעט קצת מעשרה העליונים, והוי לעלייה בפתח, ואם הוא בולט למטה מראש טפח עשירי, הוא לחצר בפתח, ואם הוא מכוון באמצע, א"כ הוא בולט למעלה ולמטה, והוי לשניהם בפתח. ונראה להש"ר, דודאי בזיז לא משכחת לה, אלא משכחת לה במגיעות בראש טפח העשירי, והוי לזה בשילשול ולזה בזריקה, שהכותל כנוס שם, ואותה כניסה הוי דבר חשוב בפני עצמו, אבל בזיז אפי' ע"ג הזיז לא חשיב רשותא באפי נפשה, כיון שמקצת הזיז הוי למטה מי' או למעלה מי'.
<h2>דף פד:</h2>
וכן שתי גזוזטראות. בקו' ל"ג וכן. ובחינם מחקו, דאמתני' דלעיל מינה קאי, דתני גזוזטרא שהיא למעלה מן המים וכו', לקמן בפרקין [פ"ז, ב']. שתיהן אסורות עד שיערבו. פי' לפי שרשות שתיהן על המחיצה שמשלשלין בנקב שלה הדלי, לפי שאותה מחיצה נעשית בשותפות, כדמוקי לה לקמן [פ"ח, א']. והכא תשמיש זה לעליונה בשילשול, ולתחתונה בזריקה גובה [ו]בשילשול, שנוטלין דלי שלהם וזורקין למעלה על המחיצה ויורד לנקב ומשלשל, וקתני שתיהן אסורין, וכ"ש לזה בשילשול ולזה בזריקה לחוד. ומכאן ראייה למאי דפ"ל, דהכא משמע דפריך לשמואל, אבל לרב דאמר שניהם אסורין ניחא, ואע"ג דהוי לזה בשילשול ולזה בזריקה ושילשול. וא"ת אמאי לא חשבינן ליה כפתח לעליונה, דהא סמוך לפתח הבית הויא הגזוזטרא שדולין דרך שם, והיכי אסרי עלייהו בני (עליונה) [תחתונה] בזריקה. וי"ל כיון דעיקר תשמיש של גזוזטרא הוה ממלוי המים, ומילוי המים הויא למטה מעשרה, ולא מיקרי כפתח לעליונה. ולעיל נמי גבי בור חשיב ליה תשמישו בשילשול לבני המרפסת, אע"ג שחוליא שסביב הבור הויא תשמישה כפתח למרפסת, שהיא גבוה י' טפחים כגובה המרפסת, מכל מקום פריך תלמודא שבני החצר יאסרו עליהם, כיון שתשמיש המילוי הוא נמוך י' טפחים מן המרפסת, והוי לזה בשילשול ולזה בזריקה. וכן משם ראיה דלזה בשילשול לחוד ולזה בשילשול וזריקה (ו)גובה לא הוי כלזה בפתח ולזה בזריקה, דאל"כ מאי פריך בור מאי איכא למימר, והלא הוי לבני המרפסת בשילשול לחוד ולבני החצר בזריקה גובה ובשילשול, אלא ש"מ כדפ'.
כגון דקיימי בגו עשרה דהדדי. פי' שאין העליונה גבוה מן התחתונה עשרה, ואע"ג דאכתי לזה בנחת ולזה בקשה הוא, שיש מקצת זריקה לתחתונה על השילשול, שאע"ג שאינה רחוקה מן העליונה מ"מ יש ממנה עד מקום המילוי עשר, וא"כ לזה בנחת ולזה בקשה הוא, ושמואל אמר לזה בנחת ולזה בקשה נותנין לזה שתשמישו בנחת. מ"מ לא ליקשי ליה, דטעמא דהכא לאו משום תשמיש הוא, אלא משום דבגו עשרה דהדדי קיימי ואסרי אהדדי, ומילתי' דשמואל היינו דוקא בשתי רשויות.
גג הסמוך לר"ה צריך סולם (עראי) [קבוע] להתירו. וא"ת היכי מיירי, אי מיירי שהגג גבוה מר"ה י', א"כ למה לי סולם, הרי אין ר"ה שולטת בו כיון דהוא גבוה י', ואי מיירי דלא גביה י', א"כ לא מהניא בכרמלית סולם. וי"ל דמיירי שפיר שהוא גבוה י', ומיירי שיש מרפסת בפחות מי' מר"ה, והשתא ר"ה שולטת בגג דרך המרפסת, אבל כי עשה סולם מן המרפסת לגג, מוכח הסולם דסלקי בני ר"ה מהכא. ומיירי שהמרפסת מגופפת עד עשרה אמות לר"ה, דאם אינה מגופפת א"כ כיון דלא גביה עשרה כרמלית היא, וסולם לא מהני בה כיון דכרמלית הויא. ודוקא כי עביד סולם קבוע אז סלקי בני ר"ה מהכא, אבל סולם עראי כמאן דליתיה הוא ואסרי בני ר"ה, אע"ג דלמרפסת הוי הגג כפתח ולבני ר"ה הוי בזריקה, דהא הוי הגג עשרה, מ"מ כיון דמרפסת ור"ה בעשרה דהדדי אסרי אהדדי. וא"ת והיכי אסרי בני ר"ה על הגג ועל המרפסת, ומאי שנא מחצר הפתוחה לר"ה דלא אסרי בני ר"ה עלה אלא א"כ נפרצה ביתר מעשר. וי"ל דלא דמי, דבחצר יש בו תשמיש קבוע לבני הבית ותדירים שם תמיד, ומשו"ה בטלי תשמיש דר"ה ולא מצו אסרי עלה, אבל בגג אין כ"כ תשמישן של בני המרפסת תדיר בו, ובקל מפקיעין בני ר"ה תשמיש דבני העלייה שעל הגג. אבל מ"מ קשה, הא דפי' רש"י שיש בו מרפסת זה חסר מן הספר. לכ"נ דלעולם מיירי בשאינו גבוה י'. וכ"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתה. דמאי אהני סולם הא הוי כרמלית. וי"ל דמיירי שהגג מגופף כולו עד עשר, ודרך אותו פתח אסרי ר"ה עליה כיון דלא גבוה י' ואין בו תשמיש קבוע כדפ', ולהכי צריך סולם קבוע להתירו, ואותו סולם יעשה מגג לעלייה, והשתא גלי אדעתיה דסילק תשמיש ר"ה מעל הגג.
דילמא בשרבים מכתפים עליו בכומתא וסודרא. פי' שכשהם עייפים נוטלין כובעם מראשן ומשימין אותו על הגג, והילכך אסרי עלייהו אפי' לא קיימי בתוך י', דאע"ג דאמרי' במסכת שבת דדבר שגבוה י' לא חזי לכיתוף, היינו דוקא מדבר כבד, אבל מדבר קל כגון כומתא וסודרא חזי לכיתוף אף למעלה מי'. וא"ת א"כ אמאי אמרי' לעיל [פ"ג, ב'] כל שגבוה י' טפחים למרפסת, הא אף לחצר חזי להשתמש באותה גובה מכומתא וסודרא. וי"ל דבחצר אין דרך להשתמש אלא מכלים כבדים, ואותו תשמיש לא שייך בדבר שהוא גבוה י' כדפ', ומשו"ה נותנין למרפסת, אבל אין דרך להשתמש בכומתא וסודרא משום עייפות, דבחצר לא שייך הטעם זה כמו בר"ה.
<h2>דף פה.</h2>
בור שבין שתי חצרות. פי' בין שתי החצרות יש מבוי קטן, והבור באמצע מופלג מכותל [זה] בד' ומכותל זה בד', וממלאין ממנו דרך חלונות, שאין שם פתח פתוח לאותו מבוי, דאם היה שם שום פתח פתוח למבוי זה, היו צריכין לעשות מחיצה גמורה להפסיק בינתיים בבור, כיון שיש להם דרך מפולש למלאות מן הבור ואויר שתי החצרות שולטים בו, אבל עכשיו שאין שום אחד יכול למלאות ממנו אלא ע"י הפלגה ד', שממלא מן הבור דרך החלון ע"י שילשול, א"כ היינו ע"י אויר, ואין אדם אוסר חבירו דרך אויר. וא"כ מן הדין אף זיז לא בעי, אלא הכא אצרכוה רבנן, ומשום הכי סגי [בכל שהוא], כדבר שאינו כ"א בשביל (הני) [היכר] דסגי בכל ענין שהוא, כדאמר במס' שבת [ק', ב'] גבי ספינה מוציא ממנה זיז כל שהוא וממלא, ומסיק התם דמשום היכרא הוא.
דילמא שאני התם כיון דלזה בזריקה ובשילשול. פי' התחתון הוא בזריקה גבוה י' ובשילשול, וגם זריקה של אויר יש בה, שהרי מופלגת היא מעליונה ד' והיינו זריקה של אויר, ולזה בשילשול לחודיה, פי' העליון שמשלשל דלי (ליה) [לים], כלזה בפתח ולזה בזריקה דמי. ול"נ א"כ בסמוכה נמי אמאי שתיהן אסורות, הו"ל התחתון בזריקה של גובה ושילשול והעליון בשילשול לחודיה. וי"ל דבעינן לתחתון זריקה מחמת ב' כוחות, זריקה מחמת אויר וזריקה מחמת גובה, וכשהיא סמוכה אין בה זריקה אלא מחמת גובה בלבד.
זה משתמש בסמוך לו ע"י זריקה. פי' משתמש מן הבית לחורבה הסמוכה לה דרך חלונות. מיירי שהחלון גבוה י', דאל"כ הוי לזה הסמוכה לו בפתח. וגם הכא היה לו להזכיר זה משתמש בסמוך לו ע"י שילשול, דהא שילשול איכא, אלא נקט ע"י זריקה לרבותא, לאשמועינן דיכול לטלטל בכל החצר אפי' במקום שאין יכול להשתמש אלא בזריקה, דהיינו (בתוכה) [בתוך] החורבה.
<h2>דף פה:</h2>
מי סברת דעביד כשורה לא דעבידו כחצובא. פי' כשלשה רגלי הקנקן, שהאמצעי כנגד השתים והיא ארוכה וסמוכה כנגד שתי הבתים, הילכך שתים הסמוכות מותרות כל אחד ואחד בחורבה הסמוכה לה, שחבי' אין [יכול] להשתמש בחורבה זאת, שהרי חורבה הסמוכה לה מפסקת בינתיים, ואע"ג שיש לה שם תשמיש דרך אויר מ"מ אין בכך כלום שאין אדם אוסר בכך תשמישו, אבל האמצעית אסורה, דשני הבתים יכולים להשתמש בו דרך שילשול שהרי היא סמוכה להם, ואף שיש מקום בחורבה שאין הבתים יכולים להשתמש שם אלא דרך אויר כמו ברחוק, מ"מ כיון שיש להם תשמיש באותה חורבה ע"י שלשול אסרי אהדדי. וא"ת א"כ לעיל גבי בור שבין שתי חצרות אמאי אמרי' שמותר ע"י היכירא, והלא שתי החצרות סמוכות לאויר המבוי שהבור בתוכו, וא"כ יכולין להשתמש באותו אויר ע"י שילשול, שהרי הוא סמוך להם, וא"כ הו"ל למימר דאסרי אהדדי, אע"פ דתשמיש שלהם הוא דרך אויר מ"מ מה בכך, הא אמרי' הכא דאמצעית אסור משום דיש לבתים הסמוכים לה תשמיש בה ע"י שילשול, אף דיש בה מקום שאין יכולין להשתמש [אלא] ע"י תשמיש דאויר, ומאי שנא בבור. ותירץ רש"י דלא דמי, דדוקא גבי בור אין בו תשמיש אלא ממילוי, ואותו תשמיש אינו יכול לעשותו רק דרך אויר, אבל הכא בחורבה יש לבתים תשמיש בה בקרוב וברחוק, ואותו שבקרוב הוא ע"י שילשול, ומשו"ה אסרי אהדדי. ופי' רש"י דהחורבות הללו הם לבעלי בתים ולא לבעלים אחרים, דאי יש להם בעלים אחרים לבד מהללו, א"כ אותם הבעלים אוסרים על בני הבתים אע"פ שאינם דרין בה. ותימה דהא קיימא לן דדירה בלא בעלים לא שמה דירה. וי"ל דסברת רש"י כך, דנהי דלא שמה דירה לענין שאינם אוסרים על בני החצר ועל המבוי, מ"מ בתוכה אסור לטלטל. ור"י פי' דאפילו תוכו אינו אסור לטלטל. ורבינו שמשון מקוצי הביא ראיה מזה כיון דלא שמה דירה תוכה מותר לטלטל, מדקתני במתני' בבית שער הדר שם אינו אוסר, וע"כ אינו אוסר ר"ל דהוא עצמו אין אסור להכניס ולהוציא לאחרים, מדאמר שלהי הדר [ע"ה, ב'] זה בא בדרך זה ונותן עירוב בזה שזה נעשה בית שער לזה כו', אלמא בית שער נמי מותר תוכו, דאם היה אסור לא היה עירוב מועיל כלום שצריך שיהיה במקום שיוכל להביאו משם. ותימה הא אמרי' לעיל פ' הדר [ס"ב, א'] דגוי אינו אוסר דירתו על ישראל לטלטל מביתו לחצר, ואם היה שם ישראל אחד אוסר, פי' על ישראל שנתאכסן בבית הגוי לטלטל מבית הגוי לחצר מפני הישראל שאוסר עליו, ולאותו ישראל אחד מותר מביתו לחצר הגוי, ואפ"ה משמע דביתו של הגוי אסור לאותו הישראל אחד, אלמא אף כי בית הגוי אינו אוסר על הישראל לטלטל בחצר מ"מ ביתו אסור לטלטל בתוכה. וי"ל דהתם היינו אליבא דר' מאיר, וסבר דירה בלא בעלים שמה דירה, וא"כ היה לנו לומר דגם (כי) הישראל אסור לטלטל מביתו לחצר, אלא משום דבדירת הגוי הקילו, וכי הקילו היינו לגבי ביתו של ישראל שיהא מותר לטלטל בחצר, אבל גבי ביתו של גוי כדקיימא קיימא ואסור לטלטל בתוכו. אבל קיימא לן כרבי יהודה דאמר דירה בלא בעלים לא שמה דירה, וא"כ גם תוכו אינו אסור לטלטל. וכן היה אומר ר"ש מקוצי, ונהגו העולם לקולא.
<h2>דף פו.</h2>
דבר שאינו ניטל בשבת אינו אוסר. פי' אם השאיל או השכיר ביתו ויש למשכיר [או] למשאיל דבר שאינו ניטל בביתו שהשואל דר בו אין השואל אוסר עליו. ונראה דלאו דוקא דבר שאינו ניטל, ואף דבר הניטל אם כבידו קובעו דינו שוה, והכי משמע פ' חלון ומשוה להו אהדדי לענין מיעוט הכותל.
למטה למטה ממש. פי' למטה ר"ל שיהו ראשי הקנים סמוכים למים. למעלה מעלה ממש. העשרה ראשונים משפת הבור ולפנים מן השפה. ורב יהודה אמר למטה מטה מן המים, פי' בעשרה תחתונים של מים. פי' רש"י מטה מטה מן המים שתהא המחיצה תחובה בקרקעית הבור, אבל לר' [נראה ד]אין צריך שתהא תחובה בקרקעית הבור, כיון שהיא מעט תוך המים סגי בהכי. מעלה מעלה (מים) [מן] המים. פי' בעשרה העליונים הסמוכים למים איירי, דמה שקרוי מטה אליבא דרב הונא קרוי למעלה אליבא דרב יהודה. ופריך לרב יהודה נמי ערבי מיא, ופעמים מים עמוקים יותר מן המחיצה וערבי מיא תחת המחיצה. ותו פריך לרב יהודה מעלה נמי ערבי מיא, פי' אחרי שאין מצריכין ליגע ראשי הקנים במים, א"כ מאי מהני מעלה מן המים, הא ערבי מיא מטה. ומסיק צריך שישקעו ראשי הקנים במים טפח.
קורה ד' מתיר בחורבה. פי' רש"י קורה תחובה מחומה לחומה כדרך כל החורבות שנופלות ונשארו בהם קורות שברחב ד', ואין בחורבה רק ב' מחיצות והיא מוטלת [על רחבה] מותר לטלטל תחתיהן, דאמרי' שני חודין יורדין וסותמין, ומשו"ה בעינן ארבעה משום דהוא רוצה לטלטל תחתיהן, וא"כ צריך שיהא לה חלל ד' משני רוחות. אבל ל"נ, דהא לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם כשהוא מפולש. לכ"נ דמיירי שיש לה ג' מחיצות וקורה זו עומדת במקום מחיצה רביעית, ומשו"ה אמר דמתרת פ"ת יורד וסותם. והא דנקט ד', היינו משום שההלכה שנשנית לומר דפ"ת יורד וסותם לא נאמרה בפחות מד'. פי' רש"י דאתיא כר' ישמעאל דאמר מחיצה תלויה מתרת ביבשה ולית הילכתא כוותיה. אבל יש ליישב זה דאתיא ככ"ע ולא דמו אהדדי, דלקמן מיירי שיש מחיצות העשויים לאורך מטעם גוד אחית, אבל הכא מיירי במחיצות העשויים לרוחב מטעם פ"ת יורד וסותם.
<h2>דף פו:</h2>
הא קאזיל דלי להאי גיסא דארבעה ומייתי מיא. פי' וקשיא לרב יהודה דבעי הפסקה מחיצה, בשלמא לרב הונא ניחא דלא בעי הפסק מחיצה, ומשני כו'. תותי קורה מיהא עייל מיא. פי' וקשיא לרב יהודה דאמר דבעי היכירא, אבל לרב הונא ניחא דלא בעי הכירא.
אלא קל שהקילו חכמים במים וכו'. פי' והא דר' יהודה ליתא, אלא הלכתא כרב הונא דרב הונא מעלה מעלה [ממש] קאמר. ולפי' זה יש להתיר אותם בתי כסאות שעל המים, אע"פ שאין המחיצות מגיעות עד למים, כרב הונא דאמר מעלה מעלה ממש. אכן צריך שיהו המחיצות לשם התיר, לשם המים, [ד]באותן מחיצות שסביב לבור לא מישתרי שהרי לא נעשו לשם מים, וכי (הבבור) [היכי דבבור] מצרכינן לרב הונא מתוך אוגנו. אבל זה לא (ק') [נראה] לומר דאין הלכה כרב יהודה, דהא כל הני אמוראי שקלי וטרי אליביה, וגם קאמר לעיל ומטו בה משמיה דרבי חייא צריך שיראו ראשי הקנים כו', אלמא משמע דסבר לה כרב יהודה. לכ"נ לר"ח דרב יהודה אית ליה שפיר דמחיצה תלויה מתרת גבי חששא דמים (תערוב ביחיד) [מתערבים יחד], אלא טעמי' דרב יהודה הוי דחיישינן דילמא לא ישקע ראשי הקנים במים, ואיכא למיחש שמא יזרוק הדלי מעבר למחיצה כיון שיש הפסק בין מחיצה למים, ונמצא שהוא דולה מחצי המים של חבירו שהוא מבורר לו, ומשו"ה צריך שישקע ראשי הקנים במים טפח, והכא ל"ג אלא. ומ"מ ודאי קושיא ראשונה שמקשה תלמודא היינו לרב יהודה דוקא, וה"פ, אלא הא דא"ר יהודה קורה ד' מתיר בחורבה ורב נחמן אמר דמתרת במים והא אזיל דלי מהכא להאי גיסא דארבעה, פי' לרב יהודה פריך, כשנתן הקורה לרוחב באמצע הבור ולמעלה, אזיל דלי וכו'. ופריך תותי קורה מיהא ערובי עריב, ופריך לכו"ע, גם לרב הונא, מ"מ המים מתערבים תחת הקורה זה בזה, וע"ז משני קל הוא שהקילו חכמים, פי' מן התערובת אין לחוש שמחיצה תלויה מתרת במים ולא חיישי' לתערובת, דגם רב יהודה אית ליה שפיר דמן התערובת ליכא למיחש, רק שלא יוכלו לילך ברשות המיוחדת לחברו ממש. וא"כ לפי זה צריך להזהר מאותם בתי כסאות שעל המים שתכנס המחיצה לתוך המים טפח, כדקאמר רב יהודה אליבא דב"ה. אך אותם בתי כסאות שהם בחפירה בקרקע של שני שותפין, נראה דאסורין עד שיערבו. והר"ת מקינו"ן מתירן, משום דצואה מקום פטור כדקאמר פ"ק דשבת, וההוא דפליג עליה משום דמיפסע פסועי אבל הכא לא שייך למימר הכי, והואיל ומקום פטור הוא אף בשותפין שרי, כדקאמר לעיל [ע"ו, ב'] אין בו ד' על ד' א"ר יוחנן אילו עולין מכאן ואילו וכו', והלכה כר' יוחנן לגבי דרב. כך קיבל הר"ת מקינו"ן מהריצב"א.
ר' יהודה בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר מחיצה [תלויה] מתרת ביבשה. פי' וכיון דסבירא ליה מחיצה תלויה מתרת גם ביבשה, א"כ גם כמו כן סבירא ליה דמתרת במים אף שאין עשויין לשם מים, אבל רבנן דפליגי עליה דר' יוסי סברי דאין מתרת אלא במים, א"כ כמו כן סברי דאינה מתרת גם במים אלא כשנעשית לשם המים. לא על פי ר' יוסי. ה"ג. ול"ג ולא על פי ר' יהודה, דר' יוסי היה ראש של צפורי ולא ר' יהודה.
גזוזטרא של ד' וכו'. וא"ת למה איצטריך לטעמא דחקיקה, תיפוק ליה מטעם פ"ת יורד וסותם. וי"ל דהאי גזוזטרא עשויה כי אורזילא, דאז לא אמרי' פ"ת יורד וסותם. א"נ מיירי שאין בעוביה טפח, וכה"ג לא אמרי' פ"ת יורד וסותם, כיון שאין לו פה טפח. ועי"ל דלפר"ת ניחא שפיר, דלא אמרי' פ"ת יורד וסותם כשהוא מפולש.
<h2>דף פז.</h2>
אמת המים עוברת בחצר. וא"ת והא לעיל [י"ב, א'] גבי לשון ים שנכנס לחצר משמע שאם לא נפרץ הכותל ביתר מעשר שממלאין ממנה, והא הכא שכל מחיצת החצר קיימת ואפ"ה אסור. וי"ל דשאני התם שלשון ים שנכנס לחצר אינה מחוברת לנהר לא מעבר זה ולא מעבר זה, אבל הכא מיירי שהאמת המים מחוברת לכאן ולכאן והוי כרמלית.
<h2>דף פז:</h2>
אלא א"כ עשו לה מחיצה. לכאן ולכאן. בין למעלן בין למטן. פי' לר"ה כדאית ליה ולרב יהודה כדאית ליה, אבל [על] גבי הגזוזטרא לא מהני המחיצה, כדאמר גבי בור דבעינן מתוך אוגנו כדפ"ל [פ"ו, ב' ד"ה אלא].
<h2>דף פח.</h2>
יש דין גזל בשבת. דאם חצרו של שמעון פתוח לשל ראובן וראובן משתמש בה בחול, מ"מ בשבת אסור על ראובן ועל שמעון מותר. יש גזל בשבת. פי' להתירה קאמר, שקנאה ע"י תשמישו בחול והויא שלו, ומותר להשתמש בשבת. וקשה לפי' דא"כ למסקנא דמסיק יש דין גזל בשבת לאסור עליו בשבת להשתמש בחורבה, ואמאי הא דירה בלא בעלים לא שמה דירה. מיהו הקו' הולך לשיטתו דדירה בלא בעלים לא שמה דירה היינו דוקא לאסור בחצר, אבל היא עצמה אסורה, כדפ"ל [פ"ה, א'] גבי שלש חורבות ביניהם. אבל לפר"י קשה, שפירש שהחורבה מותרת, ומיירי בחורבה שפתוח לו בית של בעלים של החורבה, א"כ היכי בעי להתירה מעיקרא דס"ד דיש גזל בשבת וקנאה, מ"מ זכות וחלק הבעלים שביתם פתוח לחורבה מי יוכל להפקיע. והא ליכא למימר דמעיקרא ס"ד דליכא בית פתוחה לחורבה לכך הוה שרי כפי מאי דס"ד מעיקרא דיש גזל בשבת, הא ליתא, (דלא) [ד]משמע דעניין החורבה הוי מעיקרא כמו לפי המסקנא, שאינו משנה רק מיש גזל לאין גזל. וע"ק אפי' את"ל דמעיקרא [ד]ס"ד יש גזל הוא מיירי בלא בית פתוח לחורבה, מ"מ קשה מאי איריא משום דקנאה ע"י הגזל כדפי' בקו' שהוא רגיל ומשתמש בחול, וכדמשמע לישנא דקאמר יש גזל בשבת כלומר קנייה גם הגוזל בשבת, הא אפי' אם לא היה רגיל ומשתמש בחול מ"מ היה מותר להשתמש בשבת בה, כיון דדירה בלא בעלים לא שמה דירה. לכ"נ דמעיקרא נמי דס"ד דיש גזל בשבת לאסור קאמר, שקנאה הגוזל לאסור על הבעלים שיש להם בית הפתוחה לו [ו]שניהם אסורין, וקאמר היינו לאוסרה על הבעלים ליחשב שותף בה, ודומיא דההיא דגזוזטראות מייתי עלה לאסור שניהם, כ"נ למרהר"פ נ"ע.
אלא א"כ עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה. פי' ריב"ן שהבור ששופכין בו הולך עד העוקה, והיא נקובה שם, דרך אותו נקב ולמטה צריך שתחזיק העוקה סאתים. אלא שבחוץ צריך לקמור. פי' לכסותו בנסרים. ונראה דהיינו משום מראית העין. ורש"י פי' כדי שיפלו המים למקום פטור.
חצר שהיא (פתוחה) [פחותה] מד' אמות וכו'. מפרש רבא טעמא משום דבפחות מד' אמות אדם שופכן. ופי' בקו' משום דהא מקימא מחשבתו כי נפקי לברא, ואתי למישרי לשפוך להדיא לר"ה. וכן פי' גבי ר' זירא טעמא דמיקיימא מחשבתו. אבל קשה, דלקמן קאמר רבה למאי ניחוש לה אי משום שמא יאמרו צינורות של פלוני מקלח מים בשבת וכו', והשתא אותו טעמא דשמא יאמרו דלא כמאן. לכ"נ דטעמא דרבה הוי משום שמא יאמרו וכו', וה"ק בד' אמות אדם מזלפן, פי' אינו שופכן בכח אלא בנחת כדי לזלף, ואין המים יוצאין בכח להדיא לר"ה, דליכא למיחש שמא יאמרו כו', אבל פחות מד' אמות שופכן, פי' שופכם בכח כדי שיצאו להדיא לר"ה, הילכך אמרי (כמאן דקדים וא') צנורות של פלוני מקלחין. ובין רבה ובין ר' זירא לא פליגי, אלא [מר] מפ' טעמא דרבנן ומר מפ' טעמא דר' אליעזר, רבה מוקי מתניתין דחצר פחות כו' כרבנן דאמרי' אפי' חצר מאה אמה לא ישפוך על הביב וכו', וטעמא משום דחיישינן שמא יאמרו צינורות מקלחין בשבת כדמוכח לקמן, וכדפי' בקו' עצמו גבי למאי ניחוש לה, ולכך מפ' רבה טעמא משום זילוף, ור' זירא מוקי מתניתין כר' אליעזר כדמוכח בסמוך, ור' אליעזר לא חייש לשמא יאמרו צינורות וכו', מדקא [שרי] לשפוך בתוך הביב ממש, ולכך מפרש ר"ז טעמא משום דתיימי מיא.
<h2>דף פח:</h2>
תנן חצר ואכסדרה מצטרפין לד' אמות [וכו'], אלא לרבה קשיא. וא"ת מאי דוחקיה לאוקומי כרבה באכסדרה מהלכת על פי וכו', לוקמיה כר' אליעזר ב"י, דלדידיה הוי טעמא משום דתיימי מיא כדמפ' ר' זירא לעיל, דגם רבה מודה כדפ"ל. וי"ל דמשמע לעיל דהא סתמא אתיא כרבנן, כמו סתמא דרישא דאתיא כרבנן לרבה. ומאי דוחקיה דר' זירא לאוקומי מתני' כר' אליעזר וכו'. אדרבה הוה ליה לאוקומי מתניתי' כרבנן.
אבל בימות הגשמים וכו', מאי טעמא אמר רבה אדם רוצה שיבלעו במקומו. תימה קשיא דרבה אדרבה, לפי פי' שני, לעיל מפ' רבה טעמא משום זילוף, אלמא דטעמא לאו משום דמיקיימא מחשבתו אלא שמא יאמרו צינורות של פלוני מקלחין וכו', ומאי קאמר הכא אדם רוצה. וי"ל דלמאי דפ"ל ניחא, דרבה ור' זירא לא פליגי אלא רבה מפרש טעמא דרבנן, אבל לר' אליעזר ב"י מודה רבה דטעמא הוי משום דתיימי מיא כדקאמר ר' זירא, ומשום דמקיימא מחשבתו, והא דנקט הכא אדם רוצה היינו לר' אליעזר ב"י. ואביי פריך ליה והרי שופכין וכו' וקתני לא ישפוך וכו', והשתא פריך לרבנן, וה"ק נהי דלר' אליעזר ב"י שרי מ"מ לרבנן ליתסר דלא חיישי משום אדם רוצה כו', כדמוכח מההיא דלא ישפוך. ומסיק התם למאי ניחוש לה, כלומר לכולי עלמא שרי, אי משום קלקול חצירו דהיינו לר' אליעזר ב"י דטעמא משום דמקיימא מחשבתו ומשום קלקול חצרו, כדמפ' ר' זירא לעיל משום דתיימי מיא, הא מיקלקל וקיימא בימות הגשמים, ואם משום שמא יאמרו דהיינו לרבנן, סתם צינורות מקלחין כו', הילכך בין לרבנן בין לר' אליעזר ב"י שרי. ומה שפי' רבה טעמא משום אדם רוצה היינו לר' אליעזר ב"י ולא פי' משום סתם צינורות מקלחין דהוי טעמא דהתירא לרבנן, היינו משום דהטעם אליבא דרבנן פשוט הוא יותר דלא שייך מקלחין בימות הגשמים. ואביי דפריך מלא ישפוך אמילתי' דרבנן, שמא לא היה יודע טעמא דשמא יאמרו וכו', ולא שמיע ליה ההיא דרבה דלעיל דמפרש טעמא משום זילוף והוי טעמא משום שמא יאמרו. או שמא אותו טעם עצמו דאמר רבה משום זילוף לא הבין אביי דהוי משום זילוף שמא יאמרו, אלא היה סובר כפ"ה. ושמא לכך פי' הקו' לעיל משום מיקיימא מחשבתו. מיהו הכא גבי למאי ניחוש לה פי' הקו' בהדיא דההיא דלא ישפוך דטעמא משום שמא יאמרו צינורות.
<h2>דף פט.</h2>
גזירה דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר. תימה תיפוק לי' משום שהוא שופך מבית לחצר שאינה מעורבת, ואדרבה היכי שרי במתניתין לאותן [שעשו] עוקה בחצר לשפוך בחצר. ואומר רשב"ם דהא דקתני במתני' לאותם [שעשו] עוקה לשפוך [בתוכה היינו לשפוך] על הנסרים של גזוזטרא ומשם נופל בחצר, ומשו"ה שרי דהוי כחו בחצר שאינה מעורבת, וכחו בחצר שאינה מעורבת לא גזור רבנן. והשתא נראה לפי' זה היתר לעיר שמוקפת חומה ויש בינתיים ביבאות ששופכין לר"ה גם בשבת מותר לשפוך בו, שהרי העיר הויא כחצר שאינה מעורבת, ובחצר שאינה מעורבת לא גזור רבנן כדפ' הכא. ומ"מ נראה דאין להתיר, דדוקא בחצר יש להתיר דלא דרסי בה רבים ולא אוושא מילתא, אבל בעיר דרסי בה רבים ואוושא מילתא טפי אסור, דשמא יאמרו צינור של פלוני מקלח מים בשבת.
גמרא, גזירה משום תל בר"ה. פי' רש"י דאע"ג דהלכה כר' מאיר בגזירותיו, מ"מ בהך גזירה דהכא לית הילכתא כוותיה, משום דמסקינן לקמן [צ"א, א'] דהלכה כר' שמעון דאמר גגות חצרות וקרפפות כולם אחד הם. רב אמר אין מטלטלין בו אלא בד' אמות. וא"ת והא רב ושמואל גופייהו פסקי [כר"ש], והיכי מיירי אליבא דרבנן ולא אליבא דר' שמעון. וי"ל דפליגי אליבא דרבנן, אבל לא סבירא לדידהו הא דרבנן אלא סברי כר' שמעון. אי נמי י"ל דפליגי שפיר אליבא דר' שמעון, דגם לר' שמעון איכא נפקותא כגון בכלים ששבתו בבית דר' שמעון מודה, דע"כ לא אמר גגין רשות אחת הן לענין כלים ששבתו בבית להוציאן מגג לגג, וא"כ הוי כל אחת ואחת פרוץ במלואו למקום האסור לו בכלים ששבתו בבית. כי פליגי בשאין ניכרות. כלום, שהגגין מחוברין יחד ומכסין המחיצה ואינן נראות לאותן העומדים על הגג. עוד פי' רש"י לקמן [צ"ב, א' ד"ה אף גג] לא מינכרא מחיצה, שהגג בולט חוצה להם ומכסה המחיצה.
<h2>דף פט:</h2>
שיש מחיצה על זה ועל זה דגדול מישתרי בגיפופי וקטן נפרץ במלואו. ואסור, אי משום מחיצה הנדרסת, אי משום דלא אמרינן גוד אסיק מחיצתא במחיצה שאינה ניכרת. אבל אין מחיצה לא על זה ולא על זה שניהם אסורים. וא"ת הגדול אמאי יאסר, לישתרי בגיפופי שיש לו מכאן ומכאן ע"י גוד אסיק. וי"ל דודאי אם היינו יכולים לעשות מחיצה שלימה ע"י גוד אסיק היינו עושין בו, אבל אין אנו יכולין לעשות מפני הקטן שמפסיק בינתיים, וא"כ גבי גיפופי לבד כיון דליכא גיפופי אלא ע"י גוד אסיק לא אמרינן גוד אסיק לישוויי פיתחא, דפתח כי האי לא עבדי אינשי.
דקה. פי' רש"י שעשה מחיצה סביב לגגו ועשה דקה לצידי הגגין, פי' פתח פתוח. ולעיל פרק כיצד מערבין פ"ה דדקה הוי מחיצה מרובה מארבע. ונראה דלהכי הוצרך לפרש הכא כן, משום שכשעשה מחיצה סביב לגג עדיין אינו נחשב תשמישו תשמיש קבוע ליתן שאר גגין לתשמיש, אבל כשעשה מחיצה ופתח גלי אדעתיה דתשמיש קבוע בעי למיעבד, ומשו"ה הוצרך לפרש הכא דדקה ר"ל פתח. ור"ח פי' דלעולם דקה ר"ל מחיצה כדלעיל, וגרס הותרו לכל הגגות כולם, וה"פ שאם עירבו שאר גגין זה עם זה והוא לא עירב עמהם והיה אוסר עליהם, וקאמר דאם עשה דקה פי' מחיצה סביב לגגו הותרו כל הגגות, דגלי אדעתיה דסליק נפשיה מהתם. אבל קשה דלקמן קאמר פעמים שהדקה לאיסור, כ"ש בלא עשית דקה יאסור על הגגין כיון שלא עירב עמהם, אלא נראה כדפי' רש"י. פעמים שהדקה לאיסור. ותימה מאי קאמר פעמים שהדקה לאיסור, משמע דאם לא היה דקה מועיל טפי, הא בלא דקה נמי אסורים דכל חד וחד באנפי נפשה רשותא הוא לרבנן. וי"ל דהכי קאמר, פעמים שהדקה לאיסור משמע אפי' למאן דשרי דהיינו לר' מאיר, ולצדדין קתני, עשה דקה מותר לרבנן ופעמים אסור לר' מאיר.
<h2>דף צ.</h2>
אלא הכי מיבעיא ליה ב' אמות בגג וב' אמות באכסדרה מהו. פי' רש"י באכסדרה שהיא כרמלית כגון שהיא יתרה מבית סאתים ואין לה מחיצה, ואין בה פ"ת דנימא פ"ת יורד וסותם דהויא כי אורזילא, והיא לבעלים אחרים, ובעי אי מותר להשתמש מן הגג בתוכה, מי אמרי' כיון דלא חזי לדירה וכו' חדא רשותא היא, ולא דמי לשני גגין דאמרי' דאסור לטלטל מזה לזה, היינו דוקא משום כשם שהדיורין חלוקין (למעלה) [למטה] כך חלוקין (למטה) [למעלה]. או דילמא כיון דמגג לגג אסור, פי' דטעמא דאמר בשני גגין היינו משום חילוק בעלים, וא"כ מגג לאכסדרה שייך האי טעמא. ול"נ דמאי בעי, הא אמרינן לעיל בהדיא דטעמא משום דאמר כשם שחלוקין (למעלה) [למטה] כך חלוקין (למטה) [למעלה], והיאך היה טועה בזה. לכ"נ דה"פ ובעי לטלטל מגג לגג אכסדרה, ומיירי שהאכסדרה מוקפת מחיצה היא, וה"ק מי אמרי' כיון דהאי לא חזי לדירה והאי לא חזי לדירה, פי' דלא דמי לשני גגין דאסרי' לעיל, דהיינו משום דיש בתוכם ריבוי דיורין ומשו"ה אסירי משום דאותם דיורין חלוקין למעלה כמו למטה, אבל הכא באכסדרה אין בה ריבוי דיורין וא"כ חדא רשותא היא, או דילמא כיון דמגג לגג אסירי מגג לאכסדרה נמי אסירי, פי' אותם דיורין חלוקים למעלה כמו למטה. ב' אמות בגג וב' אמות בחורבה. לפי' רש"י ר"ל חורבה שאין לה מחיצה, [ולפי'] התו' מיירי שיש לה מחיצה, ומיירי להשתמש מן הגג (לחורבה) [לגג החורבה].
שתי אמות בגג ושתי אמות בעמוד מהו. לכך נקט ב' אמות משום דסבר כרב אליבא דרבנן. והכי מיבעיא ליה, מי אסור לטלטל באחד מהם לעמוד העומד בר"ה גבוה י' ורחב ד', מי אמרינן דטעמא דאסרי' לעיל [פ"ט, א'] היינו משום דכשם שדיורין חלוקין למטה כך חלוקין למעלה, ודוקא בגגין שייך האי טעמא דיש בו דיורין למטה, אבל בעמוד דליכא דיורין למטה שרי, או דילמא טעמא דאסרי' לעיל בגגין היינו משום חילוק רשויות, וא"כ גם בעמוד אסור דשייך טעמא משום חילוק רשויות.
גגין השוין לר' מאיר וגג יחידי לרבנן רב אמר מותר לטלטל בכולו קשיא דרב אדרב. דלעיל [פ"ט, א'] אמר רב גג בין הגגין לא אמרי' גוד אסיק מחיצתא. וא"ת מאי פריך, הא מיירי הכא בגג[ין] השוין לר' מאיר דכולהו רשותא חד הוא, אבל לעיל כל גג וגג פרוץ במלואו למקום האסור לו. וי"ל דמ"מ כיון דסבר דלא אמרי' גוד כו' א"כ אין להם מחיצה, ור"ה עובר לפניהם יאסור עליהם. וא"ת היאך יאסור עליהם ר"ה, והא אין ר"ה עולה למעלה מי'. וי"ל דדוקא בדבר שאין רחב ד' בזה ודאי אין ר"ה שולטת בו כיון שהוא למעלה מי', אבל ברחב ד' אז ר"ה שולטת בו. וא"ת והא אמרי' לקמן [צ"ח, ב'] בזיז היוצא מן החלון וגבוה י' הרי הוא רה"י ואין ר"ה אוסרת עליו. וי"ל דהתם מיירי שאינו רחב ד'. מיהו קשה מגזוזטרא דאמר דעל גבה הוי רה"י אע"ג (דאין) [דיש] בה ד'. וי"ל שאני התם שהיא סמוכה לעלייה, והוי חורי רה"י כרה"י דמו, אבל בדבר שאין סמוך לרה"י ואין לו מחיצות סביבו יש לו דין כרמלית אפי' גבוה י' ורחב ד'. אבל קשה דבירושלמי פ' בתרא דמכילתין [ה"ד] קאמר זיזין וכתלין שגבוהין ורחבין ד' מותרין כאן וכאן ובלבד שלא יחליף, אלמא חשיב להו מקום פטור גם כשרחבין ד', וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דמאי פריך קשיא דרב אדרב. לכך פי' הש"ר מקוצי דהא דפריך קשיא דרב אדרב לאו משום שיאסור ר"ה על הגג, דלעולם אין ר"ה אוסר על דבר שגבוה מי', אלא קים ליה לתלמודא דגגין השוין מיירי ביתר מסאתים, והכי משמע מדהם שוין א"כ מסתמא יש יתר מב"ס בין הכל, וגם גג יחידי מיירי ביתר מב"ס דומיא דגגין השוין לר' מאיר כדפ', ולכך פריך לרב כיון דסבר דלא אמרי' גוד אסיק א"כ אע"ג דרשות הרבים אינו אוסר עליהם מ"מ כיון דלא אמרי' גוד אסיק א"כ אין להם מחיצה ולא הוו מוקפין לדירה, והיכי אמר רב מטלטל בכולו. אבל זה קשה, מדמשני בתר הכי כי פריך לשמואל התם ליכא ב"ס ה[כ]א איכא יתר מב"ס, משמע [ד]עד השתא לא הוה ידע [דמיירי ביתר מב"ס. וי"ל דודאי ידע] שפיר דמיירי ביתר מב"ס, אלא הוה פריך לשמואל משום דהוה סבירא ליה דמחיצה למטה אהני (למטה) [למעלה] לשווייה היקף לדירה, ולכך הוה פריך לשמואל, כיון דמחיצה אהני למעלה לשווייה היקף לדירה א"כ אמאי אמר שמואל דאין מטלטלין בו אלא בד'. ומשני הכא איכא יתר מב"ס, פי' מזה לא משני מידי, אלא סמיך אהא דקאמר הני מחיצות למטה עבידן למעלה לא עבידן, וא"כ הוי קרפף יתר מב"ס שלא הוקף לדירה, והיינו עיקר התירוץ. ועכשיו כל הגגות שלנו ראש הגג בולט על המחיצה ולא מינכרא מחיצות, ונמצא שכל הגגות (שורתם) הוו (כך) כקרפף יתר מב"ס שאין מוקף לדירה, וא"כ אסור לטלטל עליהם אלא בד'. ומן הבית נראה שאסור להוציא על הגגין שלנו אפי' תוך ד' אמות (שלנו), כיון דלא מינכרא מחיצות א"כ כל אחד ואחד פרוץ למלואו למקום האוסר לו, ואפי' לר' שמעון מ"מ גבי כלי הבית הם נפרצים למקום האסור.
איתמר (בעי) [ספינה] כו'. פי' דמיירא שהיא יתרה מב"ס, דאי בב"ס א"כ אפי' לשמואל מהנו מחיצות לטלטל בכולה, דאשכחנא פרק מי שהוציאוהו [מ"ב, ב'] דחשיב כד' אמות לענין שבת, דהא בהא תליא מההיא [לעיל ט"ו, א'] דשבת בתל והיא בד' עד בית סאתים דיותר מב"ס שאסור לטלטל בכולה אינו נחשב לו כד' אמות.
<h2>דף צ:</h2>
לרב אליבא דר' מאיר לטלטל [מגג] לחצר. פי' בגג יתר מב"ס, כיון דסבר דאמרי' גוד (אחית) [אסיק] מחיצתא א"כ הוי מוקף לדירה, וא"כ (אסור) [מותר] לטלטל בכולה, אלמה אמרי' לקמן לדברי ר' מאיר גגין רשות לעצמן וחצרות רשות לעצמן. פי' רש"י אבל ליכא למיבעי אליבא דרבנן ליטלטל (בכולו) [וכו'], שהרי אה"נ דשרי לרבנן כדאמר לקמן [צ"א, א'] לדברי חכמים גגין וחצרות רשות אחד. וגם לא בעי לשמואל אליבא דר' מאיר לטלטל כו', שהרי לשמואל לא הוי מוקף לדירה והוי קרפף וחצר. אלא בעי לרב אליבא דר' מאיר, דחשיב ליה מוקף לדירה והוי חצר וחצר, ומשני משום דר' יצחק בר אבודימי. ותימה מאי פריך, הא ע"כ הוה ידע להאי תירוצא, דאל"כ תיקשי ליה הך קושיא דפריך עליה לר' מאיר, אמאי אסר במתני' ליטלטל מגג גבוה לגג נמוך, ובשביל קושיא זו צריכנא למימר לעיל [פ"ט, א'] שינויא זה, אלא (ע"י) [ע"כ] הוה [ידע] ליה שפיר, וא"כ מאי פריך. וי"ל דודאי הוה ידע ליה שפיר גבי ההיא דגג גבוה לגג נמוך כיון דלאו תשמישן שוה, אבל מגג לחצר ס"ד דליכא למיגזר משום דתשמישתן שוה טפי, ומשו"ה פריך. ומ"מ משני דהכא נמי גזרי' משום דר' יצחק בר אבודימי.
לשמואל אליבא דרבנן לטלטל מגג לקרפף. פי' רש"י מגג יתר מב"ס לקרפף, כיון דסבר דלא הוי מוקף לדירה א"כ הוי קרפף והוו שניהם קרפף, אלמה אמרי' לקמן גגין וחצרות רשות אחת לעצמן וקרפפות רשות אחת לעצמן. אבל לא פריך לשמואל אליבא דר' מאיר, שהרי הוה מצי לשנויי כדשני לרב(נן) אליבא דר' מאיר משום דר' יצחק כו', אבל לשמואל אליבא דרבנן [פריך הואיל] ולית להו הא דרב יצחק בר אבודימי. וגם לא בעי לרב אליבא דרבנן לטלטל מגג לקרפף, שהרי סבירא ליה לרב דהוי מוקף לדירה וא"כ הוי חצר וקרפף, אבל בעי לשמואל אליבא דרבנן דסבירא ליה דלא הוי מוקף לדירה, והשתא הוה ליה קרפף וקרפף. ותימה ליבעי לרב אליבא דרבנן מגג בין הגגין, לרב קאמר לעיל [שם] דאין מטלטלין בו אלא בד' א"כ הוי קרפף והוי כרמלית, וא"כ ליטלטל מהם לקרפף יותר מב"ס. וי"ל דמ"מ אינם שוים, דקרפף כרמלית גמורה היא, וגג בין הגגין לא הוי כרמלית גמורה אלא כל אחד ואחד נפרץ במלואו לחברו. ומשני, גזירה שמא יפחת הגג. פי' רש"י (רק) שלא יהיה ב"ס, ויקצרו גם את הבית למדת הגג מלמטה, ויעשו המחיצה כנגד לשפת הגג, והשתא לא הוי יתר מב"ס ואתי לטלטולי מיניה לקרפף כדמעיקרא. א"ה מקרפף לקרפף נמי. פי' מקרפף יתר מב"ס לקרפף יתר מב"ס לא ליטלטל אפי' בתוך ד', דילמא מיפחית חד מינייהו והוי רשות היחיד מעלייתא, ואתי לטלטולי מיניה לחברי' כדמעיקרא דהוי כרמלית. ומשני אי מיפחית מחיצה מינכרא מילתא, ולא יטלטל עוד מזה לזה, אבל הכא בגג לא מינכרא מילתא וסברי דאכתי יתר מב"ס הוא. ול"נ שיטתו של רש"י לר"י [דב]יתר מב"ס מיירי, והא משמע דלא מיירי אלא בקרפף ב"ס לבד דומיא דמתני' דמיירא בהכי. לכ"נ לר"י דמיירי בב"ס דוקא, וה"פ לשמואל אליבא דרבנן לטלטל מגג בית סתאים לקרפף מב"ס, כיון דסבר שמואל דלא אמרי' גוד אסיק מחיצתא לשוויה היקיף לדירה, א"כ שם קרפף עליו והויא קרפף וקרפף, וא"כ אלמא אמרי' גגין וחצרות רשות אחת וקרפפות רשות אחת לעצמן. אבל לרב(נן) לא בעי כדפ'. וא"ת מ"מ ליפריך לשמואל אליבא דרבנן לא לטלטל מגג לחצר, כיון דלדידי' הגג לא הוי מוקף לדירה הוי כמו קרפף וחצר דאסירי לרבנן. וי"ל כיון דתחת הגג איכא דיורין אע"פ שאינו מוקף לדירה אין לנו לתת לו תורת קרפף להחמיר לאוסרו על החצר, אבל להקל פריך תלמודא לטלטל מגג לקרפף לשמואל, [ד]בדבר מועט יש לנו להשוות רשויות להקל. וא"ת כי פריך לרב אליבא דר' מאיר לטלטל מגג לחצר, משמע דלשמואל אתי שפיר שיש לאסור מגג לחצר, משום דהגג הוי קרפף משום דלא הוקף לדירה, וא"כ קשה דפרישית דלהחמיר אין לנו לתת לו תורת קרפף. וי"ל דזה הוא האמת, לשמואל גג וחצר שוים הם לרבנן מטעמא דפ', אבל מ"מ לשמואל אינה קשיא כ"כ, דשמואל יכול לומר דר' מאיר אוסר מגג לחצר לטלטל משום דמדמה אותו לקרפף גם להחמיר, אבל לרב פריך שפיר דלדידיה אין סברא לחלק בין גג לחצר, ומשני משום שמא יפחת הגג, פי' יפחת הגג באמצעית הבית ויעלו בו להדיא וישתמשו לגג מתוך הבית דרך אותו פחת, ואז הגג תורת חצר עליו ולאו תורת קרפף, דכל הגג הוי מוקף לדירה עבור הפחת. ופריך א"ה מקרפף, פי' מקרפף [שאינו] יתר מב"ס לא ליטלטל, פי' שמא יפחת שמא יפרוץ האחד לר"ה או לבקעה ביתר מעשר והוי כרמלית גמורה והאחר הוי רשות היחיד בתוכו, (מותר) [ואתי] לטלטל מרה"י לכרמלית. ובדין הוה שייך למימר יפרוץ, דלא הוה שייך למימר פחת במחיצה, אלא אגב דנקט לשון פחת במחיצת הגג דשם שייך שפיר לשון פחת נקט נמי לשון פחיתה במחיצה אע"ג דלא שייך בהו. ומסיק התם אי מפחית מינכרא מילתא טפי מפחיתת הגג.
לר' מאיר גגין רשות לעצמן. פי' ממילתיה דר' מאיר דמתני', ואפי' הם של בעלים (התם) [הרבה]. חצרות רשות לעצמן. פי' ממילתיה דר' מאיר דבסמוך, כלים ששבתו בחצר מותרין בחצר, פי' מחצר לחצר. קרפפות רשות לעצמן. פי' מסברא.
<h2>דף צא.</h2>
לדברי חכמים גגין וחצרות רשות אחת. פי' מברייתא דלקמן [צ"א, ב'] דקתני גג ואכסדרה ומרפסת רשות אחת. וקרפפות רשות אחת. פי' מברייתא דלקמן מדלא קתני קרפף לקמן. ומברייתא ש"מ דחצר וקרפף לאו רשות אחת הן, ואף חצר וקרפף של אדם אחד מוכח פ' עושין פסין דאסור. והא דאסרינן לרבנן מגג היינו משום דדיורין חלוקין, אבל בחצרות ליכא דיורין. לדברי ר' שמעון כולם רשות אחת הן. כדקתני בברייתא דלקמן מדקאמר בכלים ששבתו בחצר אבל בכלים ששבתו בבית אסור להוציא מבית לקרפף אפי' של אדם אחד. וקרפף זה דמיירי לר' שמעון איירי בקרפף ב"ס דוקא או פחות, אבל ביתר מב"ס מודה ר' שמעון לאיסור כרבנן. ואיזהו קרפף, כגון רחבה שאחורי הבתים שאינם עשויין להשתמש תדיר, והוקפה ולבסוף נפתחה לבית. אבל עירבו גזרי' דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר. פי' ר' שמעון גופיה לא מיירי (אלא) בעירבו, דאין לומר דר' שמעון מיירי ב(לא) עירבו דאמר רשות אחת הם, ורב סבר כותיה בלא עירבו אבל בעירבו לא סבר כותיה, א"כ דפריך רב חסדא לשמואל יאמרו כמו כן הוה מצי למיפרך אליבא דרב לר' שמעון, אלא ש"מ כדפ'.
ושמואל אמר בין עירבו בין לא עירבו. פי' אמר ר' שמעון דהם רשות אחת. וכן אמר ר' יוחנן מי לחשך בין עירבו בין לא עירבו. פ"ה דלא גרסי' לי'. ורשב"ם גרס לי', וקאי ארב שחילק בין עירבו ללא עירבו, וה"פ מי לחשך מי הגיד לך שאתה [מחלק] ביניהם, אינו כן, אלא אין לחלק בין עירבו ללא עירבו.
ר' שמעון לטעמיה דתנן ר' שמעון אומר למה הדבר דומה וכו'. וא"ת ורב דסבר דגזרי' א"כ תיקשי ליה מהכא ממתני' דמשמע דלא גזר. וי"ל דרב סבר ד(גזר) לא דמי, דודאי ר' שמעון לא גזר בההוא דג' חצרות משום שאינם רגילין עד עכשיו לטלטל מזה לזה אלא ע"י [עירוב], א"כ מזדהרי ביה ולא אתי למיטעי, אבל הכא דא"ר שמעון חצרות רשות אחת היינו בלא עירוב, וא"כ אי שרי בו כלים ששבתו בתוכו בלא עירוב אתי להוליך כלים ששבתו בבית בחצר כיון שעירבו, ואתי להוליך אותם לחצר אחרת שהרי רגילים הם לטלטל מחצר לחצר בלא עירוב, ומשו"ה סבר רב דר' שמעון גזר הכא. אבל מ"מ קשה דהכא אמר שמואל אית ליה דר' שמעון דלא גזר, וא"כ קשה לפר"ת דס"ל דשמואל סבר לה כרבנן דר' שמעון דאמר שלשתן אסורות. וי"ל דודאי שמואל סבר לה כרבנן דר' שמעון דאמרי הפנימית אסורה עם החיצונה, אבל מהא דקאמרי החיצונות אסורות עם הפנימית לא סבר לה כותייהו, אלא סבר לה דהפנימית אסורה עם החיצונה משום דמימשכא עם כל חדא וחדא וכל אחת ואחת מושכתה אצלה ומשו"ה אסורה עמהם. וכ"ת היא גופה דפי' [מנלן], דילמא טעמא משום גזירה כמו החיצונות באמצעית, דה"נ גבי אמצעית בחיצונות אי שרית לה לאמצעית להכניס ולהוציא כליה לחיצונות כשתבא להחזיר כליה מן החיצונה תקח מכלי החיצונות ותכניסם לחצרה. וי"ל דבהא ליכא למיטעי, דבסתמא איניש כי קמשתמש ברשות דחבריה במאני דידיה משתמש ולא בשל חברתה, כדפ' בסמוך מפני מה אין נותנין חצר שלא עירבו לחצר שעירבו, אבל גבי חיצונה בפנימית התם (מאי) איכא למטעי, דאי שרית לחיצונה להכניס כליה לאמצעית ולהחזירם אתי לאפוקי כלים [מ]חיצונה זו לחיצונה [זו] דרך אמצעית, ולא שייך כאן למימר כי משתמש איניש במאני דידיה קמשתמש ולא בחברתה, כיון דכלים דחבריה הם ברשות אחרת ולא ברשות בעל הכלים לכך אתי למיטעי. ובזה קאמר שמואל לעיל [מ"ט, א'] ואזדא שמואל לטעמיה וסבירא ליה מהא כרבנן, אבל מיהא דאמרי דהחיצונה אסורה עם הפנימית לא סבירא ליה כותיהו, אלא בהא סבר לה כר' שמעון. וכ"ת מאי שנא. וי"ל דטעמא איכא, משו"ה סבירא ליה דהפנימית אסורה עם החיצונה משום דמימשכא עם כל חדא וחדא, ומאי טעמא דידהו דאמרי דהחיצונות אסורות עם הפנימית משום דגזרי' דילמא אתי לאפוקי מן החיצונה אל החיצונה דרך הפנימית, דע"כ בהאי טעמא לא סבירא ליה לשמואל (דפי') כרבנן, דהא בהדיא פסיק כר' שמעון דלא גזר, והא דפסק שמואל כרבנן דר' שמעון דהיינו ר' יהודה, היינו בהא דמצי סבר כוותיה מפנימית גבי חיצונה כדפ'. דלעיל [שם] דקאמר שמואל עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם, לא נאמר כדפ"ל לפר"ת וה"ה איפכא, אלא נאמר דוקא כדפרישית.
<h2>דף צא:</h2>
וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלם. פי' מחצר לחצר. מאי לאו עירבו חצרות בהדי הדדי, וכהאי גוונא דוקא שרי ר' שמעון, [ו]הוה ניחא דוקא דנקט של רבים ומשו"ה שרי ר' שמעון לטלטולי כלים שבחצר למרפסת משום דלא שכיחי (הם) [כלי בתים] בחצר, אבל היו של יחידים, שלא היה בחצר רק בית אחד ומרפסת אין תוכה אלא עלייה אחת, דהשתא אינה צריכה לערב כל אחד לעצמה דליכא מאן דליתסר עליהו, דא"כ שכיחי מאני דבתים בהדי חצר ומאני דעלייה בהדי מרפסת, הילכך גזור רבנן דלא לישתרו בהדי הדדי גזירה משום מאני דבתים. אלא כיון דאמרת דעירבו בתים בהדי חצר ואפ"ה שרי ר' שמעון, א"כ מאי איריא של רבים אפי' של יחידים נמי. וי"ל דלרבותא נקטיה, דאע"ג דהם של רבים דהשתא אוושי בה דיורין טפי ואיכא מאני דבתים מכמה בני אדם, והו"ל למיגזר דילמא אתי להוציא מאני דבתים לחצר אחרת, ואפ"ה לא גזר דשרי לאפוקי מאני דחצר לחצר אחרת.
לימא מסייע ליה דא"ר זירא מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות. וא"ת היכי מייתי סיועא לדר' זירא מיהא דאמר מבוי אסור, הא דאמר ר' זירא אין מטלטלין בו אלא בד' היינו דוקא בעירבו בתים בהדי חצר, אבל לא עירבו מותר לטלטל בכולו כדמוכח פר' ר' אליעזר מילה [שבת ק"ל, ב'], והא דקאמר הכא מבוי אסור היינו דוקא בלא עירבו אליבא דרב ע"כ דר' שמעון מתיר, ואליבא דרב ר' שמעון אינו מתיר אלא דוקא בלא עירבו, וא"כ רבנן דפליגי עליה כמו כן לא מיירו אלא רק בלא עירבו. וע"כ צ"ל דמיירו רבנן בלא עירבו, מדקאמר בכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלם בחצר, פי' מחצר לחצר, ואי מיירו בעירבו היכי הוו שרו לטלטל מחצר לחצר, דא"כ יאמרו שני כלים בחצר אחת זה אסור וזה מותר, אלא מיירי בלא עירבו ואפ"ה קאמר ובמבוי אסור, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מאי סיועתא היא, אדרבה מיקשי קשיא ליה דכה"ג מיסר לא אסר אלא מישרא שרי כיון דמיירי בלא עירבו. וי"ל דהא דקאמר ובמבוי אסור מילתא באפי נפשה היא, וה"פ במבוי אסור פי' יכול להיות שבמבוי אסור, פי' כה"ג כמו שעירבו, והשתא ניחא שפיר דמייתי סייעתא לדר' זירא כדפרישית.
<h2>דף צב.</h2>
ומי א"ר יוחנן. דהלכה כר' שמעון גם כשעירבו. ובלבד ש[לא] יורידו למטה. אלמא דאסור להוציא מחצר לחברתה. אא"ב דכשעירבו אסור, ניחא דמוקמינן הא בעירבו, אבל השתא במאי תוקמה. וא"ת מאי פריך, והא לא הוי סתם משנה, דהוי סתם פ' חלון [לעיל ע"ו, ב'] ומחלוקת אחר כך בפרקין מר' שמעון ורבנן, ואין הלכה כסתם. ואומר הר"ר אהרן כהן דמשו"ה פריך שפיר משום דהוי פלוגתא דהכא דפליגי אי גזרינן כלים דחצר אטו כלים דבית, הוי תלוי במחלוקת דר' שמעון ורבנן דשלש חצרות כדאמר לעיל [צ"א, א'], והאי פלוגתא דשלש חצרות הוי לעיל פ' מי שהוציאוהו [מ"ה, ב'], א"כ הוה ליה מחלוקת פר' מי שהוציאוהו וסתם פ' חלון, והלכה כסתם, ומשו"ה פריך שפיר.
ושתיהן אסורות. פי' ומדעתי אני מפרש דהא דאמר (ר') אבא אף וכו', לאסור שתיהן קאמר, דגזר לא עירבו אטו עירבו. וכ"ת דמה ששמעתי אף לשעירבו להיתיר קאמר, דשניהם מותרות דלא גזרינן משום מאני דבתים, א"כ קשיא ליה במילתיה ד(ר') אבא דאמר לעיל הלכה כר' שמעון והוא שלא עירבו אבל עירבו לא, ומשמע כה"ג נמי דמיירי הכא שאחד מן החצרות עירבו ואחת לא עירבו, ואמאי אסר לאותה שעירבו להכניס כליה לתוך חברתה, הוה לן למישרי דהא לא גזור בחורבה, וא"כ אמאי [אין] נותנין חצר שלא עירבו לאותה שעירבו שתוכל אותה שעירבו להכניס כליה לתוך אותה שלא עירבו, אלא ש"מ שתיהן אסורות דגזרי' לא עירבו אטו עירבו. וא"ת והא רב דאמר לעיל אבל (לא) עירבו לא, מ"מ מודה שפיר דאותה שלא עירבה מכנסת כליה לאותה שעירבה מחצרותיה ממנה, אע"ג דכלים דבתים שכיחי באותה שעירבה, ואמאי לא אסרינן באותה שלא עירבה שמא יביא כלי(ם) הבית מאותה שעירבה עם כלים שהכניסה באותה שעירבו. וי"ל דהא ליכא למימר, דמסתמא כי קא מישתמש איניש במאני דידיה משתמש ולא בדחבריה. ומסיק התם פי' מאי [אף] לשעירבו דקאמר רב להיתירא קאמר, ואין להקשות גבי חצרות אמאי גזר רב, דלא דמי, דהתם כיון דמינטרי מאני דבתים בחצר אתי לאיתויי להאי חצר שלא עירבו. וא"ת כי היכי דאמר הכא שתיהן אסורות גם שלא עירבו דגזרינן לא עירבו אטו עירבו, דאי שרית לההיא דלא עירבו אתי למישרי ההיא דעירבו, ה"נ גבי שתי חצרות הפתוחות זו לזו הוה לן למיסר ההיא דלא עירבו פן יבא להתיר גם הא דעירבו. וי"ל דבהא ודאי ליכא למיטעי, דמידע ידעי שיש לאסור ההיא דעירבו טפי משום מאני דבתים דשכיחי בהו, אבל בהא דחורבה אחת ביניהם ודאי יש לאסור החורבה גם לאותה שלא עירבו גזירה אטו ההוא דעירבו, לפי שיטעו לומר דהחורבה גורמת ההיתר לא שנא גבי חצר שלא עירבו ולא שנא בההיא דעירבו. וא"ת שתיהן מותרות מפני מה הלא אין נותנין חצר שלא עירבה לחצר שעירבה. כלומר א"ת שתיהן מותרות אז תיקשי לך מפני מה אין נותנין חצר וכו', והיא גופה קים לן מדאמר רב אבל עירבו לא וכו' כדפ"ה. וא"ת אמאי נקט לשון זה מפני מה אין נותנין, היה לו להקשות בפשיטות ולהביא מילתיה דרב דלעיל קאמר אבל עירבו לא. ושמא י"ל משום דאיכא למדחי, הא דאסר רב בעירבו היינו דוקא כששני החצרות עירבו כל אחת לעצמה, והשתא איכא חצרות דערבי יחד ושכיחי מאני דבתים הכא והכא, אבל באחת עירבו ובאחת לא עירבו דלא שכיחי מאני דבתים רק באחת מן החצרות אימא דלא גזרי', לכך נקט מפני מה אין נותנין חצר שלא עירבו להשמיענו דרב אסר גם בעניין זה, ומקבלה קים ליה הכי דרב אסרה בכל ענין אותה שעירבה.
דיורי גדולה בקטנה. פי' דיורי גדולה מושלת בקטנה, ואין דיורי קטנה מושלין בגדולה. כיצד גפנים בגדולה אסור לזרוע בקטנה, אפילו היא מאה אמה מ"מ אסור לזרוע בכולה, אע"ג דבעלמא הרחקה ד' אמות סגי, מ"מ שאני הכא שהקטנה הויא כפתחה של גדולה ותוך הפתח כלפנים, ומשו"ה אסור לזרוע בכולה. ואם זרע זרעים אסורין, כדפ'. גפנים מותרין. פי' משום דאין דיורי קטנה מושלין בגדולה.
<h2>דף צב:</h2>
גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה. משום דלגבי גדולה פתחא היא, וכל פתח חשוב כמחיצה, ואפי' סמוך לגפנים מותר לזרוע משום דתנן [ב"ב כ"ו, א'] זה סומך לגדר מכאן וכו'. והק' רש"י דמ"מ כשיגדלו הזרעים דאז יהיו דיורי הגדולה, ודיורי הגדולה מושלים בקטנה, א"כ אמאי אין אוסרין הגפנים שבקטנה הא הוי כלאי הכרם. ותירץ בקו' כיון שזרע הגדולה בהיתיר זרעה כדפ' א"כ ליכא למיקנסיה, דההוא דעבד איסורא קנסו רבנן והא דלא עבד איסורא לא קנסו רבנן. והכי משמע במנחות פ"ב [ט"ו, א'] דאמרי' מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו ובא מעשה לפני חכמים והתירו הגפנים ואסרו הזרעים, מ"ט קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן אסירי ההוא דעבד איסורא קנסו רבנן, ה"נ כיון שזרעה הגדולה בהיתר וליכא למיקנסיה ואפי' שניהם (עמו) [שלו] כפ"ה. ול"נ חדא דלפי זה צ"ל דמיירי בשאר זרעים דרבנן וזה דוחק. ועוד קשה מה שפי' כיון שזרע בהיתיר זרע לא קנסו לא נהירא, דמי עדיף מה שזרע בהיתיר מכשעלו מאליהם, הא ודאי דלא עדיף, ובעלו הזרעים מאליהם נמי קיימא לן דאין להניחם אלא צריך לעקרם מיד שידע, כדתנן במס' כלאים [פ"ה, מ"ו] מי שהיה עומד בכרם וראה ירק תוך כרמו ואמר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף מאתים אסור כיון שמתייאש מללקטו, והא דאמר במנחות שהגפנים מותרין ע"כ היינו בשלא היה יודע בעל הכרם שהזרעים [שם], וא"כ הדרא קושיא לדוכתה, אמאי אין אוסרין דיורי גדולה הגפנים שבקטנה. לכן נראה לומר טעם אחר, דאדרבה משום דדיורי גדולה בקטנה נתיר גם הגפנים בקטנה, משום שהגפנים שם שדה עליהם ולא כרם, דהא אין דיורי קטנה בגדולה אין שם קטנה עליה אלא שם שדה, ודיורי גדולה בקטנה א"כ גם הקטנה שם שדה עליה אף כי יש בה גפנים, משום כח דיורי הגדולה שמפקיעות שם של כרם שהיה לה ונותנין לה שם שדה, ומותרין הגפנים שבה, דלא אמרה תורה [דברים כ"ב] פן תקדש המלאה בכלאים אלא א"כ יש עליה שם כרם, אבל כי יש עליה שם שדה לא, דכתיב [ויקרא י"ט] שדך לא תזרע כלאים, ומשו"ה מותר אף הגפנים. וקשה למ"ר דא"כ הנוטע גפנים בשדה שהוא זרוע כבר לישתרו מהאי טעמא גופיה, משום דבשעת נטיעה שם שדה עליו היה. ותירץ דלא דמי התם דהשתא מיהא בשעה שנוטעם בהכרם חייל עלה שם כרם עם שדה וקרינן ביה כרמך, אבל הכא בגדולה יש שם שדה עליו עבור הזרעים שבה ואין שם כרם עליה כלל, אף כי יש גפנים בקטנה, משום דאין דיורי קטנה בגדולה, ואתה בא לאסור הקטנה משום דדיורי הגדולה בקטנה, אדרבה מהאי טעמא גופה שריא, משום דיורי הגדולה בקטנה א"כ שם הגדולה בקטנה, וכי היכי דהגדולה שם שדה עליו ולא שם כרם כדפ' כמו כן קטנה אף כי יש שם גפנים שם שדה עליה כדפ'.
אשה בקטנה וגט בגדולה אינה מתגרשת. משום דאין דיורי הקטנה בגדולה, וא"כ אין האשה במקום הגט. וא"ת והלא דיורי הגדולה מושלים בקטנה והגט היא בגדולה דא"כ הוי כמו שהיה בקטנה, והוי שפיר האשה עומדת במקום הגט, ואמאי אינה מתגרשת. וי"ל כיון דעיקר הדבר כמו האשה הוי בקטנה, א"כ לא נאמר שהגדולה שאין בה אלא הגט ישלוט בקטנה. וא"ת מ"מ אמאי אינה מתגרשת, והלא היא עומדת בצד ביתה. וי"ל דבעינן שתהא עומדת בתוך הבית כדקתני במתני' דהזורק [גיטין ע"ז, א'], אבל זה דוחק. ור"י פי' דהכא מיירי לענין אם השאיל בעל לאשה חצר גדולה או קטנה, אם השאיל לה הגדולה וזרק לה גט בקטנה מגורשת, דהוי כמו שזרק לה גט בגדולה, אבל השאיל לה הקטנה וזרק לה גט בגדולה אינה מגורשת, דלא הוי כמו שזרק לה בקטנה, דהוי שתי רשויות ושתי רשויות לא מושלי אינשי כדאמר גבי פיסלא [שם ע"ב].
<h2>דף צג.</h2>
סיכך (פי') על [גבי] אכסדרא שיש לה פצימין. פ"ה שיש לה ב' מחיצות כהילכתן ועשויה כמבוי, ודופן שלישי ורביעי קבועים עמודים לקצר הזויות ויש להם טפח וכשירה, דשלישית אפי' טפח. ואילו השוה פצימי' שמוסיף עובי על המחיצה נמצא שאין חלל כנגד הפצימין ואין שם מחיצה עליה. אלא לדידי כשירה. פי' שסתם אכסדרה תחובין קורות מעמוד לעמוד שעליהם נותנין התקרה, והנך קורות יש להם פותח טפח. ול"נ דהא בסוכה מוכח דאביי לא מכשר בדופן שלישי בפי תקרה כשהוא מפולש, דאמר פ"ק דסוכה [י"ח, ב'] א"ל רבא לאביי לדידך דאמרת פי תקרה יורד וסותם אפי' איפחית דופן שלישי, ולא דוקא איפחית אלא אפי' לא היה שם דופן שלישי מעולם אלא שיש לה ב' מחיצות אטו מי נכשיר בענין זה מטעם פ"ת יורד וסותם, א"ל בההוא ודאי מודינא לך דהו"ל כמבוי מפולש, אלמא אין אביי מכשיר דופן שלישי אלא דוקא כשיש לה ב' מחיצות מחוברות זו לזו. לכ"נ דהכא מיירי שיש ב' מחיצות כהילכתן מחוברות זו לזו כזה, [ו]אצל כל אחד ואחד יש פצימין כמין טפח, כשהשוה הפצימין אין כאן אלא ב' מחיצות.
נעשו שיירא ונותנין להם כל צרכם. פי' באמצעית משום [ד]דיורי גדולה בקטנה, וא"כ שני דיורי השני קרפפות שהם גדולים באמצע, ומשו"ה הוו כשיירא. ומיירי כגון שעירבו, דאי לא עירבו א"כ החיצונים אוסרין זה על זה. שנים באמצעית [ויחיד] בזה ויחיד כו' מהו. פי' וקאי אאמצעי מגופף ושנים החיצונים אינם מגופפים.
<h2>דף צג:</h2>
אמר אביי לא [תימא] מר אימר אלא ודאי דהא מר הוא דאמר וכו'. וא"ת והא אביי גופיה אמר [שבת כ"ב, א'] כל מילי דמר עביד כרב לבר וכו' בחומרי דרב, ואילו בסמוך אמר רב דלא אמרי' הואיל והותרה הותרה. ואומר ר"י דבמה שאמר רב [דאין] שבת גורמת יש בה נמי צד קולא, כגון לעניין שנים [ו]ניתוספו עליהם בפ"ק [י"ז, א'], דכי היכי דאמר רב לחומרא ה"ה לקולא, והשתא ניחא דבהא עניין לא סבר לה כרב, דאמר התם כקולי דמר לא הוה עביד.
<h2>דף צד.</h2>
ושמואל אמר מטלטל עד עיקר מחיצה. פי' שמואל מיירי גם לענין כלים דבתים, דאילו מכלים דחצר פשיטא, דהא לשמואל רשות אחת חצרות נמי כשעירבו. אבל רב דאמר אין מטלטלין מיירי שפיר מכלים דחצר, שהרי כל חצר עירבה לעצמה. ורב לטעמיה דאמר [לעיל צ"א, א'] הלכה כר' שמעון הוא בדלא עירבו אבל עירבו גזרינן. וק"ק מאי גזירה שייכא כיון שנפלה הכותל, והלא לא יוציאו מן הבתים לחצר. אלא נ"ל דרב דאמר אין מטלטלין אלא בד' מכלים דבתים קאמר.
ר' אליעזר לטעמיה. דאמר מה שבררו בררו, ונעשית ר"ה בהכי. ומהשתא איירינן ממקום מחיצה. ה"נ שאבדה להם דרך באותה חצר. פי' ואינו ידוע לרבים עד כמה היה שלהם קודם המחיצה והשתא כמה, שהספק ממקום נפילת המחיצה הוי ר"ה. והא"ר חנינא עד מקום מחיצה מחלוקת. משמע שנחלקו מגוף החצר, ובגוף החצר לא שייך לומר שאבדה להם. ואיבעית אימא בצדי ר"ה קמיפלגי. לעולם אימא לך דלא מיירי באבדה אלא שמקום המחיצה ידוע, ובגוף המחיצה דוקא קמיפלגי, ובהא פליגי מר סבר צדי ר"ה כר"ה דמו, ואע"ג שמקום המחיצה ידוע מ"מ הוי ר"ה משום דצדי ר"ה כר"ה דמו, ומר סבר צדי ר"ה לאו כר"ה דמו.
אילימא פיתחא הוא מ"ש מרוח אחת אפי' משני רוחות נמי פיתחא. כיון דאיירי בעשר. וא"ת מאי פריך מ"ש שנא ושנא, (מרוח אחת) כשאינה פרוצה אלא מרוח אחת מ"מ אין מפולש, אלא בב' רוחות א"כ הוי מפולש. וי"ל דאותו פילוש אינו לא מעלה ולא מוריד, משום דמיירי שעדיין נשאר ממחיצה שניה עומד מרובה על הפרוץ, וא"כ פילושו אינו מחשיב כלל לשוייה מפולש. וא"ת ולוקי כגון שפרוץ מרובה על העומד (ומ"מ) [ומשו"ה] חשיב ליה מפולש מב' רוחות, וי"ל דע"כ לא מיירי בהכי, דאי מיירי בהכי אפי' מרוח אחת נמי. ותימה מאי פריך מ"ש שנא ושנא, דמרוח אחת גם כשנפרץ רובה של דופן ולא נשאר רק מיעוט מ"מ סגי בהכי, דחצר ניתרת בג' מחיצות ופס ד', אבל בב' מחיצות כשנפרץ רובו מב' רוחות אין נשאר אלא ב' מחיצות ומשו"ה אסור, ומאי פריך. וי"ל דמשמע ליה לתלמודא דמיירי מסתם חצר שאין לה רק ג' מחיצות ופס ד', והילכך מרוח אחת לא שרינן אלא בנשאר רוב דופן שהעומד מרובה על הפרוץ, דאם היה פרוץ מרובה על העומד א"כ מרוח אחת ליתסר, דא"כ אין בה אלא ב' מחיצות, אלא ע"כ מיירי שהעומד מרובה על הפרוץ, ומשו"ה פריך הכא מב' רוחות נמי, כיון דעומד מרובה על הפרוץ בכל אחת ואחת א"כ יש לנו להתיר כמו מרוח אחת.
<h2>דף צד:</h2>
וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו, מ"ש מרוח אחת. פי' דע"כ ליכא למימר דאיירי בעשר ומרוח אחת מטעם (פ"ת) [פתח], דא"כ היינו חצר, ולמה לי למיתני וכן בית כיון דמיירי בחד עניין, אלא ש"מ דמיירי ביתר מעשר, ומרוח אחת אהני מטעם פ"ת, ומשו"ה פריך הכא מב' רוחות נמי לימא פ"ת יורד וסותם. ומשני, כגון שנפרץ בקרן זוית [וקירויו] באלכסון. פי' כי אורזילא. [ו]מיירי בעשר דוקא, ומשו"ה מרוח אחת משום פיתחא, אבל משני רוחות אסור. וליכא למימר פתחא הוא כיון שנפרץ בקרן זוית, ופתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, וגם ליכא למימר פתי"ו, משום דקריו באלכסון, וכהאי גונא לא אמרי' פתי"ו. ומ"מ ליכא להקשות השתא דפ' דמיירי בעשר היינו חצר, ולמה לי וכן בית. דילמא אתא לאשמועינן דלא אמרינן פתי"ו באלכסון, דהיינו כי אורזילא. ול"נ דהוה ליה לפרושי בהדיא אורזילא. לכ"נ לר"י דה"פ, וקריו באלכסון פי' שנפרץ קריו בקרן זוית עם המחיצות, והשתא ליכא למימר פתי"ו שאין כאן פה טפח, כי פי תקרה הוי פני החיצונים של תקרה שבאותו מקום רוחב טפח, ואותו פה נפל, וסתמרא דמילתא כך הוא כשנפלו המחיצות משני צדדין א"כ נפל התקרה שכנגדם שאין לה על מה לסמוך, ומשו"ה אסור מב' רוחות בכל ענין גם בעשר כדפ', אבל מרוח אחת מותר גם ביתר מעשר משום פתי"ו, דמסתמא בשאין נפרץ אלא מרוח אחת א"כ הקירויו עדיין לא נפל, כיון שיש לו עדיין על מה לסמוך.
ושמואל אמר ביתר מעשר. ומ"מ מתיר ר' יהודה לאותה שבת, לפי שאינה ר"ה גמורה. כי לית ליה בארבע. פ"ה [במקום] שצריך לומר פתי"ו בכל המחיצות כגון באכסדרה אז ודאי לית ליה פתי"ו. אבל בשלשה, פי' כשיש מחיצה שלימה דלא צריך למימר פתי"ו, אז ודאי אית ליה כו'. רש"י לפי שיטתו, הכא נמי כגון שנפרץ בקרן זוית וקריו בארבעה, פי' וגם קירויו נפרץ בד' כו' ברוחב לפנים למזרח וכן לצפון, ואורך פרצת הקרוי הוא חמש אמות נגד פריצת הכותל מזרח ברוחב ד', וכן לצד צפוני נגד פירצת הכותל הוי הקירוי כמו כן פרוץ חמש אמות, ונפרץ ברוחב ד' כמדת פירצת הכותל, דמשו"ה אסור דצריך בכאן לומר פתי"ו בד' פיאות, אחת במזרח חמש אמות אורכה, ועוד אחת אורך ד' סמוך לה לדרום, ועוד אחת נגד פירצת הכותל צפוני ה' אמות ארכה, ואחת סמוכה לה ארכה ד'. ובארבע פי', וכיון דצריכין אנו לומר ד' פעמים פתי"ו, בהא לית ליה לשמואל דאמרי' פתי"ו, אבל בשאין נפרץ אלא בג' רוחות ובג' אית ליה לשמואל פתי"ו ומותרת כשאין צריך פ"ת רק מג' רוחות. ולכך צריך שנפרץ מרוחב ד"א דמשו"ה אמרי' פתי"ו, דאם לא נפרץ ד' א"כ לא אמר פתי"ו, דלא אמר פתי"ו אלא כשיש חלל מחיצות ד' כדמוכח בשמעתא בפ"ק דשבת [ט', א'] אבל כשנפרץ ד' מרוחב אז יש חלל מחיצה ארבעה ומשו"ה אמרי' פתי"ו.
שמואל מאי טעמא לא אמר כרב דלא קתני אלכסון. ו[ל]פ"ה דפ"ל דאלכסון ר"ל כי אורזילא, ניחא שפיר הא דקאמר הכא דלא קתני אלכסון, דבית סתמא קתני וכל בתים חלק אבל לא באלכסון בשיפוע. אבל לפי' התו' קשה, כיון דבאלכסון ר"ל נפרץ באלכסון, א"כ מאי פריך מאלכסון הא (לרב) נמי לא קתני וקירויו בד'. אבל מ"מ ל"נ פי' רש"י דפי' אבל בשלש אית ליה פ"ת, כשאין צריך לומר פתי"ו אלא מג' רוחות אז אית ליה לשמואל פ"ת, דהא הוכחנו לעיל פ"ב [כ"ה, א' ד"ה אכסדרה] דשמואל לית ליה פתי"ו בהאי גוונא. לכ"נ דגרסי' איפכא, כי לית ליה לשמואל פתי"ו בשלש, פי' באכסדרה שאין לה רק ג' מחיצות והרביעית חסרה כולה אז לא אמרי' פתי"ו, אבל בד' פי' שיש לה ד' מחיצות, אז אית ליה לשמואל פתי"ו, כיון שגם מחיצה רביעית שני ראשיה נכרים היטיב. ה"נ שנפרץ בקרן זוית וקירויו בד'. פי' שלם בד' כותלי הבית שלא נפרץ כלל. (וא"ת) [ו]משו"ה לא אמרי' פתי"ו, כיון שנפרץ משני רוחות דאז אין ראשי המחיצה ניכרות, וא"כ היינו כמו שחסר מחיצה שלימה דאז לית ליה לשמואל פתי"ו, אבל מרוח אחת דאז הוי ראשי המחיצה ניכרות מותר, כדאמ' פתי"ו כיון שיש מכל חד מהמחיצות גם ממחיצה רביעית. דלא קתני באלכסון. לפרש"י דפי' דר"ל דאלכסון כי אורזילא ניחא שפיר כדפ"ל. וגם לפי' שני דר"ל שנפרץ בקירויו ניחא שפיר, דה"ק דלא קתני באלכסון פי' דדוחק הוא לומר שהקירויו נפרץ הוא כלל, דמשמע שהקירוי היה קיים בכל ד' כותלי הבית כדפ"ל. רב לא אמר כשמואל דא"כ הוה ליה אכסדרה. פי' דכי היכי דאמר רב פתי"ו גבי אכסדרה בבקעה, ה"נ אית ליה פתי"ו אפי' (בבקעה) [בנפרצה] בקרן זוית וקירויו בד'.
(בעשר כו"ע לא פליגי. פי' רש"י דפיתחא הוי, ול"נ דהא מוכח לעיל כשהוא פרוץ במלואו לא אמרי' פתחא הוא גם בעשר, אלא כ"ע לא פליגי משום דאמרי' פתי"ו.) בעשר כו"ע לא פליגי. פי' רש"י משום דפיתחא הוי. ול"נ כיון דהמחיצה פרוצה במלואה בכה"ג לא אמרי' פיתחא הוי, וה"ק לעיל פ"ק [ז', ב'] גבי מילתי' דרב יוסף בחצר שיש בה ב' פתחים. אלא נ"ל דה"פ, כ"ע לא פליגי דסברא הוא לומר פתי"ו כה"ג כפ"ל.
<h2>דף צה.</h2>
סכך על האכסדרה שיש לה פצימין. פי' שיש לה עמודים קבועים פחות פחות מג'. משמע שכל המחיצות עשויים בעניין זה, וא"כ קשה מאי קאמר לעיל [צ"ג, א'] ואילו השוה פצימין פסול, אמאי פסול הא אכתי נשאר מן הפצימין. וכ"ת שהשוה כל הפצימין, זה דוחק לומר שמילא כל המחיצה. אלא נראה לומר כדפ"ל, שיש להם ב' מחיצות זו אצל זו ואצל כל אחת ואחת עשה פצימין בקרן זוית בשני זויות, כזה.
[מכניסן זוג זוג]. בפ"ק דביצה [ט"ו, א'] מוקי לה דלא מינטרי לא מחמת כלבי ולא מחמת גנבי, אבל אי הוה מיירי דמינטרי מחמת כלבי, אע"ג דלא מינטרי מחמת גנבי אסור להכניס, משום דרוב גנבי ישראל הם, כדפ' התם. אבל בחדשות פטור. פי' מלהכניסם, ואיסורא נמי איכא כדקתני בברייתא [לקמן צ"ז, א'] אוסר בחדשות, והא דקתני במתני' פטור, היינו משום דבישנות מחייב להכניסם משום בזיון דתפילין, משו"ה נקט בחדשות פטור.
<h2>דף צה:</h2>
זוג אחד טפי לא לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר דאי כר"מ האמר יכול ללבוש וכו'. וא"ת מאי קפריך, לעולם אימא לך ר' מאיר היא, ושאני תפילין משום דאינו יכול לשים אותם יותר מזוג, דקעבר משום בל תוסיף, אבל גבי הצלה לא שייך האי טעמא, משו"ה מתיר ר' מאיר הרבה מלבושים להציל. וי"ל דלא פריך ממילתיה דת"ק, [אלא ממילתי' דר"ג] דאמר שנים שנים, אלמא לא חייש לבל תוסיף, וא"כ מאי איריא שנים אפי' טובא נמי, כי ההיא דיכול ללבוש דקאמר ר' מאיר לענין הצלה מן הדליקה. דאע"ג דקאמר לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר, גם מילתי' דר"ג קורא התם תלמודא סתמא, משום דבין ת"ק דר' מאיר בין ר"ג רבותיו של ר' מאיר היו, ומדסתם משנה ר' מאיר היא א"כ ר' מאיר שונה דברי שניהם. [ו]ע"כ צ"ל הכי דפריך ממילתיה דר"ג, דאי ס"ד דפריך ממילתיה דת"ק אדר' מאיר, א"כ מאי פריך מסתם משנה לר' מאיר, ליפרוך מר' מאיר אדר' מאיר גופיה, דאמר לקמן זוג אחד טפי לא, אלא ודאי כדפ', דהו"א דטעמא דר' מאיר משום דיהא עובר בבל תוסיף, ולכך קאמר זוג אחד טפי לא.
הכא דרך מלבושו בחול שרו רבנן. וקשה למ"ר לפי מה דפרישית דפריך דוקא ממילתי' דר"ג, א"כ למה הוצרך להאי שינויא, הא בסמוך פריך האי קושיא לר"ג דאפי' טפי נמי, ושני ליה דמשו"ה אמרי' שנים אין טפי לא משום דלא שרו רבנן רק במקום תפילין ומקום יש בראש להניח ב' תפילין ותו לא. [ועוד] (ו)קשה למ"ר דמאי קאמר הכא דדרך מלבושו בחול טפי לא, והלא לר"ג אנו מתירין שנים דהיינו טפי מדרך מלבושו בחול. וי"ל דלא קשה מידי, דבסמוך פריך אמאי אין מניחין הרבה תפילין בראשו הרבה יותר משנים זו אצל זו, ומשני מקום יש בראש להניח ב' תפילין ולא יותר, אבל הכא הכי פריך, לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר דאי כר' מאיר נהי דאינו יכול זה בצד זה רק במקום תפילין כדאמר בסמוך, מ"מ היה יכול להניח הרבה תפילין בבת אחת יותר משנים ולהניחם זה על גב זה, כמו לענין הצלה מן הדליקה דשרי ללבוש כל מה שיכול ללבוש הרבה מלבושים זה על גב זה. והשתא ניחא הא דאמר בחול שנים אין טפי לא, דהיינו טעמא דבחול אין מניחין תפילין זה על גב זה. וניחא נמי לישנא דקא דייק זוג אחד טפי לא לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר, דשייך שפיר גם לר"ג, אע"ג דשרי שנים שנים, דה"ק טפי לא שאינו יכול להניח שני תפילין זה על גב זה. כ"נ למרהר"פ נ"ע.
אם קסבר שבת זמן תפילין זוג אחד טפי לא. פי' משום בל תוסיף, כך מוכיח הסוגיא, ולא כפי' רש"י. כי שרו ליה רבנן במקום תפילין. פי' רש"י (דבמקום) [דשלא במקום] התפילין הראש גבוה ובולטים התפילין יותר מדי ולא הוו תכשיט ומלבוש כשמניחם שם. ואין צ"ל כן, אלא צ"ל דדוקא במקום תפילין הוי מלבוש, אבל שלא במקומן הוי משוי.
מקום יש בראש להניח שני תפילין. מכאן מוכיח ר"י דרוחבו של תפילין הוי לכל הפחות יותר באצבע גודל, דאי הוה סגי לה באצבע א"כ היה מקום בראש להניח שלש תפילין, דהא אמרי' בזבחים [י"ט, א'] שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין, ומדהזכיר שער גבי ציץ ש"מ דציץ נמי הנחתו במקום שער בגובה הראש במקום הכשר הנחת תפילין, ובפ' במה אשה [שבת ס"ג, ב'] אמרי' דציץ רחבו ב' אצבעות, והשתא אי תפילין שיעורן בכאצבע, (אבל) [א"כ] במקום הציץ יכול להניח ב' תפילין, ועוד יש מקום אחד להניח תפילין כדקאמר ששם מניח תפילין, הרי מקום בראש להניח ג' תפילין אם הם כשרין בכאצבע, אלא ש"מ לכל הפחות שצריך יותר מכאצבע, והשתא ליכא תחת הציץ מקום לב' תפילין, נמצא שאין בראש מקום לג' תפילין. ולכך תפילין אינן כשרים אלא באצבע גודל ועוד מעט, ולאפוקי מאותם סופרים שרגילים לעשותם קטנים מאד פחות מכאצבע ועוד. ובשימושא רבא אמר מייתי אעא דתרתי אצבעי לדפוס של תפילין, משמע שם דרוחב תפילין ב' אצבעות כרוחב הציץ. ותימה דהיא גופא מנא להו, ושמא משמע להו מקום הנחת תפילין כמקום הנחת הציץ. ועוד יש ראיה לדבר משמעתין דקאמר מקום יש בראש להניח שני תפילין, ומשמע דדוקא קאמר שתי תפילין ולא יותר, והשתא ש"מ דרוחב תפילין ב' אצבעות כרוחב הציץ, דהשתא מקום הציץ אינו כי אם מקום אחד בצימצום לתפילין, ועוד מקום אחד בין ציץ למצנפת הרי לב' תפילין ולא יותר כלל. אלא אי אמרת דתפילין סגי להו באצבע ועוד משהו, אי נמי באצבע וחצי, א"כ מקום הציץ שהוא ב' אצבעות יש בו חצי אצבע עודף על מקום תפילין, ועדיין יש מקום אחד שלם בלא מקום הציץ לתפילין בין הציץ למצנפת, נמצא שיש בראש חצי אצבע יתר על מקום שני תפילין, אלא ש"מ כדפ' כדאיתא בשימושא רבא. ואולי י"ל לקיים מנהג העולם, דשיעורן למצוה הוא לכתחלה ולא לפסול בדיעבד, אך לכל הפחות יש לעשות יותר מכאצבע. [פסק] ומ"מ נכון להחמיר לעשותן רוחב שתי אצבעות כדברי שימושא רבה דגאונים, ומשם נראה ששיעור זה נכון. ומיהו צ"ע אותן ב' אצבעות אם עם תיתורא קאמר, או מלבד תיתורא קאמר. ולכאורה נראה דבלא תיתורא קאמר, מדקאמר מייתי אעא תרתי אצבעי לדפוס הבתים, משמע דשיעור רוחב הבתים בלא התיתורא צריך שתי אצבעות, וצ"ע.
מקום שמוחו של תינוק רופס. בירושלמי גר' עד מקום שמוחו של תינוק רופס, פי' דהיינו ממקום שמתחיל שיער בראש לצד הפדחת עד מקום שמוחו של תינוק רופס בסופו, דהיינו מחצי שיפוע עד המצח, והיא היא. ולענין של זרוע הוי מקומן מחצי זרוע עד המרפק שהוא קודא, והיינו פלגא דזרוע, והיינו הא דקאמר ידך זה קיבורית, פי' בשר המכונס בין המרפק ובין הכתף, ובלע"ז ברצו"ן. אבל י"מ דקיבורת היינו בין יד למרפק שקורין קודא, שיש שם גובה בשר סמוך ממש לקודא לפניו היא לצד היד, ובאותה גובה היא קיבורת דקאמר הכא דהוי מקום תפילין. השיב ר"ת, אשר שאלת על רבותיך המשנים הידוע ומנהג אבותיך, לא אדונים (קנה) [המה] בדבר הזה, כי קיבורת היא עובי הבשר שלמעלה מן העציל, דהא בכל מקום אמרי' דתפילין בזרוע, כדקאמר הכא וקושרו בזרועו במקום תפילין, ואמרי' במנחות [מ"ג, ב'] חביבין ישראל שנתן להם הקב"ה תפילין בראשיהם ובזרועותיהם וצצית בבגדיהם, אלמא דתפילין בזרוע הם, וזרוע היא למעלה מן הקודא, כדמוכח במס' אהילות [פ"א, מ"ח] דקאמר רמ"ח אברים יש באדם, שלשים בפיסת יד (ושלשים) [ששה] בכל אצבע שנים בקנה ושנים במרפק ואחד בזרוע וארבע בכתף, אלמא דחשיב זרוע בתר מרפק, מכלל דזרוע הוי בתר מרפק, ומרפק היינו קודא, כדמוכח במס' ערכין [י"ט, א'] דאמר התם האומר משקל ידי עלי ממלא חבית מים ומכניס ידו עד מרפקו, ובברייתא קתני עד העציל, ועציל היינו קודא, כדמוכח במס' סופרים דאמר [פ"ג, הי"א] לא יתן אדם הספר ע"ג שני ארכובותיו ושני אציליו עליו, אלמא עציל היינו קודא שכן דרך לישען על הקודא, ולא כפי' רש"י דפי' דאציל היינו איישיילא. וא"ת והתנן בפ' המצניע [שבת צ"ב, א'] המוציא במרפקו, והשתא אי מרפק היינו איישיילא ניחא, אבל אי היא קודא איך יוכל להוציא בו חפץ. וי"ל דמ"מ יכול הוא לתלות החפץ במקום המרפק. ומ"מ קשה דבירמיה [ל"ח] קאמר שים בלויי הסחבות תחת אצילי ידך כשבאו למושכו ולהוציאו מן הבור, משמע דאציל היינו איישיילא ששם דרך לקשור החבל כשמושכין ומעלין האדם. וי"ל דהתם נמי היינו קודא, והכי קאמר לי' לירמיה, לאחר שיקשור החבלים תחת האיישיילא שישים עדיין בלויי הסחבות תחת הקודא, כדי לסמוך הקודא על החבל כדי שלא יזיקנו בחבל הקשור תחת האיישיילא.
מר סבר לצאת לא בעי כוונה. פי' ת"ק סבר לצאת ידי חובתו לא בעי כוונה, וא"כ ה"ה לעבור בבל תוסיף דלא בעי כוונה, ולכך קאמר זוג אחד טפי לא משום דקעבר בבל תוסיף. עוד פ"ה פ"א, וזה עיקר. מכאן קשה לפי' רשב"ם, דפי' דאף למ"ד מצוה לא בעי כוונה ויוצא אדם ידי חובתו בלא כוונה, ה"מ בסתם, [אבל] אם היה מתכוין בפירוש שלא לצאת ודאי לא יצא, כן פי' רשב"ם, ומכאן קשה דאם כדבריו כן הוא, א"כ לת"ק דאמר לצאת לא בעי כוונה, מ"מ יכניסם שנים שנים מתכוין בפירוש שלא לצאת, אלא ודאי למ"ד לא בעי כוונה אפי' מפרש שלא לצאת יצא.
<h2>דף צו.</h2>
ועוד הישן בסוכה בשמיני ילקה. וליכא למימר אה"נ, דתניא בירושלמי דסוכה [פ"ד, ה"ה] מי שהיה סוכתו עריבה עליו בי"ט האחרון של חג מקדש בביתו ואוכל בסוכתו, ותלמודן נמי מפרש [סוכה מ"ז, א'] בשמיני שהוא ספק שביעי מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן, ואע"ג דאנו בקיאין בקבועא דירחא. וליכא למימר משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, [ד]היינו [ב]שב ואל תעשה, אבל לישב בסוכה היינו קום ועביד.
השמר דעשה עשה. ואפי' למ"ד בפ' הקומץ [מנחות ל"ו, ב'] השמר דעשה לאו הוא, ה"מ כי כתיב גבי עשה שיש משמעות לאו, כי ההיא דדריש התם ביום ולא בלילה דהוי לאו הבא מכלל עשה, אבל הכא כי מיתוקם בחקת הפסח אין בו שום משמעות לאו כלל, דהיינו קום ועשה לגמרי.
יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות. והכי קיימא לן כר' עקיבא, דשבת וי"ט לאו זמן תפילין היא. אבל לילה זמן תפילין היא, ומ"מ אין להניח תפילין משום דזמן שינה היא, ואיכא למיחש שמא יישן ויפיח בהם כדאיתא במנחות [שם]. מיהו עכשיו שאין מניחין תפלין כי אם לפי שעה, צ"ע באדם שלא הניח תפילין ביום אם יוכל להניחם בלילה כדי לברך עליהם ולחולצן מיד, דלפי שעה ליכא למימר שמא יישן בהם, ונראה דלא פלוג רבנן. ועוד שפעמים חוטפתו שינה לאדם בשעה מועטת. ולעניין הנחת תפילין בחול המועד, [שמא] כיון דמלאכה מותרת בו דבר האבד מיהא, א"כ לא חשיבי הן עצמן [אות] ומותר אדם להניח תפילין, או שמא כיון דבחולו של מועד מיתסר באכילת חמץ, וכן בחולו של מועד דהוא מיחייב לאכול בסוכה, חשיב אות בהכי ופטור מתפילין. מיהו יש להביא ראייה מפ' ואילו מגלחין [מו"ק י"ט, א'] שחייב להניח תפילין בחולו של מועד, דקתני אדם כותב תפילין לעצמו בחולו של מועד ולאחרים בטובה דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר מערים אדם ומוכר את שלו ואחר כך כותב תפילין לעצמו, והשתא דשרי לכותבן במועד משמע דמניחין, דאל"כ הוי שלא לצורך המועד. מיהו אין ראיה, דהתם היינו ר' מאיר ור' יהודה דאמרי הכא בשמעתין דאף שבת וי"ט זמן תפילין, אבל לר' עקיבא דאמר שבת וי"ט לאו זמן תפילין ה"ה חולו של מועד. אבל יש עוד להביא ראיה מפ' ואלו מגלחין, בירושלמי [ה"ד] אמר' התם ההוא גברא דאובד ליה תפילין, אתא לקמיה דר' חננאל, שדריה לקמיה דרבה בר בר חנה א"ל הב ליה דידך וכתוב אחריני, א"ל רב איזיל כתוב לי', ופריך מתני' פליגא אדרב, דקתני אדם כותב לעצמו הא לאחר לא, ומשני פתר לה בכותב להניח, פי' להצניע עד לאחר המועד דהוי שלא לצורך המועד, מכלל דהנך אמוראי דשרו מיירי בכותב לצורך המועד, אלמא סברי הני אמוראי דירושלמי דמניחין תפילין בחולו ש"מ, דמסתמא הנך אמוראי סברי כהלכתא דהיינו כר' עקיבא דאמר שבת וי"ט לאו זמן תפילין. מיהו מ"מ יש לדחות, דאיכא למימר סברי כר' מאיר ור' יהודה דאמרי שבת וי"ט זמן תפילין. עי"ל דאפי' אי סברי הנך אמוראי כר' עקיבא מ"מ יש לדחות, דהנך אמוראי דשרו לכתוב תפילין היינו כדי להניחם לאחר המועד מיד, ולא להניחם במועד, ושפיר חשיב לצורך המועד כיון שצריך להניחם מיד אחר המועד. והא דמתרץ אמתני' פתר לה בכותב להניח, מכלל דאמוראי מיירו להניח במועד ממש, לא קשה מידי, ולעולם האמוראי לא מיירו אלא להניח אחר המועד, וה"ק פתר לה בכותב להניח פי' שכותב הרבה תפילין ביחד להצניעם שיהו מצויים לו למוכרם, ולא לצורך להניחם מיד לאחר המועד, ואמוראי מיירו לצורך להניחם מיד בראשו אחר המועד, דאם לא היה כותבן במועד אולי לא יהיה פנוי לכותבן מיד אחר המועד. הילכך אין להניח תפילין במועד, וכן שמע מ"ר מרבינו יחיאל שגם ר"ת ור"י ורבנו אלחנן ורבנו יהודה לא היו מניחין תפילין בחולו ש"מ, וכן מפ' רבי' טוביה ורבינו יצב"א. ואין לברך לשמור חוקיו כשאדם חולץ תפילין, לא מיבעיא עכשיו שאנו חולצין מיד אחר תפלה שעדיין כל היום זמן תפילין וגם לילה זמן תפילין כר' עקיבא, אלא אפילו לאדם שחולץ תפילין ע"ש סמוך לחשיכה משום שבת, דשבת לאו זמן תפילין, אפ"ה אין לברך לשמור חוקיו, כיון דקיי"ל כר' עקיבא דאמר בחוקת הפסח הכתוב מדבר, אבל תפילין לא איקרי חק. וכן איתא בירושלמי דברכות [פ"ב, ה"ג] דקאמר הא דמברכינן לשמור חוקיו כשחולץ תפילין זהו כמ"ד בחוקת תפילין הכתוב מדבר, אבל למ"ד בחוקת הפסח הכתוב מדבר לא, ומהאי טעמא לא אמר לשמור חוקיו לאדם שלובש ציצית ולערב פושטו מעליו, דציצית ודאי לאו איקרי חק.
הניעור רצה חולץ רצה מניח. פי' אם היה כבר בראשו מניחם שם אם ירצה, אבל ודאי אם חלצם כבר אסור להניחם, כדאיתא במנחות [ל"ו, א'], משום שינה.
<h2>דף צו:</h2>
אבל באשה לא פליגי. פ"ה ואין כאן משום בל תוסיף למ"ד נשים סומכות רשות. (אבל) אלמא סברי דתפילין מצות עשה ש[לא] הזמן גרמא היא ונשים חייבות, דאי זמן גרמא היא ונשים פטורות א"כ הויין משוי לאשה. וא"ת לעולם אימא לך דמצות עשה דזמן גרמא היא ונשים פטורות, ומ"מ אשה שריא להכניסם משום דהוי דרך מלבוש, מידי דהוה אאיש דאמרי' שבת לאו זמן תפילין ומ"מ שרו ליה רבנן דרך מלבוש, אשה נמי לא שנא אף אם פטורות מתפילין. וי"ל דודאי לא דמי לאיש שמניח תפילין בחול, הילכך הוי מלבוש בשבת נהי נמי דפטור מתפילין, אבל אשה שפטורה היא מתפילין לא הוי מלבוש לדידה אף בחול, הילכך בשבת משוי הוא לדידה.
לא ר' מאיר סבר לה כר' יוסי דתנן וכו', הא נשים מעכבין וסתם מתני' ר"מ. פי' אלא ש"מ קסבר ר"מ נשים חייבות (מ)[ב]תפילין, מדקאמר לעיל אחד האיש ואחד האשה. וא"ת והא סתם משנה תנן פרק מי שמתו [ברכות כ', א'] נשים ועבדים וקטנים פטורים מתפילין. וי"ל דההיא סתמא לאו כר' מאיר. והקשה הר"ר י"ט מיונ"י, כיון דסוף סוף מיתוקמא חדא סתמא דלא כר' מאיר, א"כ היכי מוכח (התם) דר' מאיר לא סבר לי' כר' יוסי מהך סתמא (דהך) [דהא] נשים מעכבין, היא גופה מנליה דהא סתמא מיתוקמא כר' מאיר דנשים מעכבין, וההיא סתמא דברכות דלא כר' מאיר, איפוך אנא, דאדרבה סתמא דברכות אתיא כר' מאיר, וקסבר נשים פטורות מתפילין, והך סתמא דנשים מעכבין דלא כר' מאיר, ונאמר דר' מאיר סבר לה כר' יוסי דנשים סומכות רשות, ולהכי קאמר אחד האיש ואחד האשה, ולעולם נשים פטורות מתפילין לר' מאיר כי ההיא דברכות. וי"ל דממה נפשך ההיא סתמא דברכות דלא כר"מ, גם כי [נימא] דר"מ סבר כר' יוסי דלית ליה ההיא דנשים מעכבין, דהא קתני התם נשים ועבדים וקטנים פטורין מתפילין, קתני נשים דומיא דקטנים, מה קטנים אי בעו לאנוחי תפילין לאחמורי עלייהו לא שבקינן להו לפי שאינם יודעים לשמרן בטהרה, דהא מיירי בקטנים שלא הגיעו לחינוך, דאי מיירי בקטנים שהגיעו לחינוך שיודעים לשמרן בטהרה, הא חייבים בתפילין מדרבנן, כדאמר בסוכה [מ"ב, א'] קטן היודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין, אלא מיירי שלא הגיעו לחנוך דלא שבקינן להו להניח תפילין, ודכוותה קתני נשים דאי בעו לאנוחי תפילין לא שבקינן להו, וא"כ סוף סוף היינו דלא כר' מאיר, דהא בעינן למימר השתא דר"מ סבר לה כר' יוסי דאמר סומכות רשות כדפ', וכיון דסוף סוף מתני' דברכות מיתוקמא דלא כר"מ כדפ', הלכך יש לנו להעמיד הך סתמא כר"מ דהא נשים מעכבין, ולכך מוכח מינה דר"מ לא סבר לה כר' יוסי.
המוצא (תפילין) [תכלת] בשוק חוטין כשרין. פי' כדמסיק דכולי האי לא טרחי. וא"ת אכתי ניחוש לטעימה, דטעימה פסולה כדאמר במנחות [מ"ב, ב'], דמהאי טעמא אמרי' דתכלת אינו ניקח אלא מן המומחה. וי"ל דה"נ י"ל דכולי האי לא טרח אי לאו שידע שבאה מן המומחה.
<h2>דף צז.</h2>
אלו הן ישנות כל שיש בהן רצועות ומקושרות, חדשות שיש בהן רצועות ואינן מקושרות. וא"ת ומעיקרא כי הוה פריך וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין, היכי הוה ס"ד דמיירי, אי במקושרות א"כ אפי' חדשות נמי, דהא ודאי תפילין נינהו ולא קמיע, ואי בשאין מקושרות, אפי' ישנות נמי איכא למימר קמיע הוא. וליכא למימר דישנות במקושרות חדשות באין מקושרות כדקאמר השתא, דהא משמע דלא הוה ידע לי' עד השתא דמשני ליה. וי"ל דודאי מעיקרא ס"ד דמקשה בין חדשות בין ישנות באין מקושרות מיירי, ומ"מ בישנות ניכר מקום הקשר שחייב ברצועות משכבר, וליכא למיחש לקמיע, אבל בחדשות אינו ניכר. וא"ת כיון דאינם מקושרות א"כ היאך מותר להכניסם, הרי הוא צריך לקושרם בקשר של קיימא ואסור לעשותו בשבת. וי"ל דעניב להו מיענב והכניסו, ואפי' לר' יהודה דאמר עניבה קשירה היא מודה הכא שאינו של קיימא, שאחר השבת יתירם כדי לקושרם קשירה גמורה. א"נ גם בלא עניבה יכול לסבבם סביב ראשו ומכניסו בענין זה.
הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה בודק ב' של יד וכו'. וא"ת והאמרי' במנחות [מ"ב, א'] תפילין אינן ניקחין אלא מן המומחה, משמע דשלא מן המומחה פסולין. וי"ל דהתם לכתחלה קאמר, דאין ללוקחם ממי שאינו מומחה לכתחלה, והכא שלקחו כבר מיירי, וקאמר שיש תקנה ע"י בדיקה כדמפרש ואזיל. וה"נ משמע לישנא דקאמר הלוקח, משמע דיעבד. א"נ היכא דלא משכח למיזבן מן המומחה זבין ממי שאין מומחה ובדיק. וא"ת לכתחלה אמאי לא, כיון דמצי לבודקם. וי"ל משום דבבדיקה איכא בזיון דתפילין, שצריך לקרעם לעיין תוכם ולתופרם. א"נ איכא למיחש משום טירחא דבדיקה שמא יתעצל מלבודקם ויניחם כך בלא בדיקה. ועוד דאי נמי בדיק להו שמא לא יבדקם יפה יפה, ומ"מ בדיעבד יש לסמוך אבדיקה כדקאמר בשמעתין.
כאן בסכנת גוים וכו'. פי' מתני' מיירי שגזרו שמד שלא להניח תפילין, והילכך אין יכול להכניסם לא בשבת ולא במוצאי שבת, פן ירגישו גוים בדבר ויודע למלכות. והא דקאמר בסכנה מכסה והולך לו אכולה מתני' קאי, ארישא ואסיפא דמצאן צבתים בכל ענין אינו יכול להביאם כלל, ולכך מכסן שלא יהו מוטלין כל כך בבזיון, והולך לו ומניחם שם. כאן בסכנת ליסטים. פי' ברייתא מיירי, ואסיפא דוקא קאי דקתני מצאן צבתים מחשיך עליהם ומביאן, ועלה קאמר אם יש סכנת ליסטים, שירא להחשיך שם חוץ לעיר שמא ימצאוהו ליסטים, מוליכן פחות פחות מד' אמות, כפ"ה. עוד פ"ה פ"א, אך תופס עיקר כדפ'.
<h2>דף צז:</h2>
במאי אוקימתא למתני' בסכנת גוים. ה"ג לפי' זה. ר' שמעון אומר נותנו לחברו וחבירו לחבירו. נראה דאם היה שם לבדו שמוליכן פחות פחות מד' אמות, דלא גרע מכיס, דכיס אמרי' פרק מי שהחשיך [שבת קנ"ג, ב'] מוליכו פחות פחות מד' אמות, ונראה נמי לר' שמעון דהכא דנותנו לחבירו וחבירו לחבירו.
<h2>דף צח.</h2>
ואי אמרת באסקופה הנדרסת מה לי חוץ לד' אמות. פ"ה וקשיא נמי הך קושיא לרב יהודה דמוקי רישא כר' שמעון, אלא משום דהוא קאי עלה דרבא מקשה לרבא. אמר אביי באסקופה כרמלית וכו'. משמע הכא דלאביי מיקל גבי כרמלית ולא גזר, וקשה דבפ"ק דשבת [י"א, א'] משמע, בלא יעמוד בר"ה וישתה ברה"י, ואיבעיא לן כרמלית מאי, אמר אביי היא היא. וליכא למימר הכא משום כתבי הקדש שאני דהתירו, אבל מענינים אחרים הוה מיתסר, דהא בשילהי פירקין [ק"ג, א'] אמרי' עלה כיון דאגדו בידו אפילו שבות נמי ליכא, אלמא ליכא שום איסורא אפילו במילי אחריני בלא כתבי הקדש. ואומר ר"י דהתם גבי שתיה שייך למיגזר טפי, דילמא מעייל לגואי הכלי ששותה בו, הילכך גזרי' אפילו בכרמלית. (הא הוציא חייב נימא מסייע ליה) הכא לא איפשר. פי' משום דלית ליה בגד מזומן לכסות הספר, כפ"ה. ובחינם פי' כן, דאפי' היה שם בגד מ"מ כי היכי דאסור לגלול הספר אצלו כך אסור לכסות הספר בבגד.
והא לא נח. וא"ת ולוקמה כר' עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא, דהשתא איכא הנחה. וי"ל דניחא ליה לאוקומה אפי' כרבנן. וא"ת אכתי מאי פריך והא לא נח, מ"מ מיתסר, מידי דהוה אמושיט ידו מליאה לרה"ר דאסור להחזירה אליו לרה"י, כדאיתא פ"ק דשבת [ג', ב'], אע"ג דלא נח ידו לשם בר"ה. וי"ל דלא דמי, דהתם גזרי' היכא דגופו ברה"י וידו ברה"ר שלא להחזירה לרה"י, אטו היכא שגופו עם ידו ברה"י, דאז חשיב הנחה כיון שגופו במקום ידו, ואיכא איסורא דאורייתא אי מעייל ליה לרה"י, אבל הכא אפילו היה כל הספר בעניין הזה שהוא עכשיו באויר אכתי לא נח.
<h2>דף צח:</h2>
ומשתמש על הכותל עד עשרה התחתונים. פ"ה אם הזיז מוטל לאורכו אצל הכותל משתמש בכל הזיז. וקשה לפי' דא"כ קשה היינו סיפא דקאמר ואם יש למטה הימנו זיז אחד משתמש בו. לכ"נ לר"י שבחורים קאי, ולשון דמשתמש משמע כן דאכותל גופה קאי.
אי דלית ביה ד' על ד' אפי' כנגד הכותל נמי לא לישתמש. פ"ה אע"ג דמקום פטור הוא, [ד]מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"י ולבני ר"ה לכתף עליו, מ"מ כיון דאין רוחב ד' טפחים שכיחי כלים למיפל משם לר"ה. וא"ת ומה בכך, הא אוקימנא בכלים הנשברים, א"כ כי נמי נפלי ליכא למיחש שמא יביאם. ותירץ בקו' דמ"מ חיישינן דבהדי דמנח ליה לכלי שם נפיל לאלתר בר"ה, ומיחזי כאילו זריק ליה להדיא בר"ה. וא"ת והיכי שרינן ליה לעיל גם בכלים הנשברים, מ"מ איכא למיחש להכי דילמא דנפלי בהדי דמנח להו. ותירץ דלעיל מיירי בזיז שהוא רחב מד' טפחים דהשתא לא שכיח למיפל כולי האי, דמ"מ אסור לתת שם כלים שאינם נשברים שמא יפלו ואזיל ומייתי להו, דהא לא מיתברי, אבל הכא דלית ביה ד', ורובא נפלי, וזמנין דנפלי מיד ומחזי כמאן דשדי להדיא לר"ה, כפ"ה. וקשה לפי', כיון דאסרינן לתת שם כלים אפילו בזיז שהוא רחב ד' טפחים, א"כ היכי משכחת לה דמותר, וליכא למימר כגון שהוא רוחב הרבה יותר מד"ט, דהא כיון דד"ט מקום חשוב הוא בכל מקום ואפ"ה אסרי' א"כ כך לי רחב ד' אמות כמו רחב ד' טפחים. לכ"נ לר"י ד(מיירי) ברחב ד"ט שרי ליתן על גביו כל כלים אפילו כלים שאין נשברים, ומתני' דאוקימנא לעיל בכלים הנשברים דוקא אבל בכלים שאין נשברים מיתסרי מיירי שאין רחב ד"ט, ולכך חיישינן בכלים שאין נשברים דילמא נפלי להדיא לר"ה כיון דלא מיתברי, אבל בכלים הנשברים ליכא למיחש למידי, דהא אי נפלי לא אזיל מייתי להו דהא מיתברי, ולההיא חששא [ד]פ"ה לא חיישינן. וא"ת היכי קשיא לי' אי דלית ביה ד"ט אפילו כנגד הכותל לא לישתמש, לימא דמירי בכלים הנשברים כדאוקימנא ההיא דלעיל, ולכך שרי אף כי ליכא ד"ט כדפ'. וי"ל דמתני' משמע ליה דהכא מיירי אפילו בכלים שאין נשברים, מדקתני משתמש בו וכו' משמע מכל מילי דמשתמש, אפילו בכלים שאין נשברים. וא"ת כיון דבאית ביה ד' משתמש אפי' בכלים שאין נשברים, א"כ אמאי דוחקי' לאוקומי בכלים הנשברים דוקא ובלית ביה ד"ט, לוקמה בכלים שאין נשברים [ו]כגון (דאין) [דאית] ביה ד"ט. וי"ל משום דמתני' קתני זיז, וסתם זיז אין רחב ד"ט.
<h2>דף צט.</h2>
הוא סבר מדסיפא ר' מאיר וכו'. פ"ה סיפא ההיא [לקמן ק"א, א'] דלא יפתח אדם בר"ה. ול"נ שהרי רחוקה מהם הרבה, וכמה בבות מפסיקות ביניהם, והיאך קרי ליה סיפא. לכ"נ דסיפא היינו ההיא דלא ישתין ולא ירוק וכו' דבסמוך, ואע"ג דלא קתני בהם דברי ר' מאיר, מ"מ מדפליג עליה [ר"י] ש"מ דת"ק היינו ר' מאיר, דבר פלוגתיה דר' יהודה היינו ר' מאיר. ודכוותי' אמרי' פ' מי שהוציאוהו, דקאמר מאן דפליג עליה דר' מאיר וכו'. וי"מ מדסיפא דלא ישתה אדם היינו ר' מאיר. ול"נ דהא מוקמינן לה בחפצים הצריכים לו ודברי הכל.
הא הוציא חייב חטאת לימא מסייע ליה לרבא דאמר המעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב. פ"ה דרך עליו [ל]מעלה מי"ט, דהשתא העבירו דרך מקום פטור ואפ"ה חייב, ומתני' מיירי שהוא עומד בגג ונטל חפץ בקרקע ר"ה והגביהו אליו, דהיינו למעלה מי"ט, והניחו בסוף ד' אמות כפ"ה. וקשה לפי' חדא דהא מנליה דמיירי שעומד בגג, דילמא דמיירי שעומד בקרקע בבית בסמוך לר"ה שהוא למטה מי' כשמעבירו אליו וליכא סייעתא לרבא. ועוד דאמר פ' [המצניע] [שבת צ"ב, א'] המוציא משוי [ל]מעלה מי"ט חייב שכן משא בני קהת, אלמא לא חשיב מקום פטור [ל]מעלה מי' באדם שמעביר חפץ בידו כיון דרגליו בארץ. לכ"נ דרבא מיירי למטה מי', דהעבירו דרך עליו דקאמר היינו נגד גופו ולמטה מי', וקמ"ל רבא דלא אמרי' כיון דהעבירו נגד גופו שהוא תוך ד' אמות הוי כאילו עביד הנחה התם, ונמצא שלא העביר ד' אמות בבת אחת ופטור, קמ"ל דלא חשיבא הנחה וחייב, ומתני' בהכי מיירי, שהוא ברה"י ונוטל החפץ בר"ה ומעבירו מצד ימינו לשמאלו דרך לפניו כנגדו, ואפ"ה קאמר דחייב.
מחשבתו של אדם משויא ליה מקום. וא"ת מאי איריא השתין ורק, אפילו כל זורק בכל מקום, אפילו נח על גבי זיז כל שהוא איכא למימר נמי מחשבתו (נמי) משויא ליה מקום, דהא נתכוין לזרוק שם על הזיז וכך היה מחשבתו. ונ"ל דלא שייך למימר מחשבתו משויא ליה מקום אלא דוקא היכא שאותו מקום צריך למחשבתו, שאינה יכולה להתקיים בענין אחר אלא באותו מקום שאין רחב ד', כגון השתין ורק, על כרחו הוא צריך להשתין מאותו מקום ולירוק מפיו, וכן זרק בפי כלב דנתכוין להאכילו לכלב הרי הוא אין יכול לקיים מחשבתו [אלא] א"כ עביד הנחה בפי הכלב, וכן זורק בפה הכבשן אין [יכול לקיים] מחשבתו שנתכוין לשורפה בשלהבת אלא א"כ יזרקה בכבשן, שהמקום אין רחב ד' צריך לו כפי מחשבתו, ואז ודאי צ"ל מחשבתו משויא ליה מקום, כיון שעיקר מחשבתו הויא ממקום שאין רחב ד' כגון לרוק מפיו וכיוצא בו, אבל בעלמא כשזורק ע"ג זיז וכיוצא בו אין המקום שהוא פחות מד"ט צריך לפי מחשבתו, שהרי כך היתה מחשבתו מקויימת ברחבה ד"ט או אם הוא זורק במקום אחר, הילכך לא אמרי' מחשבתו של אדם משויא ליה מקום.
היה אוכל דבילה בידים מסואבות. פ"ה דבילה של תרומה וכו'. וקשה דא"כ הו"ל למימר בהדיא של תרומה. לכ"נ דמיירי (באכילה) [בדבילה] של חולין. וא"ת א"כ היאך מטמא הדבילה של חולין מחמת הידים, והלא ידים שניות נינהו, ואין שני עושה שלישי בחולין. וי"ל דידים מטמאות הרוק שבפה שמשקה הוא להיות תחילה, [ד]כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה, אף כי ליכא רביעית ברוק מ"מ משקה מטמא בכל שהוא כדאיתא בפסחים, וחוזר הרוק ומטמא הדבילה ומכשירה, דרוק מכשיר כדאיתא (בפ') [במס'] מכשירין [פ"ו, מ"ה]. וא"ת אכתי מאי נפקא מינה, חולין טמאין נינהו. וי"ל דמ"מ כשאוכל הדבילה שהיא טמאה נפסל גופו מלאכול אחר כך תרומה.
<h2>דף צט:</h2>
קולט אדם מן המזחילה ומן הצינור מ"מ. ה"ג. ותרתי קאמר, מן המזחילה דוקא קולט אבל לא מצרף, ומן הצינור (ו)מכל מקום, כלומר בכל ענין מותר אף צירוף גבי צינור, לפי שהצינור כמין קנה בולט מן הגג, ולא דמי לגג כמו המזחילה, שהמזחילה מוטלת לאורכו של גג ודמי לגג. ויש גורסים [ו]מ"מ בוי"ו, וה"פ קולט מן המזחילה ומן הצינור ומ"מ, כלומר מכל דבר המקלח, והשתא בכולהו דוקא קולט אבל לא מצרף, ואף בצינור מיתסר צירוף. ול"נ גיר' זו, דבתוספתא [פ"ו, הי"ד] תניא בהדיא דצירוף מותר בצינור.
תניא עומד אדם בר"ה. וי"ג עומד אדם ברה"י וכו'. וקשה דמאי קמ"ל, פשיטא דמותר לעומד ברה"י לקלוט מן הגג שהוא רה"י. וצ"ל דמיירי שעומד על גגו וקולט מגג חברו שגבוה ממנו [ל]מעלה מי', ודוקא קולט אבל לא מצרף. וא"ת מצרף אמאי לא, והא תנן לעיל פ' כל גגות העיר [פ"ט, א'] [ד]כל גגות העיר רשות אחת. וי"ל דהך ברייתא אתיא כרבנן דאמרי' לעיל כל גג וגג רשות לעצמו. מיהו דוחק, דהא קיימא לן כר' שמעון דאמר גגות וחצרות וקרפפות רשות אחת. לכ"נ דהכא מיירי שמביא המים אחר כך [לביתו], ולכך מצרף לא לר' שמעון נמי, דמגג חברו לביתו לא כדאיתא לעיל, ומ"מ קולט אף להביאו לביתו לפי שקולט מן האויר.
<h2>דף ק.</h2>
וכן בקרן זוית. שהאילן מכוסה (מכל) [מג'] צדדין, ובאניגרא משני צדדין וכו', כדפ'. (תנן) [ונקט] קרן זוית להודיעך כוחו דרב ששת, דאע"ג דאינו מגולה רק מצד אחד אפ"ה אסור, ואניגרא להודיעך כוחו דמאן דשרי, דאף שמגולה מב' צדדין שרי. ניתנין במתנה אחת וכו'. בהך רישא לא אשמעינן מידי, אלא מפרש ואזיל. מתן ד' במתן ד'. פ"ה דם חטאת זו בדם חטאת זו של איש אחר. וכן פי', דאין לומר עולות בחטאות, דהתם ודאי אין להם תקנה, דעולה בהמה למטה מחוט הסיקרא וחטאת למעלה מחוט הסיקרא.
א"ר יהושע הרי הוא עובר בבל תוסיף. הקשה ריב"א ליתי עשה דמתן ד' ולידחי לאו דבל תוסיף. וי"ל דאין עשה דוחה ל"ת בקדשים. ועי"ל היכא אמרי' ליתי עשה ולדחי לא תעשה כגון כלאים בציצית, דעיקר העשה גם בכלאים, דהא תכלת עמרא הוא ואמר רחמנא [במדבר ט"ו] ועשו ציצית על כנפי בגדיהם, כל בגדים אף בגד פשתים, וא"כ עיקר דחיית העשה במקום הלאו כדפ', אבל הכא עיקר עשה דונתן על קרנות המזבח הוי בלא דחיית הלאו דבל תוסיף, כשאין הדם מעורב עם הדם של קרבן אחר, דבהכי מיירי הפסוק, וא"כ הכא שנתערבו הדמים זה על זה אין לנו לבטל הלאו בכך.
<h2>דף ק:</h2>
בימות החמה הא קנתרי פירי. ואיכא למיגזר אטו לח, ואע"ג דגבי עלייה באילן לא גזרינן עלייה דיבש אטו עלייה דלח, היינו משום דהוי גזירה לגזירה, שעלייה דלח גופיה לא מיתסרא אלא משום שמא יעלה ויתלוש, אבל תלישת פירות דיבש אית לן למיגזר אטו תלישה דלח, דהוי איסורא דאורייתא בלח. הא בלחים והא ביבשים. שרו דכתלושין דמו. וא"ת מ"מ ניגזר יבשים אטו לחים, כמו גבי אילן דקפריך לעיל והא קנתרי קנכי ומשני בגזוזא, פי' שנשרו כל ענפיו, משמע הא אם היה לו ענפים מיתסר דגזרינן יבש אטו לח. וי"ל דשאני אילן שהוא גבוה ומינכר כי נתרי קנכי, לכך גזרינן תלישה דיבש אטו תלישה דלח, אבל בעשבים לא מינכר. הא והא בלחים הא בימות החמה והא בימות הגשמים. פי' בימות הגשמים העשבים לחים ורכים מאד ואינם נתלשים כשמהלך אדם עליהם, לכך שרי, אבל בימות החמה מיתסר משום העשבים שקשים ונוחים לישבר וליתלש, לפי שאין לחים כל כך, ומ"מ אינם נתלשים לגמרי לפי שאינם יבשים. והאידנא דקים לן כר' שמעון כלהו שרו. פר"ח בין היזמי והיגי בין שאר ציבי, בין בימות החמה בין בימות הגשמים, ומ"מ באילן יבש אין להתיר משום דמינכר טפי כדפ"ל.
<h2>דף קא.</h2>
ורמינהי דלת הנגררת וכו' בזמן שקשורין (ונעולין) ותלויין נועלין בהן בשבת. פי' אלמא לא בעי גבוהין על הארץ מדקתני בנגררת, ואע"ג דקתני בזמן שקשורין ותלויין, מ"מ מיירי דלא גביהן מן הארץ, כדקתני [לקמן ק"ב, א'] נגר הנגרר בזמן שקשור ותלוי וראשו מגיע לארץ וכו'. מיתיבי דלת הנגררת וקנקן הנגרר בזמן שיש להם ציר וגבוהין מן הארץ. כך הגירסא עיקר, וכן משמע בקו' דפי' דהכי פריך, וגבוהין אלמא דתרוייהו בעינן, פי' ציר וגבוהים מן הארץ, (אלמא לפי שיש ספרים משובשים דל"ג בהך ברייתא מיתיבי וכו' בזמן שיש להם ציר, יש להאריך) אלמא אגבוה קא קפיד אף כי יש להם ציר. והוה מצי למיפרך וליטעמיך תיקשי לך ברייתא גופיה, דברישא קתני דלת הנגררת אלמא לא בעי גבוהין מן הארץ, והא קתני סיפא וגבוהין מן הארץ, אלא דרך התלמוד הוא דמצי למיפרך וליטעמיך דלא פריך ליה. ומסיק אביי מתרץ לטעמיה בשיש להם ציר או גבוהים מן הארץ, ורבא מתרץ לטעמיה בשהיה להם ציר או גבוהין מן הארץ. ויס"ג הכי בהך ברייתא דמיתיבי, דלת הנגרר אם גבוהין מן הארץ אפי' כמלא נימא נועלין בהם, ולא גרסי בזמן שיש להם ציר. ושבוש הוא, דא"כ לא פריך מידי דהא איכא לאוקומה בשאין להם ציר לאביי או בשלא היה להם ציר לרבא כמו מתניתין. ועוד אביי ורבא לא הוצרכו לתרץ ולהגיה בשיש להם או גבוהין וכו', לוקמה בהדיא בשאין להם ציר כדפ'.
דלת אלמנה הנגררת אין נועלין בה. אומר ר"י דמיירי בשיש להם ציר, דאי אין להם ציר מאי איריא דלת אלמנה אפי' אחריני נמי לא, כדאמר לעיל. איכא דאמר בחד דפא. ה"ג בקו', אבל יש גורסים בחד שיפא, פי' בערוך לוח אחד, כמו וכפיס מעץ [חבקוק ב']. סיפא אתאן לשערי גינה וה"ק לא יפתח אדם לכרמלית ויעמוד ברה"י וכו' דברי ר' מאיר. ואע"ג דבמתני' לא תני הכי כלל, מ"מ רבנן הוה שמיע להו בעלמא מר' מאיר דאסר גם בכרמלית, ולכך אהדרו אינהו גם מכרמלית, ובמתני' לא חש להאריך דברי ר' מאיר. אבל אין לפרש דבעי למימר [ד]זה חסר במשנה וכן לא יעמוד וכו', דא"כ הו"ל למימר בהדיא חסורי מיחסרא והכי קתני.
<h2>דף קא:</h2>
ובזמן שהמנעול למעלה מעשרה טפחים. דהוי רה"י, דסתם מנעולים דהכא ד"ט. [וא"ת אכתי הוי כרמלית] משום דאיכא בקיעת גדיים תחת המנעול. וי"ל דהמנעול איסקופה שתחתיו מונעת בקיעת גדיים, דמיירי שהאיסקופה גבוהה ג' טפחים, מדחשיב ליה כרמלית בהך ברייתא כדמוכח בסמוך. ועי"ל דמיירי דאיכא גובה י' טפחים במנעול גופיה לבדו, והשתא אין לחוש אפי' בקעי גדיים תחתיו, מידי דהוה אעגלות המשכן כדפרישית פ' בכל מערבין [ל"ג, א' סוד"ה מאי]. מיהו מדקאמר בזמן שהמנעול למעלה מי"ט, משמע דלא חייש רק שיהא המנעול למעלה מי"ט, אע"ג דבמנעול גופיה ליכא י"ט.
וש"מ איתא לדר' אמי דאמר ובלבד ש[לא] יחליפו רשות. [וקשה] דלעיל פר' כיצד משתתפין [פ"ז, א'] קאמר דכי קאמר רב דימי ה"מ ברשויות דאורייתא, אבל ברשות דרבנן מותר אף להחליף, והכא מיירי ברשויות דרבנן בכרמלית. וי"ל דהכא ה"ק, ש"מ איתא לדרב דימי, וטפי מדרב דימי אית ליה להאי תנא, וכ"ש דמוכח שפיר דאיתא לדרב דימי, דאי ליתא בדאורייתא כ"ש בדרבנן.
ר' יוסי אומר איסור נהגו והתירו להם. וא"ת והאמרינן [פסחים נ', ב'] דברים המותרין ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם. וי"ל דהתם מיירי שמחמירין על עצמן, ומחמת זה נהגו איסור ולא מחמת טעות, אבל הכא דנהגו איסור מחמת טעות בהא ודאי יש (להחמיר) [להתיר] בפניהם, כדאיתא בירושלמי [פסחים פ"ד, ה"א] וכדפ' במקום שנהגו [פסחים נ"א, א' ד"ה דברים].
כי פליגי בשאין ניטל באגדו. פי' שניטל האגד כשמטלטלין אותו, וקאמר הכא דוקא משום דיש בראשו גלוסטרא הוא דשרי, הא לאו הכי אסור. וא"ת לקמן בסמוך [ק"ב, א'] בעינן קשור ותלוי, והשתא היכי דמי אי ניטל באגדו אפי' נגרר נמי, ואי קשיר בעברא דדשא נמי כדמוכח סוגיא דשמעתתא, ואי אינו ניטל באגדו מאי קאמר ותלוי, הא אינו יכול להיות תלוי באגדו דהא אינו ניטל באגדו. וי"ל דלעולם באינו ניטל באגדו מיירי לעיל, ומ"מ עומד יפה תלוי באגדו בעודו שם ואין מטלטלין אותו לכאן ולכאן, דאינו ניטל באגדו היינו שאין יכולין ליטלו ולטלטלו לכאן ולכאן תדיר באגדו לפי שהוא ניתק.
<h2>דף קב.</h2>
כל שאין לא קשור ולא תלוי וכו'. הכא משמע דאם היה קשור אפי' אינו תלוי אלא כולו מונחת לארץ היה מתיר ר' יהודה, והשתא הא דנקט ברישא קשור ותלוי להודיעך כוחו דת"ק דאסר אפי' בקשור ותלוי, אבל ר' יהודה ודאי שרי ואפי' בלא תלוי כלל כדפ'. עשה לו בית יד מהו. ותימה לפר"ת שפי' לעיל גבי נגר שיש בראשו גלוסטרא דלא בעינן שיהיה ראוי לשחוק ולכתוש שומין כדפ"ה לעיל [ק"א, ב' ד"ה שיש], אלא כיון שחתכו מעט לכך שפיר דמי, כפר"ת לעיל, וא"כ מאי קמיבעיא ליה הכא עשה לו בית יד מהו, בלא בית יד נמי שפיר דמי. וי"ל דקאי לר' יהודה דאסר (בנסמן) [בנקמז] כשנכנס בקרקע, וקבעי היכא דעשה לו בית יד מי שרינן אע"ג שנכנס תוך הקרקע. ועי"ל דקאי לרבנן דאמרי לעיל גבי נגר שיש בראשו גלוסטרא בשאינו ניטל באגדו דבעינן קשור, והכא מיירי שאינו קשור כלל.
ההוא שריתא דהוי מטלטלין ליה בי עשרה וכו'. וא"ת והאמרי' פר' כל כתבי [שבת קכ"א, ב'] פמוטות של רבי מותר לטלטל א"ל ר' זירא בידו אחת או בשתי ידים א"ל כאותן של בית אביך, ופ"ה כאותן של בית אביך שהן קטנות, אבל בשני ידים לא דכבידם קובעם. וי"ל דהתם ה"פ, כאותן של בית אביך נמי שהן גדולות וניטלות בשני ידים אפ"ה שרי לטלטל, דלא אמרי' דכבידם קובעם כדאמר הכא, וכן הלכה.
<h2>דף קב:</h2>
שאין בשיפועם טפח וכו'. הק' רש"י היאך (המטלטל) [ימצא מטה] קטנה שבכולה אין בשיפועם טפח וגם אין בפחות משלשה סמוך לגג ג' טפחים. וי"ל כגון דאיכא הרבה כילות קטנות סמוכות זו לזו שאין בכל אחת ואחת טפח. וא"ת (ולמה) ולימא לבוד וליצטרפי וליהוו ככולה אחת ליחשב אוהל, (ויש לומר דלא) [דה"נ] אמרי' לעיל גבי כיפי דארבא דאם אין בין זו לזו ג"ט דמצטרפין ליחשב אהל על ידי לבוד, ומותר להוסיף עליהם, אלמא אמרי' לבוד ליחשב אהל. וי"ל דה"מ להקל אמרי' לעניין להתיר להוסיף עליהם כדלעיל, אבל לחומרא לא אמרי' לבוד ליחשב אוהל לאסרו. תדע דאלת"ה וכי תעלה על דעתך שאסור לנטות שני חוטין באויר פחות מג"ט משום עשיית אהל, אלא ודאי לא אמרי' לבוד לחשבו לאהל לאסרו.
והעלאה כאן וכאן לא יחזיר. פ"ה דכיון שיצא העלאה הוי ממש בונה ואיכא ממש איסור דאורייתא, וקסבר יש בניין בכלים ומלאכה לא הותרה במקדש. גזירה שמא יתקע. פ"ה דאתחתון קאי במדינה דמיתסר משום שבות משום האי גזירה שמא יתקע. ודוחק, דהא משמע דקאי אעליון כאן וכאן אסור דסמיך ליה וסליק מיניה. ועו"ק מה שפי' עליון היינו משום בונה ויש בניין בכלים לא נהירא, דהא קים לן כב"ה דאמרי בביצה אין בניין בכלים. לכ"נ גזירה שמא יתקע קאי אעליון כאן וכאן אסור, ומיתסר במקדש משום שמא יתקע, ושבות גדול כזה במקדש לא התירו. וכן לעיל גבי נגר הנגרר דאמר והמונח כאן וכאן אסור פ"ה משום דהוי ממש בונה ואיכא איסורא דאוריתא, גם זה דוחק לומר דשייך בונה כה"ג, כיון שהוא עשוי לכך ומסירים אותו תמיד משם. אלא נראה דמדרבנן משום שבות מיתסר דדמי לבונה טפי, ושבות כי האי גוונא לא התירו במקדש.
מחזירין רטייה במקדש אבל לא במדינה. פי' שמא ימרח הרטייה ונמצא עובר משום ממחק שהיא מאבות מלאכות, וכן מוכח בגמרא. וא"ת תיפוק לי דכל רפואה מיתסרא משום שחיקת סמנים. וי"ל דלא שייך שחיקת סמנים רק בתחלה כששם הרטייה על המכה, אבל בחזרת רטייה שכבר היתה מאיתמול על המכה מערב שבת לא שייך למיגזר משום שחיקת סמנים בשבת להחזירה בשבת. ת"ר רטייה שפרשה מחזירין אותה בשבת. ואפי' במדינה. וא"ת והאמר פ' במה אשה [שבת ס"ד, ב'], גבי גרגיר ופלפל שנותנין בפה משום ריח הפה או משום חולי השיניים, אם נפל בשבת לא תחזיר, והכא נמי ליתסר. וי"ל דשאני הכא דמערימות להוציאו ולא לרפואה, דהא לא מוכחא מילתא, אבל הכא מכתו מוכחא עליו.
אמר מר בריה דרב אשי הוה קאימנא קמיה דר' אבא. ול"ג קמיה דרבא, דהא אפי' רב אשי לא ראה רבא, כדאמרי' [קדושין ע"ב, ב'] ביום שמת רבא נולד רב אשי. לא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה. פ"ה לא שמיע ליה הא דקאמר ר"ח דפליגי בנפלה ע"ג כלי, ואנא סבירא לי דבנפלה על גבי קרקע פליגי אבל ע"ג כלי ר' יהודה שרי. ול"נ, דהא מדאמר ר' יהודה החלקה למעלה דוחקה למטה וכו', משמע הא נפלה לגמרי אסור להחזירה אפי' נפלה ע"ג כלי, והיינו כרב חסדא. לכ"נ כפר"ח, לא שמיע לי וכו', ההיא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה, אלא סבירא ליה כרבנן דשרו, ולעולם סבירא ליה כרב חסדא כדמשמע לישנא דברייתא במילתיה דר' יהודה כדפ'. לכתחלה כאן וכאן אסור. פ"ה לכתחלה שלא היה שם לכתחלה מאיתמול. ור"י פי' דאפי' נפסקה היום ורוצים לשלשל למעלה ולמטה ולא לקשור היינו לכתחלה ואסור.
אמר רב חסדא מחלוקת בשפרשה ע"ג כלי אבל ע"ג קרקע [דברי הכל] אסור. ותימה מאי קמ"ל רב חסדא, פשיטא דת"ק מודה דע"ג קרקע אסור, דאי ע"ג קרקע נמי שרי, א"כ היכי משכחת לה מתני' דתנן מחזירין רטייה במקדש אבל לא במדינה. וי"ל דמתני' כשנטלה לכתחלה מעל מכתו לכך מיתסר להחזירו במדינה, אבל ברייתא מיירי כשפרשה, פי' שנפלה מאליה דמילתא דלא שכיחא היא, לכך איכא למימר דת"ק שרי אפי' ע"ג קרקע, קמ"ל ר"ח. וכן פ"ה לעיל גבי רטייה שפרשה.
<h2>דף קג.</h2>
הא ר' שמעון הא רבנן. פי' מתני' רבנן דפליגי עליה דר' שמעון ואמרי קושרה, וסברי לה כר' אליעזר דאמר [שבת ק"ל, א'] מכשירי מצוה דוחין את השבת. וכ"ת אם סברי כר' אליעזר מאי איריא קושרה אפי' לכתחלה נמי שרי. וי"ל דרבנן סברי לה כותיה בחדא, כגון במכשירי מצוה שאי איפשר לעשותן מע"ש, כגון שנפסקה לו נימא בכינור שקושרה כדקתני במילתיה דרבנן, ופליגי עליה בחדא כגון באיפשר לעשותן מע"ש, ולכך אסור לכתחלה. וא"ת א"כ כי הוה מוקמינן לה כר' יהודה והוה פריך אי כר' אליעזר סבירא ליה לר' יהודה אפי' לכתחלה, אמאי לא משני הכי דר' יהודה סבר ליה כר' אליעזר בחדא ופליג עליה בחדא, כדאמרינן השתא לרבנן דר' שמעון. [וי"ל דלרבנן דר"ש] אשכחנא בהדיא דמיפלגי בין איפשר ללא איפשר, כדקתני שנפסקה קושרה דהיינו לא איפשר, אבל לכתחלה לא.
ואיבעית אימא הא והא באמצע מ"ס גזרינן וכו'. פי' הא ר' שמעון והא רבנן, ברייתא דקתני עונבם היינו ר' שמעון, [ד]ודאי מדאורייתא שרי לקושרם, ור' שמעון נמי סבירא ליה כר' אליעזר דמכשירי מצוה דוחין את השבת היכ' דלא איפשר מאיתמול, ומ"מ אסר קשירה דגזר באמצע אטו מן הצד, ומתני' רבנן וסברי דלא גזרינן. ור"ח פי' דתרוייהו כר' שמעון סבירא להו ותרי תנאי ואליבא דר' שמעון, תנא דברייתא סבר דווקא עונבם אבל לא קושרם אפי' באמצע, דגזרינן באמצע אטו מן הצד, ותנא דמתני' כמו כן אליבא דר' שמעון סבר כי אמר ר' שמעון עונבם אבל לא קושרם היינו מן הצד, אבל באמצע מודה ר' שמעון דקושרם, [ד]באמצע אינה משמעת קול יפה בעניבה, וקסבר דלא גזרינן באמצע אטו מן הצד. אבל ליכא למימר דתרוייהו כרבנן ובאמצע מ"ס גזרי' וכו', הא ודאי ליכא למימר הכי, דכיון דתרוייהו באמצע ההוא דאמר עונבם ע"כ לא כרבנן, דהא רבנן אמרי קושרם, ולכל הפחות היינו באמצע.
ואם בכלי כאן וכאן אסור. פי' כדמוכח בגמ' אסור מדרבנן, ושבות כי האי לא התירו במקדש, דאי מדאורייתא מיתסר משום עוקר דבר מגידולו, א"כ ביד אמאי מותר, הו"ל למיגזר ביד אטו בכלי. ואיבעית אימא הא והא ביד והא בלחה והא ביבשה. פי' מתניתין דשרי מיירי ביבישה, והשתא בכלי ליכא איסור רק מדרבנן, ומשו"ה שרי ביד. וא"ת כיון דבכלי ליכא איסור רק מדרבנן, אמאי אסרינן בכלי במקדש כדקתני ואם בכלי כאן וכאן אסור, והא אין שבות במקדש. וי"ל דשבות כי האי לא התירו במקדש. שבות דמקדש במדינה לא התירו [וכו']. איתיביה רב ספרא לאביי היה קורא בספר על האיסקופה וכו', ומסיק ולא אוקימנא באיסקופה כרמלית וכו'. ותימא והא אמרי' בריש פרקי' [צ"ז, א'] גבי תפילין מצאן צבתים או כרוכות מביאן פחות מד' אמות, אלמא שבות דמקדש במדינה התירו. וי"ל דשאני התם משום בזיון דתפילין התירו חכמים.
רבא אמר. לעולם ר' אליעזר ומודה ר' אליעזר דכל היכא דאיפשר לשנויי משנינן. וא"ת א"כ לעיל [ק"ב, ב'] היכי מוקי מתני' קושרין נימא בכינור במקדש כר' אליעזר, והא ר' אליעזר מודה דכל היכא דאיפשר לשנויי משנינן, והתם איפשר לשנויי ולעשות עניבה. וי"ל דהא דאמר הכא לר' אליעזר דכל היכא דאיפשר לשנויי משנינן, היינו דוקא היכא שהוא מתוקן כל כך על ידי שינוי כאילו היה כדרכו בלא שינוי, כמו הכא גבי חתיכת יבלת בשיניו כל שהוא חותכה לגמרי בשיניו כאילו היה חותכה בכלי, אבל לעיל גבי נימת כינורא שנפסקה אינו מתוקן כל כך בעניבה ואין משמיע קול יפה כקשירה. וא"ת והיכי מיתוקמא מתני' דיבלת כר' אליעזר, והלא ר' אליעזר לא שרי לחתוך אלא בשיניו ומתני' שרי אפי' ביד, מדקתני סיפא ואי בכלי כאן וכאן אסור מכלל דרישא דקאמר חותכין יבלת אפי' ביד קאמר. וי"ל דדוקא באדם דלא מאיס ליה כל כך הוא דמצריך ר' אליעזר לחתוך (בשינוי) [בשיניו], פי' שינוי יותר, אבל מתני' מיירי בבהמה דמאיס ליה לחתוך בשיניו, בהא ודאי מודה ר' אליעזר דשרי לחתוך ביד.
<h2>דף קג:</h2>
אא"ב ר' אליעזר היא היינו דגזרינן יד אטו כלי אלא אי אמרת רבנן היא לישקליה להדיא ביד. תימ' מאי קאמר, לרבנן נמי נימא משום דגזרינן יד אטו כלי. וי"ל דבכלי איכא איסור מלאכה דאורייתא, וביד שבות בעלמא הוא [ו]ליכא למיגזר. וא"ת לר' אליעזר [נמי] נימא הכי, והיכי קאמר (ו)לר' אליעזר דגזרי' יד אטו כלי. ואומר הש"ר מקוצי דלא דמי, דודאי לר' אליעזר דאמר דניתנה מלאכה גמורה לידחות אצל מכשירי מצוה בעלמא היכא דלא איפשר לשנויי מיהא, הילכך הכא דאיפשר לשנויי מודה שם ר' אליעזר דמשנינן לעשות בשינוי, דאי שרית ליה לעשות ביד דלא הוה שינוי כל כך, דדמי קצת לכלי, (ו)יטעו העולם להתיר גם בכלי אע"ג דהוי מלאכה גמורה, משום דשרי ר' אליעזר בעלמא אף מלאכה גמורה היכא דלא איפשר לשנויי, ולא ידעו ולא יבינו להזהר טפי משום דאיפשר לשנויי, כיון שיראו שאנו מתירין כל כך ביד שאינו שינוי דדמי קצת לכלי, הילכך לר' אליעזר ודאי שייך למיגזר יד אטו כלי, ולכך לא שרינן רק בשיניו. אבל לרבנן שלא הותר בשום מקום מלאכה גמורה משום מכשירי מצוה, אליבא דרבנן כי נמי שרינן למישקליה ביד לא אתי להתיר גם בכלי, דמידע ידעי דמלאכה גמורה לא ניתנה לידחות בשום פנים לרבנן, וכלי מלאכה גמורה היא. ובקו' דחק ליישב, וקל להבין.
לא אמרו ייתור בגדים אלא במקום בגדים. וא"ת במקום בגדים תיפוק לי משום חציצה. וי"ל דמיירי כגון שלבשו על בגדיו, דהשתא ליכא חציצה בין בשרו לבגדו.
<h2>דף קד.</h2>
ברם כך אמרו לא ירדה בסל ובקופה. ונראה דביד נמי הוי דרכו, ואסור ליקח תבן וקש ולפזר ביד בחצר שנתקלקלה בימות הגשמים, [פסק] וכן הלכה. ואף אם כבר פיזר תבן מבעוד יום בחול, אבל להוסיף ולפזר בשבת, משום דהוי מוסיף אבניין. אבל אם לא נתקלקלה חצר בימות הגשמים ומפזר שם תבן לנוי כמו שרגילין לעשות בעצרת מותר, כיון שאין רק לייפות הבית, ומ"מ טוב לפזרם מערב שבת מבעוד יום, ואז מותר להוסיף (ביו"ט) [בשבת].
אלא הא דא"ר יהודה נשים המשחקות באגוזים אסור לאו משום אולודי קלא הוא. ומסיק, לא משום אשויי גומות דאלת"ה הא דא"ר יהודה נשים המשחקות בתפוחים אסור מאי משום אולודי קלא איכא, אלא דילמא אתי לאשויי גומות ה"נ דילמא אתי לאשויי גומות. זו גירסת הקונ'. ול"נ כיון דתרוייהו משום אשויי גומות למה לי תרתי. ודוחק הוא לומר דההיא דתפוחים אתא לגלויי אאידך דרב יהודה אמר רב דאגוזים דמשום אשויי גומות, זה דוחק. על כן נראה כגירסת ר"ח, אלא הא דא"ר יהודה נשים המשחקות באגוזים לאו משום אולודי קלא הוא, ומסיק לא שאני התם דמשתמע קליה כי זמזומי, כגון זורק אחת ומקבל אחת, והדר פריך ואלא הא דא"ר יהודה נשים המשחקות בתפוחים אסור התם מאי קלא איכא, ומשני התם היינו דילמא אתי לאשויי גומות. הילכך שני ענינים הללו, לזרוק האגוזים ביד, לזרוק התפוחים אחת ומקבל אחת ביד לגוררם ע"ג קרקע, בין בשבת בין בי"ט אסור. ומיהו אין למחות בנשים המשחקות באותו שחוק, דמוטב שיהו שוגגות ואל יהו מזידות, דאפי' אם ימחו בהן לא יניחו שהורגלו בכך, ואין לאיש למחות אלא במקום שיודע שיקבלו ממנו.
גזירה שמא ימלא מים להשקות לגינתו ולחורבתו. וא"ת א"כ היאך אנו ממלאים מבורות שלנו שיש להם גלגל, הא אסרי' מבור הגלגל, וגם רבינא אסר אפי' היכא דליכא גינה משום דתרו בה כיתנא, ובכל מקום איכא למיחש כה"ג. ואומר ר"ת דהא דאסר מבור הגלגל מיירי מגלגל גדול שמוציא הרבה מים ביחד, כגון אותם גלגלים הקבועים במים שקבועים הרבה דלאים סביב סביב לאופן ומתמלאים כל הדלאים כולם, ובהא ודאי איכא למיחש שמא ישקה גינתו וכמו כן ימלא פשתנו, כיון שבפעם אחת ימלא בפשתנו כל צרכו וכן גינתו, אבל שלנו שאין ממלאים ממנו אלא מעט מעט מותר, דליכא למיחש דילמא אתי למלאות הרבה כדי לשרות פשתנו כדפ', כיון שאינו קל למלאות הרבה ביחד.
